שם חוקה יפול על כל הישרה או הנהגה שתכלול קבוץ רב מן האנשים,הין בתהיה כוללת חוקים רבים כמו''כל יודעי דת ודין''[אסתר א' י''ג ]או ציווי אחד כמו ''ותנתן דת בשושן'' [שם י''ד ט'] והן שתהיה אלהית כמו מימינו אש דת למו [דברים ל''ב] או נימוסית ''כדת מדי ופרס''[דניאל ו' ט'] והחוקה על שלשה אופנים א, טבעית ב, נימוסית ג, אלהית והטבעית היא שוה בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם.והנימוסית,היא מה שתסודר מחכם או חכמים לפי הזמן והמקום וכפי טבע המונהגים בה כדתות וחוקים אשר סודרו בקצת מדינות בין הקדמונים מצד הסידור השכלי אשר יחייבהו השכל האנושי מבלי הערה אלהית וכוונת החוקה הטבעית להרחיק העוול ולקרב היושר כדי שיתרחקו האנשים מן הגנבה והגזילה והרציחה,באופן שתשאר ותתקיים החברה בין האנשים ויהיה כל אחד מהם נצול מעוול וחמס .וכוונת החוקה הנימוסית להרחיק המגונה ולקרב הנאה כדי שיתרחקו האנשים מן המגונה כפי המפורסם .ובזה יתרונה על הטבעית .כי הנימוסית גם כן תתקן הנהגת האנשים ותסדר ענייניהם באופן נאות עד שיתוקן כלל הקיבוץ המדיני כקיבוץ הטבעי .והאלהית,היא להיישיר האנשים אל הצלחת הנפשות והאושר האמיתי עד אשר יתגברו על רוע יצריהם ומעלליהם וישתדלו בה כל אחד כפי כחו ויכולתו עד שיגיע ההצלחה לכלל הקיבוץ האנושי וזו מגמת החוקה האלהית ובזה יתרונה על הטבעית [ובאומרנו חוקה אלהית אין הכוונה לדת זו או אחרת כי צדיק באמונתו יחיה]אלא עסקנו דרך כלל הכולל לקיבוץ האנושי ויחסיו עם חלקיו הפרטיים . מהות תועלת הגדר: כל דבר שאדם מכוין אליו, צריך שיביא אל תועלת קטנה או גדולה, שאם לא יכוין לזה, תהיה פעולתו בלתי השגחה, שענין השגחה מורה על כוונה ורצון ובחירה, ומי שפועל פעולה בלעדיהם תקרא פעולתו מקרית, עד שאפילו אם בא לפעול פעולה הכרחית אצל הטבע שאין לו עליה שום כוונה, ויתכן שאם היה אפשר אצלו בלתה היה שמח בכך, ולא היה פועל אותה לעולם, כמזון לבעל שכל שהוא אצלו קשה, מפני שהוא לו מצד היותו בעל חיים, לא מצד היותו בעל שכל, או היצאה בהחליפו מה שהותך מן המזון שהוא לו הכרחית לקיים בה חייו זמן אחד, הנה גם לזה הפעל צריך שיכוין אליו קצת כוונה משותפת עם הכרח הטבעי, והיא שיכוין לאכול המזון המועיל, אשר אין הטבע מכריחו לאכול המזון המזיק, אבל הכרח הטבע שאתו מצד המזון הוא שיהיה נזון לבד, אלא שאפילו הטבע מקבל המזון המועיל ופועל בו בדמות כוונה, ואע"פ שאינו בעל כוונה ואינו מקבל באותה הצורה בעצמה המזון המזיק, אבל שב אצלו המזיק כנגד פעולתו, שכוונת מטביע את הטבע היתה לשמור טבע הנזון מדת זמן כפי מזגו, ולשמור מן הנזון ההוא תמיד כהללת ההויה וההפסד, ואם מי שחצי כוונתו להוות הדברים בקש המועיל וההפסד הכרחי מפני ההויה, כל שכן שראוי למי שהתועלת כלה שלו שיכוין להועיל לעצמו בפעולתו, ואם עשה כן, אז תהיה פעולתו פעולת בעל שכל, וכל מה שיהיה השכל האנושי יותר שלם באיש המכוון אל התועלת, תהיה התועלת יותר גדולה לפי עניינה, וכל שכן שתהיה יותר חזקה ושלימה, אם תשתתף קצת מהכוונה השכלית האלהית עם כוונתו, שאז תגיע אל המכוון מהות התועלת: והנה נודע לכל משכיל שלם, שהתועלת המגעת לו בהיותו גודר פרץ נפרץ היא היותו ניצול מכל מיני הנזק האפשריים, ואם הפרץ היה קל שינזקו בו רבים, והוא גדרו שב מהות התועלת יותר רחק ויותר נכבד. ואם גדר הפרץ, מועיל ליחיד ולרבים, בגופים או בממון, כל שכן אם גדר הפרץ מועיל ליחיד ולרבים בתשועת הנפשות, ועל כן כל מי שהוא מנהיג המדינה או חלק מחלקיה או מדינות הרבה, בהיותו מכוון בפעולותיו לסדר אנשי דורו, ומתקן תקנות, וגוזר גזירות כדי לגדור פרצות הדור, ומעלה סתריו ממעלה אל מעלה, עד שהגיע אל תועלת ריוח הממון לעם, ומשם אל תועלת היותם שלוים ושקטים ובריאים בגופם, ומשם אל תועלת היותם נוחלים חכמה, המביאה לידי חיי הנפשות הנצחיים: הנה זה האיש בעשותו כן, הגיע הוא וכל השומעין לדבריו והנמשכין אחריו אל תכלית התכליות בתועלת, שאם מהות כל תועלת בכלל הוא טוב, בהכרח זאת התועלת היא שיגיע אל מה שהיתה בעבורה יצירת האדם בעולם השפל, ואם כן מהות תועלת האחרונה, שבכל התועלות והנכבדת שבהן היא השגת החיים האחרונים הנצחיים, שבכוונת כל התועלות הראשונות והאמצעיות היתה להגיע כל זאת האחרונה הנזכרת, ואם הגיעה נשלמה הכוונה העליונה בהם, ואם לאו נעדרה הכוונה והיתה לבטלה, וידוע שמשים התועלת האחרונה בכלל המציאות משותפת עם מציאות האדם, מכוין תמיד להוציאה לפועל, ואם תקצר או תחסר מהמציאות, שלא תגיע אליה זה האיש הרמוז אליו ההוה הנפסד, הנה יתכן שיגיע אליה זה האחר, ועל זה נשמר המין כדי שישיג זה וישלים חסרונו של זה, ואם כן מצד המכוון התבאר שמהות התועלת האחרונה קיימת לקצת אישי המין: .כל בעלי החיים חיותם והתקיימותם הוא נחלק לשלושה אופנים ,האחד ,מהם שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים יחד כחיות הטורפות שהקבוץ וההתחברות רע ומזיק להם,כי אם יתקבצו אל מקום אחד יהרגו אלו לאלו על הטרף,והשני הפך מהם והם בעלי חיים שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים ללא חבורה והתקבצות מאחר וההתחברות להם הכרחי להם בקיום מציאותם,כמו מין האדם כי לדקותו ושווי מזגו יתפעל מן הקור ומן החום ,ולזה יצתרך אל לבושים ואל מזונות מתוקנים תקון יפה שיאותו למזגו ואי אפשר זה בלא הקיבוץ וההתחברות הרבה מן האנשים ויעזרו אלו את אלו,אחד יתפור ואחד יעשה מחט ,אחד יהיה מהנדס ואחרים יבנו בתים רכבות ומטוסים,וכו,עד שימצא כל אחד מן האנשים עוזר לכלל החברה ,באופן שישלימו קצתם לקצתם וחלקם לרובם ורובם לכולם,והשלישי,מן הבעלי חיים ממוצעים בין שתי אלה הקצוות .כי הם אין הקיבוץ והחברה מזיק להם כאשר הוא במציאות החיות הטורפות והעופות הדורסים ולא הכרחי להם כפי הכרח אשר הוא נמצא במין האנושי ולהיות הקיבוץ וההתחברות הכרחי למין האנושי לצורך חיותו וקיומו ,אמרו החכמים כי האדם הוא מדיני בטבע,והכוונה כי הכרח הוא לאדם מצד טבעו שיהיה דר במדינה עם קיבוץ רב מן האנשים,ובעבור זה מבואר הוא מן ההכרח ומן המושכלות בין ראשונות בין מושכלות שכליות ''שראוי שימצא לכל הקיבוץ אשר במדינה או במחוז או באקלים או לכלל העולם סידור מה בו יתנהגו לשמור היושר ולהסיר העוול,כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא ומתן ,וסדר זה יכלול על השמירה מן הרציחה והגנבה והגזל ודומיהן ובכלל כל מה שישמר הקיבוץ המדיני ויתן אותו אל שיחיו האנשים באופן נאות הוא מתן ידיעות ישפיע לאדם ידיעת האושר האמיתי ויעזור להם לסעות בהשגתו וידיעת הסבל האמיתי ויעזור להם לסעות בהישמרות ממנו והכשרת מידותיהם לזניחת מיני האושר המדומים עד כדי שלא ירגישו בהם הנאה ולפיכך לא ירדפו אחריו,ויבאר להם מיני הסבל המדומים עד שלא יצטערו בהם ולא יחושו מפניהם,ועל ידי כך יוכלו לקבוע להם חוקי צדק אשר בהם יוסדרו קיבוציהם על הצד הנאות,ועדיין אין חוקה זו מספקת אם לא יתווסף בזה איזה סידור או הסכמה כוללת עניני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהם והמשא ומתן אשר ביניהם כחוקות הבין לאומיות ,וחלק חוקה זה נקרא חוקת היושר ההסכמי או הנימוסית ,והסידור הזה אי אפשר שיתקיים,אם לא בהמצא מושל או שופט על הקיבוץ המדיני יכריח על הסרת העוול וקיום הנימוס כדי שישלם תקון הקבוץ ההוא או המדינה ההיא ולזה יהיה הקמת המנהיג והשופט ההוא כאילו הוא הכרחי לקיום מין האדם אחר היותו מדיני בטבע הנה מושכל ראשון מחלקי החוקה שיסדירו ענייני השלטון גם כן הכרה מציאות התועלת: אין ספק שאחר המכוון הראשון, כוון אל מציאות תועלת מאשר פעלו התועלת היא הכרחית ומחוייבת שתמצא, ואם מציאותה לחלק קטן מחלקי האדם מספקת, רק בהרבותה היא יותר נכבדת אצל העם המקבל, כמו שהוא הכרח שימצאו אישי האדם, ואע"פ שהוא איפשר שימצאו אילו הנמצאים, או זולתם טרם המצאם, הנה אחרי המצאם, יאמר עליהם שהם מחוייבי המציאות בבחינת סיבתם, ואיפשרי המציאות בבחינת עצמם, ואשר היה סיבתם הראשונה להמצאתם הוא אשר כוון אל תכליתם, וצייר מהות תועלתם לפי עצמותם ועומדו איפשר בתחלתו במציאותם, ומחוייב והכרחי בסופו בעבור שהמציאם: וזה כולו הוא לדעת מאמיני היות מציאות כל איש מצוייר מממציאו, ר"ל שמי שכוון להמציא כוון ההכריח מציאות תועלתו, וחייבו להמצא לפניו או עמו או אחריו, ר"ל בעת הפרדנו מן העולם השפל, כמו שאנו רואים שכוון להמציא לו צרכיו, ותועלותיו בעולם הזה, וזה לדעת מאמיני היות כל זה בטבע, כבר הכריחם הרגשם וחייבם שכלם להודות שזה התקון דומה לתקון מכוון, ואע"פ שאין שם כוונה נופל עליו בזה, ואין לנו צורך להקשות עליהם במחשבותם, כי כוונתנו רחוקה מכוונתם, ואמנם אם לא היה בעבור הכרה מציאות התועלת, לא היה שום דבר מתקיים, כמו שתאמר להמזון הכרחי לטבע כל נזון, ואם לא היה בו תועלת הכרחית לקיומו לא היה נמצא: ואמנם חמשת החושים הכוללים, הכח המרגיש הם לחי לתועלתו, ויש מהם הכרחיים, כלומר שלא יתקיים בלעדם זמן אחד, ויש מועילים בלתי הכרחיים, וההכרחיים הם השתים הקרובים אל חייו מאד, והם הטבע והשמוש, והמועילים הם השלשה, שהם רוחניים יותר מהראשונים. והם הראות והשמע והריח, וזה שאם לא יראה אדם יתכן שיחיה וכן אם לא ישמע, או לא יריח, כי הנשימה שבאף אינה הריח, אבל הנשימה ששם החיים תלויין, אינה מכלל החושים, והעד התחרות, שאע"פ שאינו מריח הוא מנשם ואם לא ינשום ברגע קטן ימות, אבל אם לא יריח כל ימי חייו לא ימות בעבור זה, כי ענין הריח הוא שיריח ריח טוב, או ריח רע או בינוני. והנשימה אם כן דבר אחר אינה הריח, אבל אם לא יטעם כבר היינו אומרים גם כן שיחיה בלי טעם, אחר שהמאכל אינו הטעם, אבל מפני שאנו רואים מי שלא יטעם לו האוכל לא תתעורר תאותו לאכול, ולא יוכל להעביר מזונו בוושטו, ואם יעבירנו יקיאנו כי אם אצטומכתו לא תסבלנו, ויהיה זה הדבר סיבת מותו, על כן נידע שהטעם משותף עם המזון, וכמו שהמזון הכרחי לחיותו, כן הטעם הכרחי לחיותו, וכמו כן נאמר בהרגש המשוש לא שידוע שמי שאינו ממשש בשרו ודמו מתים, ואם הם שהם משכן החיים מתים, הנה כל שכן שאר הגוף שהוא מת, ואפילו בהיות הבשר והדם חיים כל שכן אחר מותם, ואם כן הנה הכרח מציאות. התועלת בהכרח מציאות החי בעודו חי, וכן בקצת דברים: התחלת החוקה הטבעית הנה היא כאשר עייננו ביצירת הבעלי חייים ושלימות כל איבריהם מצאנו ביצירתם השגחה טבעית נפלאה לתקן עניניהם וכל פרטי צרכיהם תקון נפלא לא רק מה שהוא הכרחי לקיום המין או האיש[הכוונה הפרט מאותו מין] אבל גם מה שאינו הכרחי להם לא לקיום המין ולא לקיום האיש אלא שנמצא להם על צד היותר טוב כגון החושים המיוחדים הנמצא בבעלי חיים כדי שיסודרו ענייניהם בענין יותר נאות ויותר שלם ומצאנו הכרעת הטבע נוטה לצד היותר נאות האפשרי ואם נמצאת השגחה זו בבעלי חיים הפחותים כל שכן שהוא ראוי שימצא במין היותר נכבד מהם לתקן ענייניו סדור מספיק להשגת שלימות עניינו ,ומי שיטיב העיון בזה ימצא כי המצא השגחה באצעותה יתוקנו העניינים המצתרכים לתיקון מין האדם הוא יותר הכרחי מכמה דברים שנמצאו ביצירת הבעלי חיים שאינו אלא על הצד היותר טוב להם והיה אפשר לקיום אותו המין זולתו.וההשגחה הזאת אף אם לא תמצא אלא באיש אחד הנה היא מהלכת השלמות הטבעית לכלל האנושות וזה כי אף אם המינים אשר תחת הסוגים אין כולם הולכים מהלך השלימות קצתם לקצתם,רצוני לומר שאף אם ימצא במינים מין אחד מיוחד הוא היותר שלם מכלם ,אין המין ההוא לבדו שלימות ותכלית הסוג ההוא ולא מיישר הסוג ההוא אל תכלית שלימותו ,כי בכל מין ומין בפני עצמו יש בו תכלית ושלימות מיוחד במין ההוא מזולתו מכל מקום בכל מין ומין אף על פי שימצאו בו כתות מתחלפות כאלו תאמר כי כת הראשים[המנהיגים] היא יותר שלימה בשלימות האנושי מכת הפועלים,וכת החכמים היא יותר שלימה מכת הראשים,וכן על זה הדרך בכל כת וכת יהיו בה איש או אישים יותר שלימים מזולתם ואין האיש ההוא בלבד תכלית המצא המין ההוא,ואולם ואולם האיש ההוא או האישים או הכת ההיא הן סבת הגעת תכלית המין ההוא מצד שהם הולכים מהלך השלימות לכל המין ,רצוני שהן כמו כלי להגיע המין אל תכליתו ושלימותו השוה בכל המין ,אף על פי שיש בזה מדריגות מתחלפות לקצתם על קצתם,וזה כי כמו שבכל איש ואיש יש איברים מתחלפים כלם מצתרכים לקיום הבעל חי ואף על פי כן האחד יותר שלם מן האחר והאחר מן האחר עד שכבר נמצאו איברים שהם עיקר קיום הבעל חי ויושלם בזה קיום הבעל חי וכמו שאין האיש נושם באמצעות מוחו או חושב באמצעות רגלו כן על זה הדרך בכללות המין יצתרך להיות סידור חוקה המועילה לשמירת הסידור הטבעי ההכרחי לקיום הישארות הקיבוץ המדיני מצד הטבע כי אין ראוי שימצא בטבע בעלי החיים סידור יותר מתוקן במושכל ראשון ונמצא שהוא הכרחי למין האדם לשער התועלת הנמשכת מסדר זה ולשומרו מפני ההיפסד ולהשלימו בכל עת ובכל זמן וחוקה זו היא כוללת לכלל המין טעם הכרח המועיל: בעבור שהתועלת הכרחית לפי כונת הממציא את בעל התועלת כמו שזכרנו, יראה כי ההכרח הוא הטעם בעצמו, אבל עם טוב עיון יתבאר שהטעם זולת ההכרח, וזה כי ההכרח אם היה איפשר להעבירו היתה מציאותו לבטלה, ואם היה הכרח בלתי מועיל לא היה ממציאו בעל הפועל בכוונה ורצון, אבל טעם ההכרח הוא שראוי לבקש מפני מה היה הדבר הפלא הכרחי בתועלת הדבר הפלני, ונתונת זה הטעם הוא מכלל דרכי סתרי התורה וסודות המציאות, ושמע עניינו בכלל, דע כי הטעם בזה המקום, ר"ל סיבה ומי שהשכיל שהמחויב המציאות בבחינת עצמו יתברך שמו הוא סיבת ראשונה לכל המציאות, כבר ישכיל שכל הדברים יש להם סבה הכרחיות, כי המציאות נמשך מסבה לסבה עד הגיע מהסבה ראשונה אל נמצא אחד שאינו סבה לדבר, והוא תכלית לסבות כולם, ויהיה כל מה שבין הסבה הראשונה אשר אין לה סיבה, ובין הנמצא אשר אינו סבה סבות, ומסובבות כלומר עלות ועלולים בהכרח, והסבה הראשונה הוא האלוה יתברך שמו, והסבוב האחרון שהוא האחרון שהוא העלול אשר אינו עילה לזולתו, הוא שכל האדם הנמצא לו בפועל שלם אשר אין אחריו דבר זולתו, וידמה זה לסוג הסוגים העליון אשר עליו בו, והוא העצם או הגשם לפי שתי הדיעות, ולמין המינים אשר אין אחריו מין, והוא החי המדבר, או אמור האדם שגדרו חי מדבר מת, לפי שתי הדיעות הידועות, והנה כל שבין שתי הקצות, הוא סוג ומין בערך מעלה ומטה, וזה ידוע למי שידע מעט הגיון מן הדבור הפילוסופי: והבן מזה שאין לך דבר בכל המציאות בלא טעם, ואיך יתכן עם זה להיות התורה והמצוה בלא טעם, שאחר שלמציאות הפרעושים והכנים וביצי הכנים יש להם טעם בראותיו, ג"כ מה שהן מצערין את האדם, כל שכן שיש טעם בדברים שהם ברומו של עולם, ר"ל לתורה ולמצוה: וכבר כתבו אנשי החכמה בספריהם, שכל מעשה יש ארבע סבות למציאותו, והוא החומר, והצורה, והפועל, והתכלית, ובארו כי התכלית היא הסיבה הנכבדת שבהן, ובעדה נמצא השלש, ואם לא הגיעה התכלית לא נשלמה כוונת בעל התכלית, ואם הגיע נשלמה כוונתו, ואם כן טעם הכרה המועיל, מבואר שהוא להגיע אל מה שכוון אליו בעל התכלית, כי תחלה עשה הדבר, ואחר כך המציא לו תועלתו, ואחר כך עוד המציא לו הכרחי לקיומו, ואחר כך המציא לו התכלית, ואם כן התכלית הוא סבת ההכרח, וההכרח סבת התועלת, והתועלת סבת מציאות הנמצא, כלומר שלא נמצא דבר בלתי תועלת, והכרח מציאות הממציא, הביאו להמציא הנמצא ותועלותיו, ואשר הוא הכרחי לו כדי להגיע אל תכלית כוונתו שהיא הסיבה הראשונה, והיא האחרונה בעצמה, וזה מספיק בזה המקום לפי כוונתו בזה החבור, ואע"פ שביאור אלה העניינים העמוקים, צריך להגדיל אף הספרים לאמתם בפרטיהם, ונתנו פה כוונתינו לקצר ולא להאריך: התחלת החוקה הנימוסית ושרשיה הן,הבחירה והתכלית וזה גלוי ומבואר ,כי המניח נימוס למה יניח העונשים לעוברי על דבר הנימוס אם אין העובר ברשות עצמו לעשות מה שירצה ,וכן המושל או השופט את המדינה היאך היו יכולים להכריח האנשים על עשיית הפעולות הטובות אם אין האנשים ברשות עצמם להרע או להיטיב ואף המכחישים השכר והעונש הנפשי יודו על היות הבחירה מוחלטת ביד האדם ושאין לו מעיק עליה ,ובה יוכל לבחור מה שירצה ולכווין פעולותיו אל תכלית מה,ולזה יאמרו שהוא מן ההכרח שיסודר חוקה נימוסית מחכם או חכמים,להגביל הנאה והמגונה והעוול והיושר בין אנשי המדינה ,וישים עליהם קצין שוטר ומושל להכריח העם על התמדת הישוב בין האנשים ואמרנו הבחירה הוא כי כמו שכל פועל איזה דבר מדעתו ומרצונו אמנם יפעל זה מצד שהוא מכוון אל תכלית מה ,הן שיהיה התכלית ההוא טוב בעצמו או דבר שידומה אליו שהוא טוב כן מניח הנימוס יכווין במה שהוא מניח מן הציווים והאזהרות אל שישיגו האנשים בפעולותיהם תכלית מה ,הוא הישרת האנשים וטוב היותם במה שיושלם בו הקיבוץ המדיני ולזה מבואר הוא ג''כ שהתכלית חלק מחלקי החוקה הנימוסית והוצרכנו לומר דברים אלו לבטל דברי האומרים כי אין הבחירה נמצאת ביד האדם[מטעמים רבים ושונים לא נזכרם כאן]וכן דברי האומרים לבטל עניין התכלית לפי שהן מבטלות כל פעולה אנושית הנה החוקה הנימוסית תחלק לששה עיקרים יסודיים ואף אם ימצאו עוד כמה לא נחוש להם בכאן שאין דעתינו אלא לבאר הכלל העיקרי והאחד,,הוא מה שאמרנו כי הנימוסית תתקן פעולות האנשים באופן שיתוקן הקיבוץ המדיני ותקיף בנאה ובמגונה שהם המידות ותבחין בין האמת והשקר שהן הדעות אמנם אלו הששה עיקרים הם מה שצריך שישמר מהם מאחר ומסדרה האנושי מוגבל לכך יועתקו אליה גבוליו ועם כל זאת תצתרך אל הבירור והליבון המתמיד מצד ששת היסודות הראשון,שהיא לא תוכל להפריד הנאה מן המגונה בכל הדברים כי כמו שאי אפשר שיולד בתחילת עניינו שלם בכל המלאכות המעשיות אף אם יהיה מוכן בטבע אל קצתם כן אי אפשר שיולד האדם שלם בכל המעלות והשלמויות אבל כבר יהיה מוכן אל מעלת מה או שלימות מה יותר מזולתו,ויתבאר מזה שאי אפשר לשום מסדר אנושי שלא יטה בטבעו לצד איזה פחיתות וישפוט על הנאה שהוא מגונה ועל המגונה שהוא נאה וכבר גנה אריסטו דעת אפלטון בזה ולזה לא תהיה עדותו על הנאה והמגונה נאמנה בכל הדברים ,והשני הוא כי החוקה הנימוסית לא תוכל לשמח לב המתנהגים על פיה לפי שכל מי שהוא מסופק בדבר שהוא פועל אם הוא מספיק להגיע אל התכלית המכוון איננו שמח בפעולתו והמתנהג על פי הנימוס להיותו מסופק אם הישר המוגבל בו הוא יושר באמת או אינו יושר אלא כפי הנראה איננו שמח בפעולתו השלישי.שלא תוכל להגביל פרטי הפעולות שראוי שיופעלו בכל מעלה ומעלה ,לפי שהיא לא תודיע אלא הכוללים כמו שהגדרים אינם אלא לדברים הכוללים כי הפרטי אין לו גדר כן הפעולות הפרטיות אי אפשר שתגביל אותם החוקה הנימוסית והרביעי,להיות מסדר החוקה בן אדם אי אפשר לו שישער הנאה והמגונה בכל הזמנים כי אפשר שישתנה המפורסם בעת מה וישוב הנאה מגונה והמגונה נאה והחמישי,בשהיא לא תוכל לתת לאיש כדרכיו שוה בשוה ולשער העונשים במידה ובמשקל והששי,שהחוקה הנימוסית שהנימוס האנושי אי אפשר לו להניח עונשים אלא על הנגלה כלומר על עניין הנגלה למחוקק ועל מה שלא ראה או לא שמע לא או לא שיער לא יוכל להניח נימוס .אולם עם כל חסרונותיה הנה היא משלימה לכלל הקיבוץ האנושי מדרגה נוספת על החוקה הטבעית[לדעתי חוקה זו באה כנדבך נוסף בשלבי ההתהוות החברה המדינית אחר שהורגל כבר למציאות חוקה וחוק] ולכך תהיה מתאימה לחברה מפותחת יותר ואולי שם נמצאת גם הדמוקרטיה האמיתית לא כפי שהורגלנו לחשוב שהדמוקרטיה היא מעין ברירת מחדל הפסד העדר הגדר: כבר זכרנו שכל גדר הוא מכוון מהגודר, וכאשר הוא מכוון לתועלתו, והתועלת מגיע בשמירת הגדר, ובהיותו מכוון כראוי, כן הנזק מגיע בהעדר תועלתו המכוונת, וכאשר תהיה תועלת הגדר גדולה לפי עצמותה ומהותה או קטנה, תהיה גם כן העדרת התועלת ההיא, כשיעורה למפרע מפסדת ההשגחה וההנהגה לפי הגודל והקטנות כערכם: ואחר שהשלמנו חלקי החלק הראשון בפרטיהם, נודיע בכלל למה כווננו בהזכירנו אותם בראשית זה החיבור אשר כמעט יחשוב חושב שאינו מענין כוונת החיבור, ואמיתת כוונתינו בזה היא זאת, דע כי תכלית תכליות מציאות האדם היא בעולם הזה, כדי שישכיל המושכל הראשון, שהוא השכל הראשון העליון המשכיל כל מושכל, אשר תחתיו בהשכילו עצמותו הכוללת כל עצמותם, וכל מה שיוסיף כל משכיל, ומשכיל להשכילו, יהיה יותר נכבד ומעולה אצלו ואהוב ונחמד לו מזולתו, ממי שלמטה מהמשכיל ההוא, ויהיה מתדמה לו יותר מזולתו, מהמשיגים שבימינו, וכל מה שיסבל אמתת מציאותו יתרחק מאתו, ויוסיף רוחק בעת התגדל דעתו, אם לא ישתדל להוסיף בהשגתו אותו, ור"ל בהתגדל דעתו בהיותו מתקרב לזמן ההשגה, והן ימי הזקנה והשיבה, שאם הוא מזקין בלתי היותו נותן לזקנותו חקה שהיא החכמה כמו שנאמר [איוב יב, יב] בישישים חכמה וארך ימי תבונה, והוא מוסיף להדבק בהבלי העולם הזה בהתקרבו אל פרידותו ממנו בטבע, הנה הוא יוסיף דוחק מה בכל יום ויום, וזה האיש אם נזקן וחושב שהתחכם, הנה הוא זקן וכסיל: ואם יחשוב לומר הנני שומר מה שצווני קוני בשמרי קצת מצותיו, צריך שיתעורר משנתו, ואם היא שנת שכרות טוב שיעוררהו במרזפתא דנפחי, ממה שיעזבוהו לישון שנת עולם ולא יקיץ, והוא שיודיעוהו שאחר שזקן אין עת הזקנה זמן העבירות שיחסר מהם וישמור בזה מצות קונו, כמו שחשב שהנה העבירות אצלו כבר מתו בטבע ואין צורך לו לאזהרת קונו, והנה שאחר שהעבירות סבתם יצר הרע, והוא באמת הדמיון הפועל הרבה בזמן הבחרות ומעט בזמן הנערות, ואין לנו פועל בזמן הזקנה, להוציא דבר לפועל, ואם יש לו מציאות בלב הזקנים הוא לפי הרוב בכח, ר"ל במחשבה לא בפעל, כי הכח חלש לצאת לפועל, וזה שהסיבה קרובה לעבירה בטבע היא רתיחת הדם, והזקן דמו קר מאד והוא בלתי חום חזק, שכבר גובר עליו כח המרה השחורה, שטבעה קר ויבש, והעפר מבקש חלקו שהוא רוב הגוף המורכב ממנו, וכל הדברים הקשים שבגוף, כגון העצמות, והגידים, והאלל, והצפורנים, והשער, והדומים להם, שאינם מרגישים בחייהם הם מתים, אפילו בזמן שהדם רותח, כל שכן אחר כן, ובעבורם נעשים המעשים שהתנועה בם קרובה, ועל כן חלשו תנועות הזקנים עת הזקנה, ואחר שהוא כן מה עבירות יעשה הזקן החלוש: ואם תאמר יכול לחטוא בפיו ובלבבו, אחר שהעבירות נמצאות בג' מקומות ראשונות שהם הלב, והפה, והמעשה, הנה תשמע כוונתי בזה בחלק השני, ואולם המצות אשר יחשוב לקיימם ידוע שהן נמשכות כולן אחר המצוה האחת המיוחדת, והיא סוד הדבור הראשון שבעשרת הדברות וגם העבירות כולן נמשכות אחר הדבור השני, וכבר אמרו חכמינו זצ"ל [ספרי שלח טו] כל המודה בע"ז כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כולה, הנה כבר אתה רואה שכל התורה כולה תלויה בשני הדברים הראשונים, ואם לא יכיר אדם אי זה דבר הוא הנקרא ע"ז בכלל ובפרט, לא ידע לכפור בה בלבו, ואם יכפור בה בפיו זה אינו מספיק להשלמה, ואע"פ שהוא טוב ורחמנא לבא בעי, ואי אפשר להשיג מהות ע"ז בתכלית ההשגה, כי אם בהשגת ידיעת השם הנכבד והנורא, ומפני שזו ההשגה אינה ראויה אלא למי שהוא זקן בחכמה ובמנין, מפני שישיג בחכמת אמתת הדברים על בוריין וישיג במנין חלשת ע"ז וחוזק ה', הסכימו למסרה לראוי, ולמנעה ממי שאינו ראוי, ומפני שאין כל הדיעות שוות גדרו פרצות, ואמרו שידיעת שם צריכה אל תנאים רבים, כדי שלא יחשוב ג"כ היודע את השם שכבר פטר עצמו מכל מה שקדם בהכרח לידיעת השם, בהיות לאל ידו לעשות, אבל הראוי הוא לשמור שתי השמירות כי זו מקיימת זו, וזו את זו, בדמות הגוף והנפש שניתן צריכין זה לזה, ובדמות האות עם הנקודה, כי המציאות לשניהם יחד בזמן אחד, ואע"פ שהאות רומז לגוף, והנקודה לנפש, שהרי הנקוד מניע את האות והאות מתנועע, והמדע להניע את שניהם, דומה לשכל המנהיג הגוף והנפש יחד: והנה כשירצה אדם למסור קבלה אחת בידיעת השם, צריך שימסרנה לגודרי הפרצות הם, אם לא היו מוצאים מצות כתובות בשום מקום, שכלם הטבעי החזק גוזר שהיו מחדשים אותם מדעתם, שהרי גדר הפרצה דומה אל נתינת המצוה, אלא שזה בשכל אנושי, וזה בשתוף שכל אלהי עם אנושי, ואחר שזה כן כל שכן שזה המקבל השלם לא יפרוץ שום גדר, אבל ישתדל בכל כחו לגדור פרצות במקום הפרוץ לפי הדור, והזמן:לסיכום אפילו מבחינת נושא לדיון תדרש איפוא חלופה עד שיוסכם על משהוא לכך דרושה תחילה איבחון הבעיה כלומר בעיית אי ההסכמה מנושאי החקיקה ותולדותיה המשטר המוחלש,אינו נובע ביסודו משיטה דמוקרטית זו או אחרת ,הנושא עמוק יותר ,מקורו בחוסר הקדמות מושכלים אשר הם עצמם אינם חוקים אלא כיסודות חשיבה מוסכמים כלי העזר למחוקק כללים אלו לא יוכלו להתקבל כמוסכמות ע'י דיונים רגילים אלא ע'י גוף אשר רוב עסקו יהיה בשטח הפילוסופיה החוקתית והרני מסתיג בשלב זה מהגדרתו כבית משפט לחוקה אמנם בית משפט לחוקה במובן הנ'ל יוכל להיות מעין גוף שופט פסיקתי לגבי חלות הכללים הנזכרים כאמור גוף זה או ב גופים הללו יוכלו להגדיר תהליכי התהוותם בפועל של החוקים הממשלתיים וכן את דרכי הטויית המשא ומתן החוקי בכללים ברורים כמובן שפסיקת החוק תיעשה ע'י המחוקקים עצמם נמצא כי המטרה עצמה היא הסדרת הליכי החקיקה מערכת כזאת תמעיט את הדיונים שאינם לגופו של חוק ויתן כלים ברורים למחוקק דבר שלכשעצמו יביא ליציבות שילטונית כמו כן אפשר במקביל לכונן כמה שיטות מעין בניני אב המגדירות סדרי חקיקה ותהא אפשרות לכל סיעה לבחור שיטה מחייבת דבר שעשוי ליתן מרווח למחוקק ופריון חוקתי