בעבר, היו עבירות שכונו "איסורים מוחלטים/ עבירות מוחלטות". בעקרון, עבירות אלה מתקיימות אפילו כשאין רשלנות.
אם עד כה חשבנו שרשלנות זהו סטנדארט נמוך, המחוקק קבע שקיימים מקרים בהם יענישו אדם שאפילו "האדם הסביר" לא היה מבין שעלול לקרות משהו.
איך ניתן להצדיק חברתית קיומם של איסורים מוחלטים?
מלכתחילה, יש להפעילם רק במקרים שבהם מדובר בפעולה אנושית לא הכרחית. והאיתות שאומר המחוקק שאפילו לא תהיה רשלנות אדם יכול להיענש.
לדוגמה: מאכלי ים- אם לא מטפלים בהם כראוי הם עלולים להזיק לאוכלים אותם ולכן בהנחה שקיימים איסורים מוחלטים בתחום המזון, ניתן להעניש אנשים שמחזיקים מאכלי ים מקולקלים.
למעשה, כשנאמר "איסורים מוחלטים" הכוונה היא כמו היה נאמר למשווקים לא לקחת טווחי סיכון מיותרים, אם הסיכון גדול מדי. כמו כן חוקי התעבורה הם חוקי אחריות קפידה.
ביהמ"ש אומר כי לגבי אחריות מנהלי מקומות, בהינתן איסורים מוחלטים (רווחה, מס..) המסר הוא שישמרו על איזון נכון כי הם צפויים לעונשים.
פס"ד גדישי- ביהמ"ש כרסם במוחלטות "האיסור המוחלט". קיימים 2 חריגים למוחלטות של איסור מוחלט. לפני תיקון 39, שניהם למעשה בעלי מכנה משותף:
* מה שקרה לא ניתן היה לצפייה.
* רק בהעדר ראיות ראשוניות שאכן קרה מאורע נדיר.
במקרים אלו יניחו כי לא היה איסור מוחלט.
סע' 22 קבע בחריגים אלו מכנה משותף ושינה את הכינוי מאיסור מוחלט ל"אחריות קפידה" שכן האיסורים האלה חמורים אך לא מוחלטים.
גם בעבירות של אחריות קפידה, המדד לרשלנות הוא "האדם מן הישוב", אך עול ההוכחה מתהפך על הנאשם, התביעה לא צריכה להוכיח שהנאשם היה רשלן. (לדוגמה: עבירת נהיגה מופרזת, התביעה לא צריכה להוכיח רשלנות כלשהי אלא שאכן הנהיגה הייתה מעל המותר).
ההגנה, שנטל ההוכחה עליה, תוכיח שהנאשם לא היה רשלן ועשה הכול כדי שה דבר לא יקרה ושהוא נקט בזהירות מקסימאלית למנוע את המקרה, אזי יש סיכוי לזיכוי.
בחסות פורטל עורכי דין Lawfind