המשפט הנפלא והכל כך נאיבי של התחייבות זוגות מתחת לחופה, בסרטים שאנו רואים, "עד שהמוות יפריד ביננו", היא אכן מרגשת וקל להאמין לה, עד שהסרט נגמר ואנו חוזרים למציאות. אכן, זוגות מגיעים לחופה מתוך כוונה מלאה להיות יחד לתמיד. אלא שאנו בני-אדם והמציאות של בני-האדם היא שמעבר לתקוות ההדדיות, בני הזוג לא תמיד רואים עין בעין, או יותר נכון, נדיר למצוא בני זוג שרואים עין בעין - בעיקר מפני שאנו איננו שיכפול של בן או בת הזוג.
יחד עם זאת, למרבה השמחה, גם אם לוקחים בחשבון שישנם הזוגות שנשארים יחד מתוך חוסר ברירה, ישנם לא מעט זוגות שבכל זאת מצליחים לשמור על זוגיות יציבה, תוך כבוד הדדי והרמוניה בתוך הקשר.
הזן הנדיר הזה מחייב התייחסות מיוחדת, איך הם עושים את זה? מדוע הם מצליחים לממש את הכוונות המקוריות והאידיאליסטיות של ההתקשרות הראשונית ואילו אצל זוגות אחרים, רבים מדי, הופכים הנישואים לכלא, או כלוב שבו תיסכולים, מצוקות וחוסר כבוד, שלא לדבר על מימוש עצמי והגשמת חלומות?
התשובה טמונה בבשלות של בני הזוג וביכולת שלהם להבין את המסגרת, במובן העמוק שלה. ברוב המקרים, הכניסה לקשר איננה עם ההבנה לאן הולכים יחד, אלא רק החלטה להיות יחד ולבנות חיים משותפים. מתחילים בהתאהבות סוחפת שמפילה מן הרגליים וטורפת את החושים, כולל חוש הביקורת ומי יודע, מן הסתם התאהבות היא תחבולה ערמומית של הטבע שמשבשת את יכולת השיפוט הלוגית שלנו. אחר כך מגיעה אהבה עמוקה יותר כאשר אנו מכירים בערך ובתכונות של בן או בת הזוג.
אולם, כמובן, אהבה לא יכולה להיות ניצחית אם אין לה קרקע נכונה לצמוח ולהתפתח עליה. כאשר פגה ההתאהבות, או ההתלהבות הראשונית, במקום אהבה עלולים לצמוח תיסכולים, מריבות צצות ועולות והתנאים הריגשיים הראשוניים שהבטיחו יחסי אהבה, מתחלפים בהתרחקות, פנקסנות של "הוא עשה כך וכך" או "היא לא מבינה אותי והיא... והיא... והיא..." - ואט אט מבלי משים מגיעים אל קשר של נישואים פורמליים בלבד, מלאי משברים, מריבות ובמקרים לא מעטים (שהולכים ומתרבים בשנים האחרונות) גם גירושין.
אם כך, אהבה היא זו שמביאה אותנו לכלל זוגיות - אבל אין בה די. לא פחות ממנה צריך שתהיה לה קרקע מוצקה של בשלות נפשית שכוללת הבנה שכל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל בעל חשיבה משל עצמו ובעל נקודות השקפה שונות על נושאים שונים בחיים, לרבות בחיים הזוגיים.
לכן, יש חשיבות אדירה לכך שלכל אחד מבני הזוג תהיה יכולת הכלה של שונותו של הצד השני. כמובן, שגם כאן תהיה שונות ביכולות לגלות הבנה ופתיחות, אבל צריכה להיות יכולת כזו ברמה מספקת.
כדי ליצור הבנה וקבלה של השונות, גורם המפתח הוא תקשורת בינאישית טובה. ללא תקשורת כזו תהיה היכולת להגיע להבנות, קטנה מאד, אם בכלל. חשוב מאד, בהקשר זה שכל אחד מבני הזוג ימנע מיצירת בועה אישית, שלתוכה הוא מתכנס, משום שכך היכולת לנהל את התקשורת הבינאישית נעשה מצומצם מאד והוא מסכן את ההבנה והפתיחות המתחייבת בניהול הקשר הזוגי וסכנה מוחשית של התפתחות תא משפחתי המתאפיין לא בזוגיות, אלא בשני אינדיבידואלים החולקים אחריות כלכלית ואחריות הורית תחת קורת-גג משותפת.
עם כל זאת, ומבלי לסתור את מה שנאמר עד כה, חשוב מאד לשמר את המרכיב של אינדיבידואליות בריאה של כל אחד מבני הזוג. מדובר בצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג, התפתחות אישית ועולם אישי של העדפות ועיסוקים, בהתאם לאישיותו. זאת, כמובן באופן מאוזן ומבלי להגיע לקיצוניות של התבדלות מוחלטת עד כדי חיים בבועה אישית.
האינדיבידואליזם הבריא מותנה כמובן, שוב, בבגרות הרגשית והנפשית של שני בני הזוג גם יחד - בגרות הבטוחה בחוזק של הקשר והנשענת על אמון הדדי. מכאן, שיחסי אמון בין שני בני הזוג הוא עוד תנאי יסוד לחוזק של הקשר. לא מיותר להדגיש שוב נקודה זו ואת החשיבות העצומה של שמירה קנאית על האמון, שכן בלעדיו כל היסודות של הקשר מתערערים והקשר הופך לביצה של חשדות, ספקנות, כעסים ושיברון.
טיפ אחרון ביחס לשמירת חוזקו של הקשר: נטרלו את השיעמום, האויב הקשה של יחסים מסוגים שונים, שגם במקרה של קשר זוגי הוא אויב ערמומי הזוחל לאט אך בצורה בטוחה ומשתלט על הקשר. קשר זוגי הוא צמח הזקוק לטיפוח מתמיד ואסור להזניח את תחזוקתו הקבועה. לא צריך הרבה מדי, אבל צריך התמדה. מגע אוהב, ליטוף (גם של הנפש), הפתעה קטנה מדי פעם, הזמנה לבית-קפה ואפילו צפיה משותפת בטלויזיה ויציאה משותפת למסעדה או סרט ישמרו את האהבה ויחזקו את הקשר. ועוד טיפ אחד, אל תשכחו לגוון, כדי שגם ה"תחזוקה" לא תהפוך לשיגרה משעממת.