זוהר בן-אשר - אסטרטגיה לבטחון לאומי ושלום אזורי: האלטרנטיבה הרלבנטית

פרופ' זוהר בן-אשר - אסטרטגיה לבטחון לאומי ושלום אזורי: האלטרנטיבה הרלבנטית

מבוא

כאשר מערכת פוליטית חדלה מלהיות רלבנטית יש סכנה ממשית לקיום הלאומי, הפיסי. רק כאשר זה מובטח, כלומר, התשובה חיובית לגבי השאלה "האם נחיה", יכולה המערכת הפוליטית לעסוק בשאלת איכות החיים - "איך נחיה".

מבחינות רבות, המערכת הפוליטית הישראלית איננה רלבנטית כבר הרבה שנים. ניתן לראות זאת בשקיעה ובהתנוונות של כל המפלגות המסורתיות, מימין ומשמאל כאחד. אפשר לזהות זאת גם בתהליך שהביא לעלייה חסרת פרופורציות בכוחה ובקרנה של המערכת המשפטית: בית המשפט העליון ונבחרת של יועצים משפטיים הפכו לגורם מכריע לא רק בתחום עיסוקם המוגדר, אלא גם במה שהיה אמור להיות זירת הפעילות המרכזית של המערכת הפוליטית הלאומית - קבלת החלטות מדיניות (מיהו יהודי, פיצוצי בתים, לגיטימיות של מלחמות וכו'). זה אולי פחות נורא כאשר מדובר בהחלטות הנוגעות לרמת הנוחיות, או האיכות, של חיינו - כלומר, לשאלת "איך נחיה". אולם כאשר זה נוגע לעניין הביטחון הלאומי - לשאלה "האם נחיה" - הרי שמדובר בסכנה מדרגה עליונה.

והנה, דווקא בנושא המרכזי של ביטחון לאומי נראה כי הפוליטיקה הישראלית מובילה אותנו לקראת תשובה שלילית לשאלה, היותר חשובה וארוכת-הטווח "האם נחיה"; לפחות לגבי האפשרות שזה יקרה כאן, בישראל.

יותר מכל, אולי, הסכסוך המזרח-תיכוני על היבטיו השונים הוא המגרש שבו יוכרע גורל הביטחון הלאומי שלנו. מבחן הרלבנטיות המרכזי חייב, איפוא, לבוא לידי ביטוי בהתנהגות הפוליטית הישראלית ביחס אליו. וכאן בדיוק גם המקור לדאגה. אפשר לראות זאת - ואלה רק דוגמאות - באי-ההבנה של ממשלות ישראל את נסיבות ותוצאות מלחמת 67' או בעמדה שנקטה הממשלה בזמן אירועי ספטמבר 70'. אפשר לראות זאת גם בהתייחסות (או היעדרה), מצד הגורמים הפוליטיים בארץ לאינתיפדה, או למשבר המפרץ, בזמנם - או לתהליכים הנוכחיים. נכון, יש הבדלים בין המפלגות השונות, אבל אלה יותר קוסמטיים מאשר מהותיים. כך, למשל, יש מי שראו את האינתיפדה - כמו גם את מה שמתרחש עכשיו - כאסופת אירועים מקריים שאינם שייכים לשום דבר. אחרים ראו זאת כסיפור פלשתינאי פנימי. אף לא מפלגה אחת ניסתה לבחון תהליכים אלה כחלק מסיפור גלובאלי, הנוגע - חוץ מאשר לבעיה הפלשתינאית - גם לערביי ישראל (קו ירוק) והיחסים בינם ובין המדינה, לירדן ההאשמית, וכמובן, גם לסכסוך המזרח-תיכוני בכללו - לבעיית איראן, לבנון או עיראק וכו'. מכאן, גם, אף לא גורם פוליטי אחד בארץ בדק את ההתרחשויות האלה - כמו גם התרחשויות אחרות באזור - בהקשר של יכולתה של מדינת ישראל לעבור מדפוס התנהגות שעיקרו תגובה להתרחשויות לפוליטיקה של יוזמה - כזו המחוללת תהליך שימנע את התפרקותנו.

המקורות לגישות הקיימות ביחס לסכסוך

האמת היא שנראה כאילו יש איזה כשל מובנה - לפחות מאז שנת 1963 (בה פרש בן-גוריון) - באופן בו מטפלת הפוליטיקה הישראלית כמעט בכל תחום בו היא נוגעת - מקליטת עלייה ועבור דרך בעיות כמו אבטלה, דיור, וחינוך. חלק מזה נובע מקיבעון שיש במערכת הפוליטית ודבקות בתפיסות מסורתיות - מה שמקשה עליה לעדכן עמדות ולהתאימן למציאות. ניתן לראות זאת היטב כאשר בוחנים את הגישות הכוללות הרווחות ב"שוק" הפוליטי הישראלי ביחס לסכסוך במזה"ת ולאפשרות - ואולי גם לרצון - לפתור אותו. מטענים רגשיים, צרות אופק, פסיביות ודבקות בראיית המציאות במונחים בלתי רלבנטיים - של ראשית המאה - נראים כמאפיינים המרכזיים של גישות אלה. בכך הן עומדות בניגוד גמור לעומת גישה רציונאלית ויוזמתית שאפשר - וצריך - להציע במקומן.

למעשה - ומדהים להיווכח עד כמה זה כך - אפילו עתה, לאחר אוסלו, שתי התפיסות המרכזיות הרווחות בפוליטיקה הישראלית ביחס לפתרון הרצוי של הסכסוך הישראלי-ערבי, מייצגות את החשיבה, המציאות ועולם הערכים של תחילת שנות העשרים בארץ-ישראל. בתור שכאלה, אפשר גם לראות עד כמה הן בלתי רלבנטיות, ולפיכך - מסוכנות.

הגישה הסיפוחיסטית של הליכוד, מעוגנת ממסד ועד טפחות ברעיונות ובניתוח של ז'בוטינסקי מראשית המאה. ניתן לראות היטב את מקורותיה במאמרים של ז'בוטינסקי "ציונות ומוסר" מ-1916, או "על קיר הברזל" מ-1923. מבחינה זו נכונות טענותיהם של בגין (האב והבן), שמיר - ואפילו של ביבי - שהם ממשיכיו הנאמנים של ז'בוטינסקי. אלא שאם בימי ז'בוטינסקי היה ניתן, אולי, להתווכח על טיבו ויעילותו של הניתוח שהציע - הרי שהיום הוא בלתי רלבנטי לחלוטין, אפילו לצורך ויכוח. לעניין זה יש להדגיש כי גישתו של ביבי לסוגיית הסכסוך אף היא אינה שונה במהותה מהתפיסה שעמדה ביסוד חשיבתו של ז'בוטינסקי - וזאת, למרות שלאחר אוסלו, אפילו ביבי מבין ומכיר בכורח של חלוקת א"י המערבית ובמה שנראה כבלתי-נמנע: הקמתה של ישות פלשתינאית ריבונית (מדינה) ממערב לירדן.

גם הגישות שאיפיינו את תנועת העבודה - שאמנם מכירות בצורך בפשרה טריטוריאלית - אנכרוניסטיות באותה מידה. גם הן מוצר עתיק - "סניף" של תוכנית יבניאלי משנת 1920. אפילו תכנית אוסלו הנראית לכאורה כצעד מהפכני, בחינת ההכרה בישות הפלשתינאית, אינה אלא עיבוד נוסף של התפיסות מבית מדרשו של יבניאלי.

אל-מול גישות אלה מוצעת כאן תוכנית פעולה מדינית אלטרנטיבית; תכנית של "ברירה אמיתית":

הבסיס הרלבנטי לתכנית

לפני כל דבר אחר, צריך להדגיש כי היסוד ותנאי הפתיחה לפתרון הבעיה הן הפלשתינאית הן המזרח-תיכונית בכללה, שונים לחלוטין - איכותית וכמותית גםיחד - מאלה שהיו תקפים כאשר עיצבו מנהיגי הישוב והתנועה הציונית, לפני 70 שנה ויותר, את התפיסות האידיאולוגיות ואת הפתרונות המעשיים שנבעו מהן. מפת המציאות של היום מורכבת יותר. היא כוללת לא רק עניינים כמו אינתיפדה בשטחים וההכרה הבינלאומית לה זכה אש"ף (שעוצמתה משתנה, לעיתים, ע"פ נזילות המצב, אך מתאפיינת בכיוון ברור לאורך זמן, ולא בכדי - ולמרות חוסר הסימפטיה כלפי מנהיגיו) - ואפילו לא רק את סדאם חוסיין או איראן. יש בה מרכיבים כמו הגירת יהדות ברה"מ-לשעבר ומזרח-אירופה, המציאות הפוסט-סובייטית ואיחוד הגרמניות - כמו גם שאר השינויים המפליגים שחלו ברוסיה ובשאר ארצות הגוש המזרחי, האיחוד האירופי של סוף המאה, המעמד המתעצם של סין ושאר ארצות מזרח אסיה והנטייה לחיסול סכסוכים אזוריים תוך שיתוף-פעולה בין המעצמות. מציאות זאת, ועוד יותר ממנה: התחזיות ביחס להתפתחויות האפשריות, מחייבות פתרונות מטיפוס שהפוליטיקה הישראלית כלל לא מכירה. יתרה מכך, מעבר לחוסר הרלבנטיות, כל התכניות לפתרון הקיימות בשוק הפוליטי שלנו, חוטאות בתפיסה גיזרתית של הסכסוך - כלומר, בהתייחסות נפרדת לכל גיזרה ללא התייחסות מקבילה לאזור בכללו. בנוסף לכל אלה, השוק הפוליטי הישראלי גם לוקה בנטיות מסוכנות לפנטזיונריות, כלומר: התעסקות בwishful thinking- במקום במציאות.

הפתרון לבעיות המזרח התיכון אולי מורכב ומסובך. אך נקודת המוצא לכל תכנית לפתרון הסכסוך באזור חייבת להיות פשוטה וחד-משמעית: ביטחון העם (האנשים) במדינת ישראל ועתידו בה. זו הינה נקודת מוצא אידיאית ופרגמטית - וגם ערך עליון. אבל ממנה נובע גם ההכרח להביא בחשבון לא רק את הרצונות, הפחדים והאינטרסים שלנו, אלא גם את המציאות של כוחות לאומיים ואינטרסים נוספים הפועלים באזור. כל תכנית לפתרון חייבת להיות, לפיכך, מעוגנת בניסיון לקזז את העוצמות המופנות (או העלולות להיות מופנות) כנגד ישראל ולהפעילן זו כנגד זו.

הגישה הגיזרתית והגישה האזורית

הבסיס לגישה האזורית ולתכנית הנובעת ממנה והמוצעת כאן, הוא ראיה כל אזורית של הסכסוך הישראלי-ערבי וכן הכרה כי פתרון מיטבי לסכסוך אפשר להשיג רק במונחים כוללים ובהיקף אזורי. בכך יש שוני מהותי לעומת כל תכנית המונחית על-ידי ראיה גיזרתית המתייחסת במנותק לבעיות בכל אחת מגיזרות העימות של ישראל. צריך להדגיש: הגישה האזורית איננה הסתכלות המכלילה את כל עמי האזור תחת כותרת יחידה - כגון התייחסות (הרווחת למדי בארץ) למין "מנטליות ערבית" המאפיינת את כל הערבים באשר הם. היא מבחינה בין האיפיונים המייחדים כל קבוצה וכל מדינה באזור, אך מתייחסת לאיפיונים אלה, כמו גם לאינטרסים הלאומיים השונים, גם בקונטקסט האזורי שבו הם פועלים ואשר מכתיב חלק מהאינטרסים (ומהאיפיונים) הללו.

לעומת זאת, הגישה הגיזרתית בוחנת מדינות באזור אך ורק במונחים והקשר של הגיזרה ומנקודת המבט הישראלית הצרה. היא מציירת גיזרות: בגיזרה המזרחית - הגדה וירדן. עיראק, בתפיסה זו, היא ספיח של גיזרה זו, אף ניתן לראות גם כגיזרה (או גיזרת-משנה) נפרדת. הפלשתינאים נתפסים כגיזרה ייחודית, או כחלק מהגיזרה המזרחית. סוריה ולבנון הן הגיזרה הצפונית ואילו מצרים היא הגיזרה הדרומית. גם סעודיה היא גיזרה וכך גם כל אחת מנסיכויות המפרץ - שלא לדבר על איראן. במידה ידועה, מייצגת הגישה הגיזרתית מעין ביטוי מודרני והמשך לתפיסה הקלאסית של "הפרד ומשול" שיעילותה מפוקפקת ולכל היותר זמנית. זו הייתה, אולי, תפיסה רלבנטית אילו המגעים (כולל המלחמתיים) לפתרון הבעיות בכל אחת מהגזרות היו מתנהלים מתוך תפיסה אזורית כוללת ורב-גיזרתית, המביאה בחשבון השפעות - לטווחים בינוניים וארוכים - שיש לפתרונות בכל גיזרה נתונה, על הגזרות האחרות. המציאות המזרח-תיכונית - וזו שלנו - מלמדת שאין זה כך כלל.

הניסיון מלמד שהמדינאים הישראלים חרדים, אולי בצדק, מישיבה משותפת למו"מ עם יותר מאשר מדינה ערבית אחת בו-זמנית, שלא לדבר על כולן. בוודאי שבצדק הם חוששים מפני האפשרות של מלחמה בו-זמנית כנגד יותר מאשר מדינה ערבית אחת - שלא לדבר על כולן. לכן, אולי, הם מבקשים לפתור בעיות בכל גיזרה לחוד, בשיטה הידועה של "להרוג תורכי ולנוח". הצרה היא, שכך הם משחקים לידיהן של מדינות ערב - וגם של ארה"ב - בעוד שאת המחיר, בעיקר לטווח הארוך, משלמת ישראל.

ראינו זאת היטב במו"מ שנוהל בזמנו עם מצרים. הלחץ שהופעל על ישראל הביא לחתימתה על הסכם שלום רעוע וצונן ולחזרה לגבול הבינלאומי שנקבע, ב-1906, כתוצאה מחשבון ומאזן כוחות ארעי ששרר אז בין תורכיה ובריטניה הגדולה. למעשה, גבול זה היה חסר כל משמעות מאז שנקבע לראשונה ועד לחתימת הסכמי השלום ובמרבית הזמן אף לא שימש כלל כגבול. גם כאשר הסכימה ישראל לגבול זה ב-1949, לא ראתה בו מצרים גבול העונה על ציפיותיה ודרישותיה המינימליות. עמדתה זו לא נשתנתה עד 1967 - ולמעשה עד עצם היום הזה.

והנה, לפתע, ב-1977, חזר הגבול הזה לתקפו ואף הפך למקודש, ללא שמשהו בסיסי באמת השתנה. למעשה, מבחינתה של מצרים, נסיגת ישראל המלאה והמוחלטת לגבול גרוע זה אינה הופכת את המצב לפחות ארעי או ליותר מספק - וסיפור טאבה מראה זאת היטב, כמו גם ההתחמקויות המצריות מהסכמות שונות הנוגעות לחיים המשותפים בין ישראל ומצרים שאמורים היו להתפתח בעקבות הנסיגה הישראלית.

ממשלת בגין, בטיפולה בסוגיית ההסכמים עם מצרים, נקטה בגישה גיזרתית מובהקת. במקום להתבונן באזור בכללו, הסתכלה ממשלת בגין על הגיזרות השונות בנפרד וחישבה להרוויח בגיזרה אחת על-חשבון ויתורים בגיזרה אחרת מבלי לבחון את הקשר שבין הגיזרות הללו ברמה האזורית. אלא שכך, במידה רבה יצא שכרה בהפסדה. מחד גיסא, הלהיטות הישראלית "לסגור" הסכם בגיזרה אחת איפשרה - אולי אף הזמינה - לחץ על ישראל בנושאים הקשורים לגיזרה הזו. מאידך גיסא, הניסיונות הישראליים לקשור את הויתורים הממשיים בסיני עם מה שנראה לבגין כויתורים מצריים - פוליטיים, לא טריטוריאליים - בגדה, כלומר בגיזרה אחרת, נכשלו שכן בהיעדר הסתכלות כל-אזורית לא הובא בחשבון האינטרס המצרי באזור (יכולת לאיים על סעודיה). מה שנראה לבגין כויתור מצרי בגיזרה המזרחית - אישור להמשך הכיבוש או אפילו לסיפוח - היה ממילא חסר ערך. המצרים גם לא הסכימו לקבל לידיהם את רצועת עזה. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא היעדרם של הפלשתינאים מהדיונים שהתנהלו עם מצרים על השלום, היה הגורם המרכזי להבאתו של בגין לחתימה על המסמך הישראלי הראשון המכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי.

אבל יותר מכך. אף שהסכמי השלום עם מצרים אינם מספקים אף צד - ודאי שלא את ישראל (שבמידה רבה חשה את עצמה מרומה) - נזנח כל מאמץ לנסות לשפר את מצב הדברים שנוצר בגיזרה זו. במקום לטפל בגיזרה מתוך נקודת מבט אזורית הסיט בגין את הדיון אל-עבר גיזרה אחרת - הגדה. גיזרה זו (הגדה) מתאפיינת, מאז 1977, בלחץ בינלאומי וערבי המופעל על ישראל לגביה, כאשר מול לחץ זה מנהלת ישראל, מצידה, מאמצי התיישבות יהודיים בלב ריכוזי האוכלוסייה הערבית, למורת-רוחו של העולם. לשם הסרת הלחץ וכדי "לרוצץ את גולגולתו של אש"ף", הסתבך בגין בהסכמה על גבול לא נוח עם מצרים ובאוטונומיה שלה התנגד בשטחים ותוך חמש שנים - גם בגיזרה שלישית: הצפונית. וכל זה, רק כדי לגלות - לאחר "הניקיון הגדול" שעשה שרון בלבנון, שנים של מלחמה בלתי פוסקת ומאות רבות של נפגעים - כי נושא השטחים אינו יורד מסדר היום העולמי וכי גולגולתו של אש"ף נמצאת, בעצם, בגדה, וכי היא לובשת דמות של צפרדע ענקית התקועה עמוק בגרוננו - לא לבלוע ולא להקיא. הניסיון להסיט את הדיון מגיזרת הגדה על-ידי המהלכים בלבנון הביא - בגדה - לאינתיפדה ולימים לתהליך אוסלו כאשר בינתיים נמצאת ישראל מסובכת גם בגיזרה הצפונית, לכודה בכישלונה להביא - שוב, מתוך ראיה גיזרתית צרה - לידי יצירת סדר חדש בלבנון ובמזה"ת. אבל גם הגיזרה הצפונית השתנתה בינתיים. שוב לא מדובר שם באש"ף - שמאז ימיו בלבנון לבש אדרת מכובדת, קיבל מעמד של מדינה והפך לשותף לגיטימי לדיאלוג עם ארה"ב (אפילו בעת שהזדהה עם עיראק במשבר המפרץ) ומאז אוסלו, גם עם ישראל (אפילו זו של הליכוד). עתה הרומן הוא עם ה"חיזבוללה", "אמל", "המדוכאים עלי אדמות" וכיוצאים באלה ארגונים המנהלים מלחמת גרילה עתירת קורבנות ישראליים. למלחמה בארגונים השיעים בלבנון יש, כמובן, השלכות לגבי גיזרה נוספת - איראן - שגם בה חלה הרעה במצבנו (ולא רק בגין הטירוף של משטר האייטולות). ואם לא די באלה הרי נעשינו מממניו ומפעיליו של צד"ל - אך בלא שנוכל להימלט ממעורבות ואחריות ישירה למתרחש בדרום הפרוע של לבנון, או מהתשלום הכרוך בכך. במקביל, בגדה, באה האינתיפדה - שלמרות שהייתה צפויה, "הפתיעה" את ישראל. כאן, תגובתה הנגררת של ישראל מיקדה עלינו את זעם העולם (שאמנם שכך לרגע נוכח ההצגה הגדולה של הגנב מבגדאד, אבל רק לרגע) והביאה אותנו - כנגד רצוננו - למדריד. אנחנו קופצים מגיזרה לגיזרה ואיננו מטפלים במכלול, שכן זה טבעה של גישה גיזרתית. המחיר, לעומת זה, הוא תמיד כולל ועולה על המחיר הספציפי שאנו משלמים בכל גיזרה.

תכנית פעולה מדינית: גישה אזורית לשקלול האינטרסים הרב-לאומיים בקדמת המזה"ת

התכנית האלטרנטיבית המותווית כאן יוצאת מתוך גישה אזורית אך כאמור, אין היא מתעלמת מהגיזרות השונות. היא מכירה בכך שבכל גיזרה יש כוחות הדוחפים להפרת שיווי המשקל. אבל, להבדיל מהמקובל בפוליטיקה הישראלית, כל ניסיון לחפש פתרון לבעייה הקיימת בגיזרה כלשהי, נעשה כאן תוך בדיקת השפעותיו גם על כלל האזור ולא רק על הגיזרה הנדונה. לשם כך, העיקרון העומד מאחורי הניסיון לעצב פתרון לבעיות באזור הוא השאיפה ליצור כזה איזון של אינטרסים, שפגיעה בו, על-ידי כל אחד מהצדדים, תפגע באורח חמור ביותר גם באינטרסים הבסיסיים של הצד הפוגע. על-ידי כך תובטח שמירתו - לאורך זמן - של שיווי-המשקל האזורי.

התכנית האזורית מביאה בחשבון את הכוחות הפועלים הבאים: 1. פלשתינאים - כאן יש להבחין בין מרכיבים שונים - שלחלקם עשויים להיות גם אינטרסים סותרים - כגון אש"ף והרשות הפלשתינאית, תושבי הרצועה, תושבי הגדה, הפלשתינאים תושבי ירדן וכן ערביי ישראל. בקבוצה זו של כוחות יש מקום לכלול גם את ירדן ההאשמית, בעיקר בשל הזיקות שבין תושביה הפלשתינאים ויתר הפלשתינאים באזור; 2. מצרים; 3. ערב הסעודית; 4. עיראק; 5. סוריה ולבנון; 6. תורכיה; 7. איראן; 8. ארה"ב; 9. רוסיה; 10. ישראל. בהסתכלות גלובאלית על מפת האינטרסים הישראליים יש להביא, כמובן, גורמים נוספים - כגון מעמדה של ישראל באסיה והאוריינטציה הישראלית ביבשת, קשרי ישראל עם אירופה, סוגיית היחסים עם יהדות העולם, שאלות הזהות הלאומית והאזרחית בישראל וכיו"ב. שאלות אלה אינן בלתי-קשורות לבעיית המזה"ת, אולם יש לדון בהן בנפרד.

עצם המיפוי של הכוחות הפועלים מלמד כי יש כוחות הפועלים ביותר מאשר גיזרה אחת וכי יש גיזרות שבהן פועל יותר מכוח אחד. לפיכך, במערכת איזוני האינטרסים המוצעת כאן, יש גם חשיבות עליונה לשילוב והתניית המהלכים זה בזה, תוך הימנעות מבידודם של מהלכים ומהסכמה לעשייתם באורח חלקי בלבד.

המדיניות האזורית ביחס לכל אחד מהגורמים הפועלים הנ"ל

המדיניות המוצעת מתווה את הכיוונים שאליהם יש לחתור ברמת הגיזרה כאשר ההסתכלות עליה נעשית מנקודת מבט כל-אזורית. בבסיס התכנית עומד האינטרס הישראלי בהיבטיו הכוללים, הרחבים ביותר ולא בהיבטיו הצרים, הגיזרתיים. במסגרת האינטרס הישראלי - וכחלק בלתי נפרד ממנו - נעשה גם ניסיון לענות על צרכים ואינטרסים של הכוחות הנוספים הפועלים באזור. ניסיון זה מהווה נדבך חשוב שכן ברור הוא שרק פתרון שבו יכולים הכוחות השונים לראות גם מענה (גם אם חלקי) למה שהם רואים כאינטרס חיוני, יכול להביא לאיזון ורגיעה אזוריים.

היעדים בתכנית הינם יעדים ארוכי-טווח שברור כי אינם בני-השגה מהיום למחר. כדי להשיגם יש להגיע להבנות מוקדמות (שאותן ניתן יהיה להשיג במו"מ חשאי וזהיר) עם הגורמים השונים הפועלים באזור. במקום בו הבנה אזורית עומדת בסתירה לאינטרס פרטני ומצומצם יש להעדיף את האינטרס הרחב יותר, אשר בכוחו להבטיח באופן יעיל יותר ולטווח ארוך את אינטרס הקיום הישראלי (למשל: בשאלות כגון מעמדו של בית המלוכה ההאשמי, חשיפתה של סעודיה לאיום מצרי או מלחמות הכורדים בהן מעורבות בעיקר עיראק ותורכיה אבל גם איראן וסוריה). לעיתים, בעיקר בשל מציאות שנוצרה בעבר, יש צורך לעבור דרך צמתים העלולים להיראות כמסוכנים (למשל: מדינה פלשתינאית). הנקודה המרכזית היא שבכל מקרה חשוב להבין את היעדים ארוכי הטווח ולפעול להשגתם.

א. הפלשתינים

1. מבלי לפגוע בעצם קיומו של הכתר ההאשמי, יש לקבוע חד-משמעית כי ירדן תיאלץ להפוך למדינת האם הפלשתינאית, הכוללת את שטחי הגדה. ברור הוא כי כל פעולה בכיוון זה תתקל בהתנגדות של המשטר ההאשמי בירדן. לפיכך יש לפעול בנושא זה בזהירות רבה ובחשאיות, תוך יצירת הבנות מוקדמות עם הפלשתינאים. יש לכוון את התהליך עם הפלשתינאים כך שיוביל למצב בו תתחבר הישות הריבונית הפלשתינאית (שקיומה העצמאי עלול להוות בעיה - ולו בשל כושרה להתקיים כך לאורך זמן) עם זו של ירדן. יש לעצב מדיניות של חבירה לפלשתינאים, התומכת במרכיב הפלשתינאי והמעודדת אותו לתבוע כי המלך ההאשמי יעביר בהדרגה את סמכויותיו הפוליטיות לממשלה בראשות פלשתינאית - איש אש"ף, אם אפשר יאסר ערפאת או מנהיג פלשתיני אחר המקובל לפחות כמותו. בהסדר של איחוד בין הישות הפלשתינאית והישות הירדנית יהיה המלך הסמל המאחד ויושאר על כיסאו במעמד הדומה לזה של מלכת אנגליה, מלכת הולנד או מלך הבלגים. לאור העובדה כי יש הסכם שלום בין ישראל ובין ירדן וכן נוכח התנגדות צפויה מצד ירדן למהלך כזה, יש צורך, כצעד מקדמי, בהקמתה של מדינה פלשתינאית עצמאית שגם איתה יהיה הסכם שלום. יתכן שכדי להביא לאיחוד ירדני-פלשתינאי יהיה על ישראל ליזום הסדר פדרטיבי עם הפלשתינאים ואחר-כך גם פדרציה של שלוש המדינות - ורק אז לבצע פרישה (למשל, כפי שקרה במקרה של מלזיה וסינגפור).

2. עם כינונו של ההסדר בין ירדן והמדינה הפלשתינאית יתווספו לדגל הירדני סימני הדגל הפלשתיני והמדינה תיקרא "הממלכה הירדנית-פלשתינית המאוחדת". אם יהיה צורך במעבר דרך שלב בו גם ישראל תהיה שותפה בפדרציה, ניתן יהיה לקרוא למדינה שתוקם "הפדרציה המזרח תיכונית".

3. כל תושבי הקבע בטריטוריה המוסכמת של הממלכה - בדווים ופלשתינאים כאחד - יהיו אזרחים מלאים ושווים של הממלכה המאוחדת שתהייה מלוכה תחיקתית שבה תתקיים מערכת פרלמנטרית נבחרת, כמקובל.

4. ישראל תכיר בריבונותה של המדינה הפלשתינאית שתוקם - ולאחר כינונה של הממלכה המאוחדת, בריבונותה של זו - על שטחי יהודה ושומרון, תוך פירוזם ולמעט אותם שטחים שיישארו בידי ישראל כמוסכם, במסגרת של תיקוני גבול (על-בסיס הקו הירוק), כנגד ותוך הבטחת סדרי הביטחון הדרושים לישראל להתראה ולהגנה על קיומה. וכן הכרה פומבית במעמדה של ישראל כמדינה לאומית יהודית. בשלב הראשון, בדיונים על הקמת המדינה הפלשתינאית, תיעשה אבחנה בין ריבונותה של המדינה בגדה ובין הריבונות ברצועת עזה, על-יסוד הבנה מוקדמת על כך עם הרשות - ואח"כ המדינה - הפלשתינאית. בין המדינות יהיו הסכמי העדפה כלכליים.

5. שאלת ירושלים: במסגרת הסכם הגבולות תועבר הריבונות על חלקה המזרחי (הערבי) של ירושלים לידי המדינה הפלשתינאית שתוקם. האזורים שבהם אוכלוסייה יהודית צפופה במרחב ירושלים יסופחו לרשות העירונית של ירושלים ויהיו בריבונות ישראל. במסגרת הבנות מוקדמות עם שלטונות המדינה הפלשתינאית (במסגרת המו"מ לקראת הקמתה) תגובש הבנה כי העיר רמאללה תוכרז כבירתה האדמיניסטרטיבית של המדינה הפלשתינאית וכי לאחר כינון הממלכה המאוחדת היא תהיה לבירת החבל המערבי של הממלכה. ירושלים תוכר בפומבי כבירת ישראל על-ידי המדינה הפלשתינאית ועל-ידי ירדן - ולאחר מכן על-ידי הממלכה המאוחדת. המקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות יקבלו מעמד משפטי מיוחד וינוהלו על-ידי הרשות העירונית בפיקוח ועדה משותפת לישראל ולממלכה המאוחדת.

6. התנחלויות יהודיות בשטחים תוגבלנה לאזורים מסוימים כמוסכם ולמעט באזורים שבהם יש ריכוזי אוכלוסייה ערבית, אשר מהם יפונו המתנחלים. מתנחלים שיבחרו להישאר במקומותיהם יהיו זכאים לאזרחות של הממלכה המאוחדת ויחולו עליהם החוק והנוהג של הממלכה. ישראל תתייחס אליהם כאל אזרחים ישראליים אחרים היושבים דרך קבע בחו"ל ויחולו עליהם אותן זכויות וחובות החלות על ישראלים כאלה - כולל בכל הנוגע להשתתפות בבחירות בישראל.

7. מספר מצומצם של מקומות הקדושים ליהדות בגדה המערבית (למשל: מערת המכפלה בחברון) יקבלו מעמד משפטי מיוחד המאפשר נוכחות ישראלית קבועה. נוכחות זו לא תהייה צבאית באופייה אלא מעיין יחידות פיקוח ותיאום דתיות (אפשר על-פי המתכונת של הנוכחות הישראלית, בזמנו, על הר הצופים).

8. אזרחי ישראל הערביים יוכלו לקבל - על-פי רצונם - אזרחות ירדנית-פלשתינית כנגד או בנוסף לאזרחותם הישראלית. אלה שיבחרו גם או רק באזרחות פלשתינית-ירדנית יוכלו להשתתף בבחירות לפרלמנט של הממלכה המאוחדת, בכפוף לחוקי הבחירות שיקבעו על-ידיו.

9. החוקים שיחולו על אזרחיה ותושביה הקבועים של כל אחת מהמדינות - וכן על רשויות מקומיות ואזוריות - יהיו חוקי מדינת המושב.

10.על אזרחי מדינת ישראל ותושביה הקבועים הערביים יחולו כל החובות והזכויות האזרחיות על כל המשתמע מכך. כך לגבי שירות צבאי או שירות לאומי חלופי, לגבי שירות במילואים, מיסוי, רישוי וכמובן - זכויות המוקנות בחוק לחיילים משוחררים, בחירה והיבחרות לרשויות המדינה והמקום, שירות במנגנונים הממלכתיים (שירות המדינה), זכאות לשיכון וכיו"ב. מעמדן של רשויות ערביות יהיה שווה למעמד הרשויות היהודיות והמעורבות.

11.לאזרחי ישראל הערבים יובטח מקום משוריין אחד לפחות בכל ממשלה ישראלית שתקום (שר לענייני מיעוטים).

12.עם כינון הממלכה המאוחדת תועבר הריבונות על רצועת עזה למדינת ישראל. לתושבי הרצועה שהינם במעמד של פליטים תוצע אפשרות ליישוב קבע בגדה או בעבר-הירדן המזרחי במימון משולב ישראלי-אמריקאי ובין-לאומי, בתנאי דיור הזהים לרמת הדיור המוצעת במקומות היישוב הישראליים הנבנים כיום בגדה. מעבר של תושבים מרצועת עזה לגדה ייעשה ללא כפייה ומרצון חפשי של הפליטים, כאשר שיטות השכנוע והפרסום תהיינה זהות למקובל כיום בשיטת קידום מכירת הקרקעות והדירות בגדה לתושבי גוש דן הישראליים. על תושבי הרצועה הקבועים (שאינם פליטים) יחולו אותם כללים כעל שאר ערביי ישראל. מימושו של סעיף זה מותנה בפתרון היחסים עם מצרים כמוצע להלן.

ב. מצרים

1. ישראל תכיר בחיוניות האינטרס המצרי בקשר אל המזרח הערבי ובצורך המצרי לקיים "עמדת איום" כלפי סעודיה לשם הבטחת סיוע כספי סעודי למצרים, כנגד הכרה מצרית באינטרס שיש לישראל בצפון סיני לצורך פיתוח ושיפור תחושת הביטחון של ישראל (הרחקת קו הגבול המצרי מתל-אביב מ-80 לכ-250 ק"מ). מתוך הכרה הדדית כזאת, תוכלנה שתי המדינות גם לנהל מו"מ על האפשרות להחלפת שטחים ביניהן לצורך יצירת גבול של קבע שיביא בחשבון את האינטרסים ההדדיים כפי שהוסכם עליהם. כל החלפת שטחים תהיה מבוססת על הסכמה הדדית ועל רצון של שני הצדדים. כחלק מהמו"מ וכביטוי להכרה ההדדית הנ"ל, תפעלנה שתי המדינות ל"חימום" הקשרים ביניהן ולהעמקת יחסי הסחר, התרבות והתיירות ביניהן. במסגרת זו תחתומנה שתי המדינות על הסכמי העדפה בתחומים אלה.

2. במידה ושתי המדינות תגענה להסכמה לגבי חילופי שטחים, תוכל מצרים להעביר לידי ישראל שטחים בצפון סיני החיוניים לביטחונה ולהמשך התפתחותה של ישראל; ישראל, מצידה, תאפשר למצרים לפעול בשטחים החיוניים לה באותה המידה (אפשר, למשל, להסכים על העברת צפון סיני - נניח, עד לרומאני - מידי מצרים לידי ישראל, כאשר בתמורה תעביר ישראל למצרים שטחים בדרום הנגב, למשל מגרופית ודרומה, או, כאמור, לפחות תאפשר למצרים תנועה חופשית באזור - כולל העברת כוחות צבא בהסכמה ופיקוח ישראליים; כחלק מהסכם כזה ניתן גם להחיל על אילת מעמד מיוחד, בריבונות משותפת ישראלית-מצרית). מימושו של הסדר זה יחול בכפוף להפעלת ההסדרים לגבי סעודיה ועיראק.

ג. סעודיה ועיראק

1. ישראל תסכים, כאמור, למעבר חפשי - בפיקוחה - של כוחות מצריים באזור מוסכם (שאפשר שאף יועבר לידי מצרים - אם אכן תושג הסכמה על החלפת שטחים). העברת כוחות כזאת תאפשר למצרים להפעיל לחץ על סעודיה אך גם (וכך יש להציג זאת) להגן על סעודיה וגם על עיראק - למשל, מפני פעילויות חתרניות או איום איראני, אם לא תהיינה עם איראן הסכמות במסגרת הסדר מזרח-תיכוני כולל.

2. כתוצאה מהנוכחות המצרית בקרבתה, סעודיה תתחייב מצידה - רצוי עם ערבות אמריקאית - לסייע למצרים בהיקף הזהה לפחות לסיוע האמריקאי המועבר כיום למצרים, וזאת בנוסף לסיוע האמריקאי עצמו, שלא ייפסק.

3. עיראק תשולב באופן מלא במערכת הנפט של המפרץ תוך שהיא מתחייבת לשמור על ההסדרים שעליהם יוסכם, כנגד חופש ההזרמה של נפט שיובטח לה. מדינות האזור תאשרנה את ריבונותה באזורים הכורדיים שבשליטתה.

4. עיראק וסעודיה תקיימנה מדיניות של העדפת מהגרים ופועלים זרים מצריים ופלשתינאים במסגרת תכניות הפיתוח שלהן.

5. עיראק וסעודיה תהיינה שותפות במאמץ האזורי לפיתוח מפעלי מים, יחד עם תורכיה, סוריה, הממלכה המאוחדת הירדנית-פלשתינאית וישראל.

ד. סוריה ולבנון

1. במסגרת שלום חוזי וכולל בין סוריה וישראל תוכר לבנון כאזור אינטרס סורי מובהק וישראל תתחייב שלא לפגוע באינטרס זה, בעיקר בהיבטיו הכלכליים. ישראל תערוב, במשותף עם סוריה, לשלמותה ואחדותה של לבנון ותתחייב שלא לפעול לחלוקתה. סוריה, לבנון וישראל תחתומנה על הסכמי העדפה כלכליים. סוריה מצידה תסיר כל התנגדות לקשרים המיוחדים שבין ישראל ותורכיה ותאפשר העברת מים (בצינור) מתורכיה לישראל בשטחה.

2. הריבונות על כל רמת הגולן תוחזר לסוריה. במקביל יוסכם על הסדרי ביטחון, יפורזו כל שטחי הרמה שבשליטת הסורים ויקבע קו ביטחון מוסכם אשר יעבור על הרמה ואשר יקבל מעמד של גבול בין-לאומי. במידה ויוותרו תושבים ישראליים בשטחי הרמה הם יוכלו לבחור באזרחות סורית על כל המשתמע מכך מבחינת חובות וזכויות החלות עליהם. סוריה תאפשר את המשך פעילותם של מיזמים כלכליים ותיירותיים בבעלות ישראלית - וכן הקמת מיזמים חדשים, אפשר שבשותפות עם גורמים סוריים - בכפוף להוראות החוק הנוהג בסוריה.

3. סוריה תתחייב לפעול לחיסול אזורי הגידול של סמים בשטחי לבנון וסוריה. כמו כן תתחייב סוריה שלא לסייע למורדים כורדיים בניסיונותיהם לפעול כנגד השלטונות החוקיים בעיראק ובתורכיה.

ה. איראן

איראן תשותף בכל התארגנות כלכלית מזרח-תיכונית כנגד התחייבות שלא לנסות ולייצא את המהפכה האיראנית לארצות מרכז אסיה המוסלמיות. במקביל תצורף איראן - יחד עם ישראל - כחברה בבנק האסיאני לפיתוח. האינטרס הדתי האיראני במזה"ת יוגבל לאזורים שיעים בלבד - שבהם יוכר כאינטרס תרבותי לגיטימי.

ו. רוסיה וארה"ב

1. שתי המדינות תענקנה את חסותן למהלכים שנמנו עד כה; לצורך זה יוקם גוף המשותף למעצמות ולמדינות האזור אשר יעקוב אחר המהלכים וביצועם.

2. שתי המדינות תכרנה באופן פומבי באזור קידמת המזה"ת כאזור חופשי מחסות ומעורבות מעצמתית ישירה, למעט אזורי הנפט, שבהם יוכר האינטרס המערבי הישיר. כנגד הכרה באינטרס זה, תתחייב ארה"ב לפעול למען אספקת ידע וטכנולוגיה מתקדמת לרוסיה לפיתוח מקורות אנרגיה בשטחים של רוסיה ובמדינות ברה"מ-לשעבר בדרום ומרכז אסיה.

3. ארה"ב תתחייב שלא להקטין את הסיוע הצבאי והכלכלי לישראל מרמתו העכשווית.

ז. אזור קדמת המזה"ת

1. לאחר ביצוע כל השלבים הנזכרים ייחתם חוזה אי-התקפה הדדי, רב לאומי, בין כל מדינות קדמת המזה"ת, ויוקם ארגון-גג שיהיה גרעין לצמיחת אזור כלכלי מזרח-תיכוני משותף כדוגמת השוק האירופי המשותף או אסיא"ן. הסכם על האחדת מכסים ושיתוף-פעולה ייחתם בין שוק זה ובין האיחוד האירופי, כולל אופציית הצטרפות של מדינות האזור לאיחוד.

2. ארה"ב, רוסיה והאיחוד האירופי יהיו חתומים - במעמד של עדים - על הסכם זה.

סיכום

צריך להבין שהתכנית הזו אינה מתיימרת להיות בת-יישום מחר בבוקר. מצד שני, היא גם לא יותר דימונית מתכנית האוטונומיה של בגין או מתכנית האופציה הירדנית של פרס-רבין בעבר ותכנית אוסלו שבאה בעקבותיה, או אפילו מתכניותיו של ביבי והליכוד לשטחים - שגם הן לא בדיוק בנות יישום מיידי.

אולם, בניגוד לתכניות השונות הקיימות היום בשוק הפוליטי, תכנית זו רלבנטית למציאות המורכבת במזה"ת ומה שחשוב עוד יותר: לכיווני ההתפתחות האפשריים במזה"ת. בכך חשיבותה וייחודה. ברור כי הממשלה הנוכחית לא תאמץ תכנית זו, או תכנית אחרת דומה לה. למעשה, קשה להניח כי אפילו ממשלות רבין-פרס היו מסוגלות לאמצה, גם אם אין מדובר במתן פרסום מלא לכך. ממשלות ישראל לדורותיהן לקו בהיעדרה של חשיבה במונחים כוללים כאלה ובכך, בעצם, העידו על חדלונה של המערכת הפוליטית.

התכנית המוצעת היא תכנית מדינית כוללת, אשר יישומה צריך להיעשות בשום-שכל ובזהירות רבה, תוך ניהול מו"מ מתמשך וחשאי עם הגורמים השונים המשחקים בזירה. מה שחשוב הוא כי בכל מו"מ שכזה, המתייחס - מטבע הדברים - בעיקר לגיזרה ספציפית אחת, יהיו מנהלי המו"מ ערים למדיניות הכוללת וליעדיה ברמת האזור, כפי שמציעה התכנית. לפיכך גם, במקביל למו"מ פרטני, יש מקום לנקוט ביוזמה דיפלומטית-מדינית ישראלית שתקרא לועידה בינלאומית - או אזורית - לצורך דיון ביוזמה ישראלית לכינון תהליך אזורי על-פי מתווה התכנית הזו. ועידה כזאת תוכל לשמש לא רק כפלטפורמה לבחינת התכניות הישראליות אלא גם לבסיס לשינוי חיובי בתדמיתה של ישראל. כך תצא ישראל גם נשכרת מועידה כזאת שכן היא תופיע כיוזמת תהליכי שלום - ולא כנגררת אחריהם. ועידה מעיין זו תוכל לסייע לישראל גם מבחינת קשריה ומיצובה באסיה - מה שהינו חשוב לישראל בכל מקרה.

לבסוף, למרות שהתכנית כוללת ואולי אף מרחיקת לכת, היא גם מודולארית וניתנת לביצוע בשלבים. כך, למשל, אפשר להתחיל מיד בטיפול בקטעים הנוגעים לערביי ישראל (קו ירוק). יש בכך לא רק משום הכנת התשתית, אלא גם מפתח להקטנת מערכת הפחדים (גם שלנו) המלווה את הסכסוך המזרח-תיכוני. ועוד, התחלה בקטעים האלה תפתח תהליך של ישראליזציה - לעומת פלשתיניזציה - של ערביי ישראל (דיון החשוב לא פחות ואשר נעשה במקום אחר).

נספח - השינויים במפת המציאות הגיאו-פוליטית במזה"ת

להבנת חשיבותה הפוליטית של התכנית שהותוותה לעיל, ראוי להתבונן בשינויים במפה הגיאו-פוליטית הבינלאומית והאזורית שחלו למן ראשית קיומו של היישוב היהודי-ציוני בא"י. הגישות השונות הרווחות בזירה הפוליטית-מפלגתית בישראל, כלפי הבעיה הפלשתינאית וכלפי הסכסוך במזה"ת בכללו, נובעות מהאופן בו ראו מעצבי המדיניות את מפת המציאות כפי שהייתה קיימת, לכל המאוחר, בראשית שנות העשרים של המאה הנוכחית:

1. היהודים מהווים מיעוט בא"י (ובמזה"ת הנחשב ליחידה אחת שלמה והומוגנית). משקלם מגיע כדי 15-10 אחוזים בא"י. הם החלשים, מחוסרי המולדת ונרדפים - בקיצור: ה-;Underdogs

2. העולם הפוליטי הבינלאומי הינו עולם רב-מעצמתי. המעצמה המרכזית הינה בריטניה ואילו ארה"ב ורוסיה אינן נכללות במניין המעצמות הראשונות-במעלה או "מעצמות האינטרס";

3. האסטרטגיה הרווחת היא "אסטרטגיית נוכחות" - נוכחות פיסית של הכוח האינטרסנטי באזורי האינטרס;

4. לעומת האוכלוסייה היהודית-ציונית הדלה החיה בא"י, קיימת - בעיקר במרכז אירופה ומזרחה, אך גם בארצות המערב - רזרבה יהודית אדירת-מימדים העשויה להידלק בשלהבת הציונית ואשר ניתן לקוות לגביה כי תגיע, במוקדם או במאוחר, לא"י ותשתרש בה - מרצונה - כאוכלוסייה חלוצית;

5. "מעצמת האינטרס" העיקרית באזור, בריטניה, אכן מקיימת נוכחות פיסית (כאמור בסעיף 3 לעיל) - הן במערב המזה"ת (תעלת סואץ), הן במזרחו (עמק הפרת והמעבר להודו דרך המפרץ הפרסי) - כחלק אינטגראלי מפריסתה האימפריאלית. במסגרת זו א"י חשובה לה כחבל ארץ המקשר בין שני הקצוות של האזור וכדרך בה היא יכולה להעביר כוחות ולעגן את שליטתה במזה"ת בכללו;

6. המזה"ת איננו מחולק ליחידות פוליטיות מוגדות (מדינות) ואף אין בו יחידות מובחנות מבחינה לאומית או הגדרות (עצמיות או חיצוניות) לאומיות כאלה;

7. א"י עצמה נמצאת בהליכי מעבר מחסות אימפריאלית אחת (תורכיה) לאחרת (בריטניה, בחסות חבר הלאומים).

8. רעיון הבית הלאומי לעם היהודי בא"י זוכה לתמיכה בינלאומית, כולל בקרב כוחות פוליטיים בבריטניה עצמה.

על-אף שמפת המציאות השתנתה לחלוטין והיגדים אלה היו לבלתי רלבנטים, דומה שכל המפלגות בארץ מתנהגות כאילו היא עדיין תקפה (לפחות באופן חלקי, בעיקר סעיפים 1, 3, 4 ו-6) - לעיתים אף בלא שתהיינה מודעות לכך. מפת המציאות החדשה מתאפיינת על-ידי אבחנות שונות בתכלית. יש לזכור כי שרטוט מפת המציאות החדשה הוא עניין נטול רגשות או עמדות. אלה הן לחלוטין בלתי רלבנטיות לענייננו כאן, שאינו אלא תיאור המציאות:

1. היהודים בא"י שוב אינם מיעוט שסכנה מקומית-מיידית לעצם קיומו מרחפת לו מנגד. מ-10% מכלל האוכלוסייה של א"י, הפכנו לרוב מוחלט ומוחץ של כ-85%. למעשה, אפילו אם יצליחו חסידי הסיפוח לאזרח כאן גם את ערביי השטחים - עדיין יתקיים רוב יהודי ביחס של כ-2:1. אם נוסיף על כך את נתוני העלייה מרוסיה, הטענה לגבי היותנו מיעוט מתפוגגת מניה וביה. גם טענת היעדר המולדת אינה רלבנטית עוד והכוח הצבאי הישראלי האדיר, היסטוריית הכיבושים שלנו ועוצמת השלטון בשטחים שוב אינם מאפשרים לנו להיראות כunderdogs-, דימוי שהיה לנחלת הפלשתינאים.

2. העולם הפוליטי של היום הינו עולם שעבר כברת דרך ארוכה כעולם דו-מעצמתי שהתחלף בעולם שבעיקרו הוא עתה חד-מעצמתי, כאשר לצד המעצמה המובילה פועלים כוחות כלכליים דומיננטיים (בעיקר באסיה) ומעצמה הנמצאת בתנופת התפתחות (סין). המעצמה המסורתית השנייה, רוסיה, אמנם איבדה ממעמד הבכורה שלה אולם עדיין מהווה כוח שיש להתחשב בו וגם הכוחות הכלכליים החוץ-מעצמתיים - ואפילו השינויים באירופה - אינם משנים תמונה זו. לארה"ב ורוסיה אינטרסים ישירים ועקיפים באזורנו. יתרה מזאת, לאחת מהן - רוסיה - מהווה האזור "חצר אחורית" (בדיקה על מפה תראה חיש-קל לא רק כי המרחק בין ת"א ללונדון גדול - פי אחד וחצי לערך - מהמרחק בין ת"א ומוסקבה, אלא גם כי קו הגבול של חבר המדינות מצוי בריחוק של כ-1,000 ק"מ בלבד מת"א וקרוב אליה אף יותר מאשר אתונה, למשל).

3. האסטרטגיה המודרנית, שראשיתה בתהליכים שנבעו מתוצאות מלחמה"ע ה-II, מיוסדת על שלושה מימדים: (א) - הדה-קולוניאליזם ובכורת התנועות הלאומיות, שבאה עם צמיחת המדינות הלאומיות החדשות; (ב) - ההתפתחות הטכנולוגית המהירה ויצירת מאזן-אימה של הרתעה; ו-(ג) - המעבר לאימפריאליזם כלכלי והדגשת השילוב הכלכלי-טכנולוגי בפן הצבאי מדיני. מתוך אלה, התפתחה והלכה אסטרטגיה המבוססת על "עקרון הרדיוס" ועל השפעות כלכליות. זו הינה אסטרטגיה השונה מהותית מהאסטרטגיה הקודמת שהייתה בנויה על "עקרון הנוכחות". כאן, האיפיון המרכזי הוא החזקתם של כוחות מעונינים ברדיוס - מרחק - שהיום הינו בן 1,200 - 1,500 ק"מ ממקום האינטרס, שלהם כושר נגישות התערבות נקודתית ומהירה. הרדיוס גדל, כמובן, עם ההתפתחות הטכנולוגית. נכון לעכשיו מקיימות הן ארה"ב הן רוסיה תנאי רדיוס כאלה לגבי המזה"ת: רוסיה - מתוך שטחה וארה"ב - מבסיסיה באירופה ומציי הים התיכון והאוקיינוס ההודי.

4. המאגר העצום של עולים (מהגרים-מתוך-בחירה) יהודיים פוטנציאליים שהיה באירופה בעשורים הראשונים של המאה, הושמד ברובו באירופה. מהנותרים - חלק ניכר היגר לאמריקה או נשאר במערב אירופה. קבוצה גדולה שלישית - יהדות רוסיה, הייתה סגורה מעבר למסך של ברזל, ובמידה וניתנה לה אפשרות להגר - בחרה גם היא לרוב ביעד האמריקאי (וזכורים לכולנו סיפורי ומימדי מה שזכה כאן לכינוי "נשירה"). למעשה, גם עתה, כאשר רבבות מיהודי רוסיה מגיעים ארצה בקילוח עז, לא רק שאין המדינה ערוכה לקליטתם, אלא שבמידה רבה - ואף לכך נראה כי אין השלטונות ערים - זו איננה הגירת-בחירה. במילים אחרות, ניתן בהחלט לומר כי התהליך של הגירת-בחירה לא"י הגיע במידה רבה לידי מיצוי (אף כי לא עד תום - ולא בהכרח).

5. סיום העידן הקולוניאלי/אימפריאלי אצל מעצמות-המשנה (אבל גם אצל המעצמות הראשיות) חיסל את הצורך בנוכחות ממשית של חילות-מצב. יתרה מזאת, המעבר מעולם רב-מעצמתי לדו-מעצמתי (ואח"כ לחד-מעצמתי), איפשר התפתחותה של נטייה לממש את האינטרס המעצמתי בדרכים מדיניות ובפעילות סחר. נטייה זו הולידה מצידה גם את המגמה לנסות ולפוגג סכסוכים אזוריים כאשר אלה אינם משרתים אינטרסים מעצמתיים.

6. בתהליך שראשיתו ב-1922, חולק כל המזה"ת ליחידות מדיניות לאומיות, שפיתחו - עם הזמן - תודעות, גאוות וזיקות לאומיות פרטניות וספציפיות על-חשבון התודעה הלאומית הכל-ערבית או הקשר הדתי הכל-מוסלמי. המזה"ת של היום מורכב, לפיכך, מאוסף של מדינות מובחנות בעלות גוון ואינטרסים ייחודיים. תהליך זה הביא גם להכרה הבינלאומית בקיום ייחודיות לאומית-מדינית לפלשתינאים (וחתימתו ההיסטורית של מנחם בגין על מסמכי Camp David המכירים ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" הינה בהחלט חלק מהתהליך הזה).

7. בא"י, שחולקה בהסכמה בינלאומית, קמה מדינה יהודית עצמאית, אשר גבולותיה, למעט כיבושי 1967 וכן ריבונותה על ירושלים, מוכרים ע"י הקהיליה הבינלאומית ב"משפט העמים". הפלשתינאים נהפכו לעם היחיד במזה"ת אשר עניין המולדת הטריטוריאלית שלו טרם הוסדר.

כפי שניתן לראות, השינויים הם עצומים. כאמור - ויש להדגיש זאת - אין כאן התייחסות רגשית לשינויים הללו והשאלה אם שינויים אלה נושאים-חן בעיני אי-מי או לא - פשוט אינה רלבנטית. אלה הינם נתוני המערכת, ומהם יש להפיק את הפתרון הטוב ביותר, כך שישרת באופן היעיל ביותר את האינטרס העליון שלנו: ביטחון ועתיד העם בישראל! להוותנו, התפיסות הרווחות ברחוב הפוליטי בארץ אינן מביאות בחשבון את השינויים הללו, ועל-כן טמונה בהן סכנה קיומית וממשית לביטחון העם ועתידו ואף לעצם קיומה של הישות הפוליטית היהודית הייחודית והמובחנת - מדינת ישראל. ניתן לראות זאת היטב בבדיקת תפיסות אלה, אותן ניתן לכנס לשלוש תפיסות-יסוד מרכזיות: הסיפוחיסטית, תפיסת הפשרה הטריטוריאלית ותפיסת המדינה השלישית.

התפיסה הסיפוחיסטית

למרות שהתנאים השתנו, כפי שראינו, באופן מוחלט, ממשיכה התפיסה הז'בוטינסקאית שעוצבה על-פי תנאי שנות העשרה והעשרים של המאה, לדבוק באותם עקרונות פוליטיים (וראה, לכך, מאמרי ז'בוטינסקי כגון "ציונות ומוסר", "על קיר הברזל" וכיו"ב), שגם לתנאי הזמן ההוא לא ברור אם אכן היו תקפים ויעילים. בגין בזמנו, שמיר וארנס אחריו ועתה גם ביבי (וגם חלק מה"נסיכים"), ממשיכים לראות את העולם ואת המזה"ת כפי שראה אותם ז'בוטינסקי.

ז'בוטינסקי גרס שעלינו להראות למעצמת האינטרס כי אנו מעוז העולם המערבי ה"חופשי" במזה"ת, ומכיוון שכך, ומתוך שהאינטרס המעצמתי מחייב בלאו-הכי נוכחות ושליטה על השטח הקושר את שתי נקודות האינטרס שהוזכרו (תעלת סואץ והמפרץ הפרסי) - כדאי לה, למעצמה (אצל ז'בוטינסקי - בריטניה; אצל יורשיו - ארה"ב), לתפוס שטח זה (או לסייע לנו לעשות זאת) ולהפקידו בידינו, תוך שהיא מספקת לנו את הגיבוי הצבאי והמדיני לשלטוננו בשטח ובתושבים. בכך נעוץ מקור התפיסה המוסרית של שלטון מיעוט ברוב (ושוב, ראה הדוגמה של דרום-אפריקה שז'בוטינסקי מעלה על נס ב"ציונות ומוסר"). ואכן, ראשי הליכוד מדברים עד היום על היהודים כמיעוט במזה"ת "ערבי", הומוגני נטול פיצול באינטרסים ובזיקות. למעשה, הדיבורים של ראשי הליכוד על הצורך במו"מ עם מדינות באזור, רק מדגישים זאת, שכן אלה כורכים את כל המדינות יחד ומתעלמים מהאינטרסים הספציפיים ומהלאומיות המובחנת של כל אחת מהמדינות. בכך יש, כמובן, כשל טוטאלי בראיית התהליך של ייסוד המדינות במזה"ת, כמתואר בהיגד (6) לעיל ובמשמעותו הפוליטית. זה, מן הסתם, גם המקור לניסיונם הנואש לספר לנו ולארה"ב (כפי שעשה ז'בוטינסקי ביחס לבריטניה) כי אנחנו הנכס הכי אסטרטגי של אמריקה ושל העולם החופשי - אפילו עתה, כשמשבר המפרץ הראה בבירור את מעמדנו הבלתי-חשוב במפה האסטרטגית האמריקאית. העובדות של סוף שנות השמונים ושל שנות התשעים אינן מבלבלות את הליכוד והימין הישראלי ואינן מפריעות להם לפעול על-פי העקרונות המיושנים, ההופכים את מרכולתם הפוליטית לבלתי רלבנטית למציאות של היום - ולפיכך, וגם בשל חוסר יכולתה להתממש (לאור השינוי בתנאים): לסכנה אמיתית לעצם קיומנו כמדינה עצמאית. לעניין זה, גם הכרתם של ביבי והליכוד שבהנהגתו בהסכמי אוסלו - שנעשתה על-ידם בלית-ברירה וכמי שכפאו שד - איננה משנה את תפיסות היסוד שלהם שעיקרם ראיית ישראל כמדינת-מבצר המאוימת על-ידי מזרח תיכון ערבי. זו גם הסיבה שדווקא הליכוד מצליח ללכד את כל הערבים ולגרום להם לתיאום עמדות בכל הנוגע ליחסם לישראל. שמיר עשה זאת במדריד וביבי, שסייע לו אז, עושה זאת עתה.

למעשה, אפילו יצליח הליכוד בשינוי אותם חלקי המציאות הנוגעים להגדרת הלאומיות המדינית של הפלשתינאים; אפילו תחול נסיגה - זמנית או מהותית - במעמדו הבינלאומי של אש"ף; ואפילו יעלה בידי הליכוד לספח, פוליטית, את השטחים בלי שיוכה ע"י העולם - הרי עדיין יתקיימו אותם תנאים של המציאות בת-זמננו, כמו עקרון הרדיוס האסטרטגי, ההפשרה הבין-מעצמתית והמרת המתחים המדיניים ביחסי סחר (גם אם קשים, לעיתים), בעייתיות ההגירה היהודית (ובעיקר הגירת-הרצון) לא"י, היחס המספרי ויחסי העוצמה בין היהודים והפלשתינאים בא"י (ההופך את האחרונים, דווקא, ל"מסכנים של העולם"), כמו המרחק (בקילומטרים) של האזור מאיראן ומגבולות מדינות חבר העמים (שהתסיסה הפנימית בהן ממוקדת דווקא באזורי הגבול הללו). אלה הם תנאים שאפילו בגין בלהט נאומיו בעבר וביבי, בלשונו הבוטה בהווה, אינם יכולים לשנות. במצב זה, אגב, התקדמות הטכנולוגיה עובדת דווקא לרעתנו ולא לטובתנו - בעיקר כאשר התפשטותה מביאה אותה גם לידי מי שהליכוד מכריז עליו כאויב נצחי.

תפיסת הפשרה הטריטוריאלית

אם הליכוד מנסה למכור לנו את סיפור "גב ההר", שבעטיו צומחות לא רק תופעות נוסח קריית-ארבע ושכם עילית למיניהן, אלא גם מלחמות נוסח הרפתקת לבנון, מנהרת החשמונאים והר חומה, הרי שמכיוונה של מפלגת העבודה אנו שומעים את סיפור "הבקעה". וכשם ש"גב ההר" של הליכוד צומח מהסתכלותו (הבלתי נכונה) של ז'בוטינסקי על מציאות זמנו, כך צומחת "בקעת הירדן" מהסתכלותם (הנכונה לזמנם) של אבות תנועת העבודה על אותה מציאות. אך השינויים שחלו במציאות, שחייבו גיבושה של תפיסה אחרת שתתאים לשינויים הללו, בכל זאת לא הניבו תפיסה חדשה שכזאת אצל מפלגת העבודה, לפחות לא מאז זמנו של בן-גוריון (למעט, אולי, ניצן של תפיסה מעיין זאת שאפשר שהיה ברעיון של "עזה תחילה" שלימים התפתח לתכנית אוסלו).

תפיסת היסוד של אבות תנועת העבודה גרסה כי כדי לקיים חיים יהודיים מודרניים - עבריים, כפי שקראו לכך אז - בתנאים של מיעוט השואף להפוך לרוב, יש לבנות מערך התיישבותי שייצור רצף יהודי שגם יאפשר פיתוח והרחבת המרכז היהודי בעורפו של אותו רצף. תקוות המנהיגות של שנות העשרים הייתה, כי מרכז כזה יתפתח בנגב שהיה ריק מאוכלוסין ואשר אפשר היה להבטיח אותו כשטח יישוב פוטנציאלי עיקרי של היהודים בא"י (תוך ניצולו כמרכז לתעשייה ושירותים וגם לחקלאות-חורף). אל השטח הזה גם ניתן היה לנקז את שתי רצועות ההתיישבות שכבר היו בשפלת החוף במערב ובגליל העליון המזרחי ולאורך הבקעה - במזרח. תפיסה זו ניצבה גם מאחורי עמדותיו הנחרצות של בן גוריון ביחס לנגב בשנות השלושים (ראה חליפת המכתבים שלו בעניין זה עם השופט ברנדייס) ובשנות הארבעים, עת שחלוקת א"י נדונה ברצינות. בן-גוריון גם הבין כי תהליך כזה יוביל לשאיפה להגדרה עצמית (לאומית ומדינית) של הפלשתינאים ועוד בשנות השלושים המוקדמות הכיר בפומבי בלגיטימיות של מהלך כזה מצידם. על גישתו זו הוא חוזר גם בהכרזת העצמאות המכירה בחלוקת א"י (כולל בינאום ירושלים) ובהקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, שתהייה שותפה לישראל ב"אחדות הכלכלית" - שהינה נדבך מרכזי במסגרת הסכמה זו.

הרציונאל המהווה את התשתית לתפיסת הפשרה הטריטוריאלית הוכתב ע"י שלוש שאיפות מרכזיות שאיפיינו את הנהגת תנועת העבודה: (א) - הרצון לריכוז טריטוריאלי של האוכלוסייה היהודית באזורים רצופים, נרחבים יחסית וריקים-יחסית מערבים. ואכן, זו הייתה אחת הסיבות לבחירת הנגב כמרכז ההתיישבות המיועד; (ב) - הרצון למנוע חיכוך עם האוכלוסייה הערבית. זה נעשה ע"י הימנעות מכוונת מהתיישבות בגב ההר, בשומרון ובגליל המרכזי, תוך הפניית המשאבים - כספיים ואנושיים כאחד - להכשרת קרקעות באופן כזה שתוכל להיווצר מדינה יהודית שאוכלוסייתה הומוגנית ואשר המיעוט הערבי בה קטן ככל האפשר; (ג) - הרצון למנוע, משעה שהחל במזה"ת תהליך חלוקתו ליחידות מדיניות, הקמה של מדינה פלשתינאית עצמאית בין הירדן והים, שתהיה נפרדת מעבר-הירדן, או לחלופין מישראל. מכאן נבע גם הניסיון להגיע להסדר והסכמה עם הממלכה ההאשמית.

אולם האופן בו התפתחה מפת המציאות המזרח-תיכונית גרם לכך שהיום שוב אין השאיפות הללו יכולות להיות עיקר. למעשה, מבחינות רבות הן בלתי רלבנטיות למציאות. באופן מיוחד ראוי להצביע על שלוש נקודות:

(א) אזור ההתיישבות העיקרי של היהודים מצוי דווקא בשפלת החוף, צמוד כמטחווי תותח בינוני ממרכזי יישוב ערביים גדולים שבמערב הגדה. לעומת זאת, הנגב נותר ריק.

(II) גם אם נתייחס אך ורק לתחומי הקו הירוק, הרי שבשטחה של מדינת ישראל יושבים כיום כ-850,000 ויותר ערבים - אזרחי מדינת ישראל. מיעוט זה, המגיע כדי למעלה מ-17% מהאוכלוסייה הכוללת של המדינה (כלומר: אחד מכל ½6-5 ישראלים הוא ערבי), הינו מיעוט הגדל והולך; למעשה, הוא גדל בקצב של כמעט פי שלושה מקצב הגידול באוכלוסייה היהודית (3.3% לשנה לעומת כ-1.1% - מה שניתן להסבירו אך ורק במונחים פוליטיים!). ניתן לומר, איפוא, כי גם בגבולות הקו הירוק, ואפילו אם העלייה מרוסיה תמשיך לנהור לכאן וגם תישאר, הרי שמדינת ישראל צועדת (אם לא דוהרת) לקראת דו-לאומיות.

(III) היום כבר ברור לחלוטין כי במבט ארוך-טווח אין האופציה הירדנית יכולה כלל להתקיים, שכן מעבר לכל דבר, אין סיכוי שאפשר יהיה להעביר את גב ההר על תושביו לריבונות ירדנית המונהגת בלעדית ע"י הכתר ההאשמי, או לכל שלטון ערבי אחר שאינו פלשתינאי (או גם פלשתינאי).

תפיסת המדינה השלישית

לצד שתי התפיסות המייצגות את הגושים הפוליטיים הגדולים בארץ, קיימת בשוק הפוליטי הישראלי גם "תפיסת המדינה השלישית". תפיסה זו שהיום אומצה - לפחות בחלקה - גם על-ידי מפלגת העבודה, זוהתה בעבר בעיקר עם רק"ח והמפלגות הערביות, אך גם עם מה שידוע בכינוי "השמאל הישראלי" ובמידה רבה - גם עם ערביי השטחים (ואש"ף, כמובן). על-פי תפיסה זו, הפתרון לסכסוך במזה"ת הוא בהקמתה של מדינה פלשתינאית בגדה וברצועת עזה - עם או בלי תיקוני גבול קטנים. במלים אחרות, גישה זו גורסת הקמת מדינה שלישית, בין ירדן וישראל, אשר לה שני חלקים המופרדים זה מזה ע"י שטחה של מדינת ישראל.

הרציונאל של תפיסה זו נובע מתכנית החלוקה של 1947, אם כי הוא "שוכח" להביא בחשבון כמה שינויים יסודיים שחלו באזור מאז שהוחלט עליה. ע"פ החלטת החלוקה של נובמבר 1947, הייתה א"י המערבית אמורה לכלול שתי מדינות לאומיות - יהודית וערבית - הסדורות בשש יחידות טריטוריאליות (ולעניין זה, האזור השביעי - הבינלאומי - של ירושלים הינו בלתי רלבנטי). אולם ע"פ אותה חלוקה, היחידות הללו לא רק שאינן מנותקות זו מזו (חיתוכי הגבול הם בזויות קדקודיות - כלומר אין כל נתק טריטוריאלי-פיסי בין חלקיה השונים של כל אחת מהמדינות), אלא שביחד היו אמורות שש היחידות הללו להוות יחידה מנהלית אחת של מכלול כלכלי, תחבורתי ופיתוחי. היערכות הכוחות שנוצרה עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק ב-1949 וההכרה הבינלאומית שניתנה להיערכות זו, כמו גם ההתפתחויות במדינת ישראל ובשטחים - הופכות כל תכנית הבנויה על רציונאל שכזה לבעייתית. מעבר להתנגדות שיש בישראל להקמת מדינה פלשתינאית, קיימת בעיית הקשר בין שני חלקיה (הגדה והרצועה) ואף כושרה של מדינה כזו להתקיים מבחינה כלכלית מוטל בספק. קיומה של מדינה שלישית כזאת עלול להוביל לכך שזמן קצר אחרי הקמתה היא תיאלץ להתחבר אל אחת משתי שכנותיה (ישראל וירדן) כדי "לחסל" את השכנה הנותרת - וזאת, פשוט כדי להתקיים. לאור זאת, יש להתייחס לתפיסת המדינה השלישית עם הרבה סימני שאלה וקריאה ותוך הבנה שיחסי ישראל והמדינה הפלשתינאית הם אולי הנושא החשוב ביותר שיש לבחון במסגרת פתרון הבנוי על תפיסה זו.

מסתבר, אם כך, כי התכניות הקיימות היום והמוצעות ע"י המפלגות השונות לפתרון הסכסוך במזה"ת, מנותקות במידה רבה מהמציאות המעשית של סוף המאה ה20- ויותר מאשר את המציאות ואת החזון - הן מבטאות את אבדן הדרך והשקיעה של המפלגות ההיסטוריות. אין כאן אלא אסופה של חלומות, בחינת Wishful Thinking.

לאור זאת, מתבקשת תכנית חדשה, הנובעת מהבנה אחרת ומתפיסה שונה מזו שאנו רגילים לה והמוכרת לנו; תפיסה מציאותית שראשיתה בהכרת המציאות והבנת מציאות זו ואשר על בסיסה מוצב הניסיון לשמר לא רק את הקיום של העם כאן, אלא גם את עתידו - לטובתנו כאן ועכשיו ומה שאולי חשוב עוד יותר: למען דורות הבאים אחרינו.

התכנית המדינית לביטחון לאומי ושלום אזורי בקדמת המזה"ת שהוצעה כאן, שהיא היחידה המשקללת את כלל האינטרסים הרב-לאומיים באזור, ממלאת אחר צורך זה.

התכנית והניתוח העומד בבסיסה הוכנו לראשונה בשנת 1983 (ופורסמו ב-דבר). לאחר מלחמת המפרץ הם עודכנו ועתה - לאחר אוסלו ולאור עליית הליכוד לשלטון - מובא עדכון נוסף. הניתוח והתכנית מביאים בחשבון את השינויים הגיאו-פוליטיים באזור ובעולם ולפיכך ניתן לעדכנם ולהתאימם בקלות לכל מציאות חדשה באזור.

התכנית מתווה קווי פעולה בנושאים הנחשבים למרכזיים בהוויית החיים בארץ. אולם יש לזכור כי נושאים אלה אינם עומדים בפני עצמם ויש לשלבם במכלול הנושאים העומדים על סדר היום של המדינה והחברה בישראל.

מבחינת מדיניות חוץ, בין הנושאים הרלבנטיים לתכנית זו (שלהם חשיבות הקיימת גם כשלעצמה) ניתן להצביע, למשל, גם על הסטת דגשים לכיוון של השתלבות ישראלית פעילה במרחב האסיאני ובעיקר בחלקיה המזרחיים והדרום-מזרחיים של היבשת. לנקודה זו קשר גם למימד הכלכלי של ישראל, בעיקר ככל שהדברים נוגעים לסחר חוץ, השקעות והעברת טכנולוגיה (וזו עוד סיבה לצורך בהשתלבות גם במוסדות האזוריים באסיה - ובעיקר הבנק האסיאני לפיתוח. גם הפיכתה של ישראל מ-Recipient ל-Donor קשורה לכך. מנקודת המבט של מדיניות פנים, לתכנית קשר הדוק עם הצורך לחדד ולאפיין את מרכיבי הזהויות הישראליות - הלאומית והאזרחית. הבהרת סוגיות אלה תכריע את עתיד היחסים בין הקבוצות השונות בארץ - למשל: היחסים בין דתיים וחילוניים ובין יהודים וערבים. מבחינה זו יש לראות את התכנית רק כפרק אחד - אף כי חשוב מאוד - בסדר היום הלאומי והחברתי של מדינת ישראל שעל מפלגת העבודה להציע לאזרחי מדינת ישראל ולבני העם היהודי שבתפוצות.