עדיין לא הגיעה ההיסטוריא לבאר באופן מתקבל על הלב איך נהיה הדבר, שבתוך אומה אחת קטנה בקרן זוית שבאסיא נולדה השקפה דתית ומוסרית מיוחדת במינה, השקפה שהשפיעה כל־כך על שאר העולם. [...] כל החזיון ההיסטורי הזה [...] עדיין סימן השאלה מלַוֵהוּ (אחד העם, "על שתי הסעיפים", כל כתבי אחד העם, תשי"ט, עמ‘ שעז).
רעיון "סגולת ישראל" ו"העם הנבחר", העומד בניגוד לערך ההומניסטי של שוויון בני האדם, גורר בעקבותיו לא פעם פולמוס העולה לטונים גבוהים תוך כדי האשמה ב"גזענות", עם כל האסוציאציות הקשות המתלוות למונח זה. יש המנסים לבסס את סגולת ישראל באופן אמפירי על סמך "הראש היהודי", בדרך כלל תוך התמקדות בשיעור הגבוה של מקבלי פרס נובל יהודים. לא ברור אם הדבר קשור בביולוגיה או אולי רק בסוציולוגיה – תרבות של "עם הספר" ושל מיעוט נרדף שצריך להוכיח את עצמו. בכל מקרה, הסבר זה הוא בעייתי גם מסיבות נוספות: א. יהודים בעלי רמת משכל נמוכה נחשבים לחלק מ"עם הסגולה" למרות שאצלם ה"סגולה" לא באה לידי ביטוי. ב. גישה זאת מעלה ניחוח גזעני, דבר המביא להסתייגות בלי קשר לשאלה הלא־פתירה בנוגע לסיבות שמהן נובעת תופעה זאת. בדברים הבאים אנסה לתת פרשנות חדשה למושג "סגולת ישראל" ו"העם הנבחר" באופן שגם מי שמרגיש סלידה מהרעיון מבחינה מוסרית או לחלופין אתיאיסט השולל הנחות יסוד מטאפיסיות דתיות יוכל לקבלו ואף להזדהות עמו. פרשנות מחודשת של מושגים דתיים חיה באופן מודע במתח דיאלקטי בין המשכיות לחידוש. למרות המודעות לכך שלא מדובר במשמעות הראשונית המקורית, כל עוד הפרשנות איננה מלאכותית היא לוקחת רכיבים מתוך העולם הישן אל תוך עולם המושגים החדש ויוצרת המשכיות.
פשרה הכרחית
לוּ היה רעיון "העם הנבחר" רק בגדר רכיב צדדי במסורת שלא נוח לנו איתו, כדוגמת הדין שבסכנת חיים יש להציל גבר לפני אישה – "ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם" (שולחן ערוך יורה דעה סימן רנב) – העניין לא היה צריך להטריד כל כך. ואולם, רעיון בחירת ישראל הוא רעיון מרכזי בחיים היהודיים. הוא מוזכר תדיר בתפילות, בקידוש ובברכת התורה. אין לנו אפשרות לברוח ממנו, אלא להתמודד עמו באופן גלוי ונוקב. המקום שממנו אני מבקש לצאת להתמודדות עם רעיון הבחירה הוא סידור התפילה. על עצם יכולתו של אתיאיסט או ספקן להיכנס לחוויה דתית של תפילה כתבתי מעל דפי מוסף זה בעבר (הועלה לרשת תחת הכותרת "דתיות אתיאיסטית"), ואילו כאן ברצוני לרדת מהמישור התיאורטי ולהיכנס לרמה הפרטנית, לנוסח, שאיננו תואם תמיד תודעה מודרנית־ליברלית, כפי שמתבטא הדבר באופן בולט בתפיסה של "אתה בחרתנו". מה שייעשה כאן הוא יותר קריאת כיוון מאשר פתרון מלא. התנועה הרפורמית נוהגת לשנות בנוסח התפילה קטעים או אמירות שאינם נוחים לה, אולם דעתי היא שיש להיות שמרנים בנוגע לנוסח (מעבר לדברים שהם ממש "צועקים", כמו נוסח תפילת "נחם" בט' באב על ירושלים החרבה או ברכת "שלא עשני אישה"), כדי שלא ליצור אנדרלמוסיה בין בתי הכנסת השונים ובתוך חברי הקהילה עצמה (בשונה מסוגיית מעמדה של האישה בבית הכנסת, שבה התועלת גדולה יותר מהנזק). לא זו אף זו, בשונה מרוב המצוות המתקיימות במישור הפרט, התפילה, במיוחד בשבתות ובחגים, מתקיימת בקהילה. הקיום המשותף לא מאפשר את הגיוון שיש בקיום המצוות בעם היהודי, הנעשות באופן מלא או חלקי, בצורה כזו או אחרת, אצל כל אחד בביתו. על הבעיה של חוסר יכולתו של המתפלל להזדהות עם חלקים מסוימים של נוסח התפילה כבר עמד א"ד גורדון: שאלה זו "עדיין לא מצאה את פתרונה [...] הברירה היא או להסתגל ולבקש פשרה, או להתבודד ולהתייחד בפינה וכאילו להיקרע מהעם ומנפש העם. הפשרה היא, כנראה, הכרחית שכן אם אין פשרה יש ניתוק" (מובא בספרה של עינת רמון, חיים חדשים, תשס"ז, עמ' 224). את הקרע שבין "אחד בפה ואחד בלב" ניתן לצמצם באמצעות יציקת פרשנות מחודשת למושג "עם סגולה" היכול ליצור הזדהות וחיבור עם רעיון זה גם אצל מי שכבר איננו מאמין בו בצורתו המסורתית.
אהבת המסכן
ביקורת על תפיסת הבחירה הוא לב ספרו של א"ב יהושע, "בזכות הנורמליות" (תש"ם). הרעיון והאמונה שא־לוהים בחר את העם היהודי מכל העמים הוא בעייתי לא רק בגלל שהוא מצריך אמונה באמת תיאולוגית מסוימת אלא בעיקר מפני שהוא יוצר בעיה מבחינה מוסרית: אי אפשר לבקש כל הזמן שוויון משפטי־פוליטי לעם היהודי כאשר אין מכירים בשוויון מעמדנו הרוחני השוה לאנושות כולה. התנ"ך, התפילות, נתחים שלמים מן המסורת והתרבות שלנו, מוצפים ביסוד "הנבחרות". שום הוראה הומנית אינה יכולה לטשטש יסוד זה במסכתות או בפלפולים. עלינו להתחיל לגעת במושג תשתית זה ולנסות לעקור אותו אט אט (עמ' 62־64). כשמנתחים את רעיון "העם הנבחר" ניתן להבחין בשלושה מישורים: עבר, עתיד והווה. בנוגע למישור העתיד, חזר בו א"ב יהושע המאוחר מהגותו המוקדמת ושינה את גישתו השלילית למסורת. הוא הציע לממש את רעיון עם הסגולה ואור לגויים על ידי הקמה של חיל מורים שיקדמו השכלה בארצות נחשלות בעולם השלישי (אחיזת מולדת, תשס"ח, עמ' 68־73). למרות השינוי שחל אצלו ביחס למסורת, כששוחחתי עמו הוא טען שאין סתירה בהגותו ושהתנגדותו היא רק כלפי רעיון "עם הסגולה" במתכונתו המסורתית. ואולם, פרשנותו המאוחרת למושג זה איננה מביאה את המענה הנדרש בהקשר של נוסח התפילה, מכיוון שרעיון הבחירה נקשר במאורע שהתרחש בעבר ("כי בנו בחרת"), בעוד אצל א"ב יהושע המאוחר ישנו רק חזון עתידי להיות עם סגולה. גישה מעניינת אחרת לרעיון בחירת ישראל מופיעה במדרש על הפסוק "והא־להים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו): "ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד, ב): 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה'" (ויקרא רבה, כז, ה). תפיסה זאת אומצה על ידי הרמן כהן שכתב שבחירת ישראל נובעת מכך שהוא המסכן והחלש: "יכול א־לוהים לאהוב את ישראל כשם שהוא אוהב את העניים" (דת התבונה ממקורות היהדות, תשל"ב, עמ' 185־186).
תרומה לעולם
מן הצד השני, ניתן לפתח את המושג "עם סגולה" דווקא מתוך העליונות התרבותית של העם היהודי בעבר. המונותיאיזם־המוסרי שצמח בעם היהודי היה קפיצת מדרגה ביחס לעולם העתיק והייתה לו השפעה כלל עולמית. הנבואה שניתנה לאברהם, "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), שנראתה בתקופת המקרא כחלום רחוק, הפכה באורח פלא לחזון שהתממש. תפיסה זאת, הקושרת את הסגולה בעבר, בהשפעה העולמית של היהדות על העולם, באה לידי ביטוי על ידי צבי מַסְלִיַאנְסְקִי (1856־1943, פעיל ב"חיבת ציון") בנוגע לרעיון השבת: "אלמלא נברא עם ישראל אך להמציא את השבת ליתר העמים יוכל בצדק להיקרא בשם 'העם הנבחר'" (ספר השבת, תשי"ח, עמ' 531). מושג זה של "עם סגולה" הוא רך יותר מהתפיסה המסורתית בשני היבטים: א) מכיוון שהקריטריון קשור לעם שתרם לעולם בצורה יוצאת דופן, ניתן לומר שלא רק העם היהודי הוא עם סגולה, אלא אף העם היווני, שגם הוא היה עם פורץ דרך שהשפיע על כל העולם בתחומי מדע, פילוסופיה, אמנות ודמוקרטיה. אף ההינדואיזם שצמח בהודו, שאחד מחידושיו הוא העמדת הערך המוסרי של "אי פגיעה" וצמחונות, התפשט באמצעות הבודהיזם שיצא ממנו בכל המזרח הרחוק, והגיע לסין, לטיבט, למונגוליה, לתאילנד, לווייטנאם, לקוריאה וליפן. תהליך זה מקביל להשפעת המונותיאיזם היהודי דרך הנצרות והאסלאם. בשונה מהיוונים, הצליחו העם היהודי והעם ההודי לשרוד. למרות הכיבוש הפיסי של ארצם (והגליה מארצם בהיסטוריה היהודית) לא הצליחו השולטים עליהם לנצח את רוחם ו"לכבוש" את תרבותם. עוצמות רוחניות אלה אולי יכולות לתת פשר לקרבה שמוצאים ישראלים רבים בהודו. ב) תודעת סגולה זאת מתמקדת בעבר ולא מדברת על חזון עתידי. משמעות הקיום היהודי בהווה תהיה במימוש תרבות ייחודית ואורח חיים ייחודי לצד תרבויות אחרות. ייתכן שחזרתו של עם ישראל לארצו והקמת מדינת ישראל באות לבטא את סיום ייעודו האוניברסלי ואת המשך קיומו הפרטיקולרי, כחלק מהרבגוניות התרבותית של כלל האנושות, בלי שאיפות מגלומניות להיות מרכז העולם ואור לגויים, כפי שהיה בעבר. שאיפות אלו הן חסרות כיסוי לאור העובדה שבימינו העם היהודי איננו "מטאור" דתי מוסרי יוצא דופן, בעל השקפה תיאולוגית־מוסרית פורצת דרך כפי שהיה בעת העתיקה. מבחינה זו, העמדה ביחס לשאיפותינו לעתיד משפיעה גם על חיינו בהווה. לעמדה נפשית זאת יתרון וחסרון. מצד אחד היא מכבה אנרגיות מוסריות שרעיון "אור לגויים" מזין אותן, ובזה חסרונה. מצד שני, היא מביאה אותנו לענווה במפגשנו עם תרבויות אחרות. במקרים רבים עלינו להודות שהדת היהודית נמצאת בנחיתות לעומת הערכים הליברליים שצמחו באירופה בעידן המודרני. בנוגע לדינים המפלים נוכרים, הצליחה היהדות לסגור את הפער במישור המעשי בעקבות הקביעה שדינים אלו אינם רלבנטיים מכיוון "שהעיקר הוא כדעת המאירי" (אגרות ראי"ה, ח"א אגרת פט) המחלק בין נוכרים של ימינו לנוכרים הנזכרים בתלמוד. ואולם, עדיין ישנן אפליות ביהדות האורתודוכסית בנוגע למעמד האישה ובנוגע למי שנולדו עם נטייה מינית פגומה, שלא מאפשרת להם להוליד ילדים באופן טבעי. במקום להיענות למצוקתם ולאפשר להם להתקרב אל חיי משפחה נורמטיביים עד כמה שניתן (כפי שמסייעים לכל בעל מום אחר), שוללים מהם את הזכות לזכות בחיי זוגיות ואהבה. בנוגע למצבו של העם היהודי, אין כמו דבריו העוקצניים של ברנר בשביל להעמיד אותנו על מקומנו. בעוקצנות האופיינית לו, הוא התפלמס עם רעיון "תעודת ישראל בעמים" – תפקיד הפצת המונותיאיזם, שהיה פופולרי במאה ה־19, וכתב בהתרסה: "תעודתנו עתה היא דווקא להכיר [...] בפסול האופי שלנו – ולהתעלות, ולהתחיל הכל מחדש. לא מיוחסים אנו, אחינו בני ישראל, הוי, כמה לא מיוחסים, אבל [...] תמיד יש מקום לתקון" (מתוך דברי הסיום של "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים"). ברנר דיבר בהקשר של בריחה מעבודה וחיי טפילות, ואילו בימינו ניתן לדבר גם על פרצופו של "הישראלי המכוער" ההופך את האידיאל של "אור לגויים" למגוכח.
סגולה בהווה
למרות כל דברי הביקורת, כשמסתכלים מנקודת מבט אחרת ניתן למצוא את הסגולה גם בימינו. ניתן לראות בחזרת העם היהודי למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות ובהחייאת שפתו העתיקה אירועים שאין להם אח ורע בהיסטוריה העולמית. ניתן לראות בתהליכים היסטוריים מופלאים אלה ביטוי לסגולתו הרוחנית יוצאת הדופן, כפי שכתב השל בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים: "אין עם ישראל כשאר העמים" (אלהים מאמין באדם, עמ' 85). גם ההתעסקות יוצאת הדופן של אומות העולם במה שקורה בישראל מחזקת את תחושת הייחודיות הסגולית של העם היהודי, שלעולם לא יוכל להתקיים כעם רגיל בין כל העמים, ותמיד ידרשו ממנו סטנדרט מוסרי גבוה יותר. כללו של דבר, בשביל לאמץ את הרעיון של "עם סגולה" ו"העם הנבחר" אין הכרח להאמין בהנחות תיאולוגיות מסורתיות וניתן לקבלו על סמך עובדות היסטוריות ממשיות, השפעת המונותיאיזם המוסרי על העולם בעבר וקיום יוצא דופן ביחס לשאר העמים, הן בנוגע ליכולת ההישרדות והן בנוגע לחזיון קיבוץ הגלויות בימינו. היכולת להזדהות עם רעיון "העם הנבחר" סולל פתרון לעניין אחד בנוסח התפילה, הכוללת תכנים רבים. לא לכולם יש פתרון. באמצעות פרשנות יצירתית ניתן להגדיל את מספר הדברים שעמם ניתן להזדהות ולהקטין את מספר הדברים שלא מזדהים עמם, ולהפוך את המסורת היהודית ככלל ואת נוסח התפילה בפרט למשמעותיים יותר גם בעבור מי שיצא מגבולותיה של האמונה האורתודוקסית. מעבר לשאלת נוסח התפילה, ברעיון "עם סגולה" טמונה גם משמעות לחיינו בהווה. כשם שעל התורה ככלל דורש רבי יהושע בן לוי: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב, א), כך גם בנוגע לרעיון "העם הנבחר". זכה נעשית לו סם חיים בריא של גאווה לאומית והעצמה מוסרית, לא זכה נעשית לו סם מוות של אטימות מוסרית והתנשאות תרבותית.
פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' וב'ערב שבת' של מעריב, ח' שבט תשע"ד, 10/1/2014
elchshilo@gmail.com