מהי המטרה של שאלות המבחן?
האם אנו מעוניינים, על ידי המבחן, לגרום לילד לתחושה שהוא אינו יודע, לשכנע אותו
בכך ואף להוכיח לו את הדבר?! הדרך למבחן נכון
בנינו היקרים שבים ובאים מתלמוד התורה, עמוסים ב"כל טוב": דפי קשר, הודעות וחוזרים להורים,
ציורים, עבודות, יצירות ו...שאלות מבחן לחזרה. חגיגה אמתית של ניירת בשפע רב, "אשרי מי
שבא לכאן ותלמודו בידו".
כעת, הונחה על שכמנו מטלה חשובה - להעמיד את הילדים ב"כור המבחן".
העת הזמינה ביותר והנתפסת כמובנת מאליה כעיתוי מועדף בו ניתן להשלים את חובתנו זאת,
לבחון את הילדים, היא בזמן הסעודה. כאן נעצור ונהרהר: האם טוב הדבר ונכון לעשותו בעת הזו?
מבחן, כידוע לנו, מהווה מעצם טבעו מעמד רשמי ומחייב, והעומד בו נתון תחת השפעה של לחץ
ומתח. כולנו יודעים אלו תחושות מתעוררות בנו כאשר אנו מתבשרים כי בקרוב ניקרא אחר כבוד
לעבור צרוף בכור המבחן. כיוון שעתה הוא זמן המפגש המיוחד הרגוע והשלו שלנו עם הילדים,
אותו הזכרנו לטובה במאמרים קודמים, כדאי לנצל כראוי הזדמנות פז זו. אשר על כן כדאי ורצוי
להעתיק את זמן המבחן לשעה אחרת, ובזמן הסעודה נתקשר באופנים שהזכרנו.
ניטול לרגע לידינו את הדף שהביא הילד ונתבונן בו.
דף קשר זה, הנשלח להורים מתלמוד התורה ובו שאלות לשם חזרה על הנלמד ושינונו, מנהגים
שונים נהגו בו: ישנם המסתפקים בחמש עד שמונה שאלות, ישנם המגדילים לעשות במוסיף
והולך ומשגרים עשרים שאלות, וכבר ראיתי ילד שהגיע עם דף ובו מאה שאלות...
והשאלות מסוגים שונים: שאלות כלליות, שאלות היורדות לפרטים, שאלות סיכום, שאלות על נושא
השבוע, על הסיפור שסופר ועוד.
דילמה ניצבת לפנינו: האם נשאל את כל השאלות, ובלאו הכי לא סגי ולא נצא ידי חובתנו, או שמא
נדלג מעט על ההרים ונסתפק בראשי פרקים?
עתה יאמרו המושלים בואו חשבון: את מרכז ומירב תשומת הלב לוכד בעצם אותו ילד יחיד הנבחן,
או טובים השניים. אך מה עם השאר?! יתר הילדים נותרים להם מנותקים מן הצד, והמבחן מתארך
והולך...
החזרה והמבחן - ערכם רב, וחשובים הם. ראשית, הם מהווים חזרה על הנלמד, "ושננתם - שיהיו
דברי תורה מחודדים בפיך". השינון והחזרה מביאים לידי בהירות יתר, להבנה ברורה ומסודרת יותר,
לחידוד הדברים (שינון, לשון חוד) ולזיכרון של הנלמד. בנוסף, מקבלים אנו תמונה ברורה על
הבנתו, ידיעותיו ומצב לימודיו של הילד, וכן על ההספק ורמת הנלמד בכיתה. במקביל, מתרשם
הילד שאנו מתעניינים בו ובלימודיו. התעניינות זו מעודדת אותו להמשיך ולהשקיע.
מחמת חשיבות זו, נשתדל להעדיף זמנים המתאימים יותר לבחינה זו: לאחר סעודת השבת,
בשעות אחר הצהריים, בשעת לימוד "אבות ובנים", במוצאי שבת - במיוחד בימות החורף בהן
השבת נפרדת בשעה מוקדמת. בימות הקיץ, כשיום שישי ארוך, ניתן לבחון אותם גם טרם כניסת
השבת.
גם באותה שעה אשר יועדה כשעת החזרה והמבחן, שומה עלינו לזכור ולא לשכוח, שאף כי לשינון
ולאבן הבוחן נודעת חשיבות יתירה, אין להפוך בשום אופן אותה חזרה ובחינה לעניין שבלחץ.
מצויים אי אלו, השואלים את הילד את השאלות בפנים חמורות סבר, הנוטעות בדמיון תחושה בלתי
נעימה בעליל, משל היה הוא חשוד, כעבריין הנתפס בקלקלתו ונמצא עתה בחקירה. הדבר מזכיר
לי את מנהגו של מורה, ששמעו הגיע לאוזני, שנהג בבחינותיו באופן זה: בתחילה, פותח היה
בשאלה קלה, ומשאותו תלמיד היה משיב עליה כדת וכראוי, לא היה אותו מורה מראה לו פנים של
שביעות רצון ולא משבח אותו, אלא מוסיף ושואל שאלה קשה יותר, ולאחר מכן קשה עוד יותר, תוך
שהוא מנסה בכל עוז ותעצומות לבלבלו ולהביכו, ובכל שלב אינו מנדב ולו בדל של ציון לשבח.
וכשנתברר לו (אולי לאכזבתו...) שהתלמיד בקי בנלמד ושולט בו ובמכמניו - אזי היה שואל שאלה
"כבדה", מסוג השאלות שרבי עקיבא אייגר הותירן ב"צריך עיון" (כידוע ר' עקיבא אייגר היה גאון
הגאונים, ושאלה שנשאר בה ב"צריך עיון" משמעות הדבר היא שלא מצא לה תשובה המניחה את
הדעת, וגדולי האחרונים מתחבטים עד היום בניסיונות לפתרה). שאלה שכזו, שאלה קשה היא
לכל הדעות. אך אותו מורה שואל היה את התלמיד שאלה זו בתמימות מעושה, ומבלי לציין שמשל
ר' עקיבא אייגר היא, ואגב כך מחדיר בו את התחושה שאם איננו יודע תשובה לשאלה זו - עדיין לא
הבין דבר וחצי דבר. כך תדיר, בדרך קבע, היו התלמידים יוצאים ממנו בתחושה של חוסר שליטה
בנלמד.
"אני צריך לתת לתלמיד את התחושה שאיננו יודע עדיין", כך היה מרגלא בפומיה-האמרה השגורה
בפיו של אותו מורה. "אסור שיחשבו שירדו כבר לעומקה של סוגיא"; "הם צריכים תמיד לדעת
שהבנתם איננה שלמה". אלו היו "פניני החכמה" שהיו תדיר על לשונו ונר לרגלו. אשר על כן, היה
חותר תמיד להקשות עוד ועוד ולהכשילם. בזה, כך טען - "הוא ממלא את חובתו בשלמות ומקדם
אותם".
מנגד, ידועה לנו שיטתם של גדולי ישראל, אשר "לא זו הדרך ולא זו העיר". דרכם הייתה, בעת
בחינת תלמיד, להאיר לו פנים. הם היו מתייחסים אליו כ"יודע" ומשבחים אותו על תשובותיו. הם
היו מנחים ומכוונים אותו בשאלותיהם, עד שיגיע אל התשובה הנכונה. היו מסבבים עמו סביב
סביב: "אולי לזה נתכוונת?... ואולי זה מה שרצית לומר...?", עד שניווטוהו אל ההסבר המדויק. (כך
סיפרו על הגאון הצדיק ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, וכך היה נוהג לומר: "האם אני מעוניין על ידי
מבחן זה לגרום לו לתחושה שהוא אינו יודע, לשכנע אותו בכך ואף להוכיח לו את הדבר?! הלא
התוצאה הטבעית תהיה, שיאמר לעצמו 'אינני שייך לכל הלימוד הזה', 'זה כנראה לא בשבילי',
'לכם ולא לו', יסגור את הגמרא ויזנח חלילה לנצח את תלמודו. או לחילופין, כוונתי להביא אותו
לתחושה שהוא אכן יודע ואז יחוש קשר, יחוש שייך וישאף ללמוד עוד ועוד ובמשך הזמן יחדד את
הבנתו וירד יותר לעמקם של דברים").
מטרת הבחינה היא להביא את הנבחן להבחנה ולהבנת הנלמד.
ברצוני להציג בפניכם את האופן בו היינו בוחנים את הילדים בביתנו: הייתי נוטל בידי כרי-ערימה
של מיני תרגימא קטנטנים, הערבים על הילד, כדוגמת שקדי מרק או צימוקים. על כל תשובה
שענה נכוחה, קיבל שקד/צימוק נוסף. הילד היה שמח על כל אחד שנוסף לאוצרו כמוצא שלל רב.
בדרך זו יכול היה לראות ולהיווכח שהוא אכן מתקדם, צובר ידיעות ובמקביל גם כונס נכסים. כך היה
הילד עצמו מפציר בי "אבא, תבחן אותי", "בבקשה עוד שאלה", וכל הילדים היו מסתדרים זה אחר
זה בטור, בתור, על מנת שאבחן אף אותם.
בקשתי שטוחה לפניכם: בחנו נא את האופן בו אתם מנהלים את המבחן, "ובחנוני נא בזאת",
שבוודאי תבחינו בהבדל.
שבת שלום!
הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים
המאמר פורסם בחסות תיקים לספר תורה