"סימן לבנים" – מה שלמדתי מזגג ביום סוער
לא כל סיפור צדיקים מחזק ומעודד – ישנם סיפורים שעלולים לעשות ההיפך. איך מספרים
בצורה נכונה, ואיך מציבים נכונה את הסימן לבנים?
"סיפורי צדיקים", מהם?"סימן לבנים" – מה שלמדתי מזגג ביום סוער
במחשבה שטחית נדמה, לכאורה, כי סיפורים חשובים ובעלי מסר מוגבלים אך ורק לסיפורים על
תולדותיהם ומעשיהם של גדולי ישראל, מאורי האומה וצדיקי הדורות, "מעשיהם של צדיקים".
עלינו לדעת כי אין הדבר כך.
כאשר מספרים על התמודדויות שונות בחברה ובכיתה; על מניעה מהיגררות למחלוקת בין שתי
קבוצות מתחרות; על ניסיון של קנאה, נטירה ונקימה שילד עמד בו בגבורה עילאית; סיפור
המתאר התנהגות נאצלת של ילד תוך שליטה במידותיו; סיפור על ילד שהושפל, שמע בזיונו ושתק
על אף שהיה לו מה לומר ואף היצר לחשש באוזנו כי מצווה להשיב על העלבון ומקרא מלא הוא
"ענה כסיל כאיוולתו" וכן אמרו "דע מה שתשיב..." אך, מתוך ענווה, כדי שלא לפגוע בזולת, קיים
"דום לה' והתחולל לו" - אף אלו סיפורי צדיקים הם! "ועמך כולם צדיקים...". באורח אשר כזה,
תהיינה לילד תחושות הזדהות, קשר ושייכות מעמיקות יותר אל המסופר, שכן מעולמו המוכר
והקרוב אליו מגיע הוא.
לקרב ולא לרחק
שימו לב! לעיתים מספרים סיפורים נאים, "גדולות ונצורות", אך, במקום לקרב את הילד, הסיפור
פועל חלילה בכיוון ההפוך, ומרחקו.
ניטול דוגמא: סיפור המתאר אדם גדול, אשר למד תורה בהתמדה נפלאה, ללא הפוגה ולו קצרה
ביותר; מיעט באכילתו עד כי כמעט ולא הגיע קמצוץ של מזון לפיו; כמו כן, לא ישן במשך כל היממה
ואת כל כספו פיזר נתן לאביונים.
הסיפור גורם להתפעלות ולהערכה, אך מעודד בעקיפין מחשבה מייאשת סמויה: "לעולם לא אהיה
בן תורה אמיתי, לי אין סיכוי. אני כן רוצה לאכול, אינני יכול ללא שינה, אני אוהב לשחק עם חברים
ומעוניין לשמור על הכספים שקיבלתי ל"דמי חנוכה" לקנות בהם משהו נכסף. לימוד תורה זה
כנראה לא ממש בשבילי".
לכן נדרשות זהירות ותשומת לב כיצד מספרים את הסיפור.
להציב סימן
ביום סוער נשבה הרוח בעצמה רבה במיוחד ולא חסה על כל הנקרה בדרכה, "רוח סערה עושה
דברו". הרוח הניפה למרומים שקיות ופיסות נייר והתדפקה בחזקה על שמשות חלונות הבתים.
מעוצמת הרוח נפרץ באחת החלון בביתנו. השמשה התנפצה בקול רעש. שברי זכוכית התפזרו
לכל עבר וזרם צונן ומצמרר, פרץ בעוז הביתה.
אזרתי מותני ו"נחלצתי חושים" מידית לפעולה. בזריזות פרקתי את החלון ממקומו ונטלתיו אחר
כבוד אל הזגג.
ל"טיול" נלווה אלי בני הקטן.
בכלי המלאכה שבידו, פינה הזגג במיומנות את שיירי הזכוכית שנותרו מחוברים, ומדד את גודלה
של השמשה. אחר, נטל משטח זכוכית בעובי המתאים, הניחו בזהירות על גבי שולחן העבודה
המרופד, נטל מעין ידית קטנה שבראשה גלגלת ובעזרת סרגל מתכת כבד שירטט על גבי הזכוכית
את המידות הנדרשות.
"מה זה?" שאל הילד את הזגג.
"זהו סכין יהלום. בעזרתו אני חותך את הזכוכית".
"אבל מלבד שריטה קלה על הזכוכית, לא נחתך כלום!", תמה הילד.
"מיד תראה", השיב הזגג, ותוך כדי דיבור נטל פטיש עץ קטן והקיש בו קלות על הזגוגית, סמוך
למקום המסומן. ראה זה פלא: הזכוכית, נחתכה בהקשה זו, כבאורח פלא, בדיוק לפי הסימון
והמידה הנחוצה.
"רואה אתה", הסביר הזגג החרוץ "שריטה זו, שביצעתי בעזרת סכין היהלום, עשתה למעשה את
עיקר המלאכה, ובהמשך לא הייתה נחוצה כי אם הקשה קלילה. דומה הדבר כאילו מעצמה
נחתכה הזכוכית".
"מעשה אבות סימן לבנים" – בפעולותינו ובמעשינו אנחנו משרטטים מעין "סימן", חריטה בנפש
הילד. לאחר זמן ימצא עצמו נוהג ומעצב עצמו בדיוק לפי אותו סימן (פעמים רבות, ולמעשה ברוב
המקרים, עקבות סימנים אלו מתגלים רק כעבור שנים. אז חוזרים לדברים המוכרים והזכורים מבית
אבא).
אכן, יש לדעת כיצד להציב את ה"סימן". אם ניקח לשם דוגמא את התיאורים על צדיקים וגדולי
תורה שמסרו את זמנם, ממונם וכל מאודם על לימוד תורה, קיום מצוות ודבקות בבורא – כאשר
נספר זאת עלינו להציב לילד, במקביל למסופר, את אמת המידה המתאימה עבורו; להציב את
הסימן בפרופורציה הנכונה, ולומר: "כאשר אתה מתאמץ להתרכז ולהקשיב בשיעור על אף שהדבר
עולה בידך אך בקושי ותובע ממך מאמץ רב, הרי שבזה אתה צועד בדרכם ולומד תורה במסירות
נפש לפי בחינתך וכוחך".
"בשעה שאתה מתגבר על חמדת הממון ומפריש מכספך לצדקה, הרי אתה מקיים 'בכל מאודך', וזו
עבודה חשובה שעושה נחת רוח למעלה".
וכן הלאה, בפרטים נוספים, נצביע ו"נסמן" היכן ניתן אכן ללכת בדרכם, בהתאם למדרגתו שלו.
סיפור מעשה דומה הוא לחומר פעיל וחריף, יעיל עד מאד אך גם מסוכן הנהו. יש להשתמש בו
בזהירות ובשיקול דעת, במינון הנכון, למטרה הנכונה ובאופן בו משתמשים שימוש יעיל בחומר
מסוג זה.
"מעשה אבות סימן לבנים": הציבו את ה"סימן" באופן נכון!
הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים
המאמר פורסם בחסותקניית ספר ספר תורה