הפתרון למשבר הגיור, חזקת יהדות בנישואין

"וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית [...] וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם [...] תְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (רות ב, יא-יב).

הגעתם לארץ של למעלה מ-300,000 עולים שאינם יהודים לפי ההלכה היה מהלך חשוב, נכון וחיוני הן מצד ההיבט ההומאני, שלא לגרום לפרוק משפחות, והן מצד ההיבט הלאומי של שמירת זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: "נקבל גם רבע יהודי וחצי יהודי – או שנקבל בסוף רוב מוסלמי" (מובא אצל אשר כהן, יהודים לא-יהודים, תשס"ז, עמ' 111, בשם ויקטור בריילובסקי).

בשביל להשלים את תהליך צירופם של אותם עולים לתוך החברה היהודית, השקיעה מדינת ישראל תחת הנהגתו של אריאל שרון, סכומי עתק בבתי דין מיוחדים לגיור, מכונים ללימודי יהדות וגיורים בצה"ל. גופים אלו גיירו אלפים והעצימו את הזהות היהודית בקרב עולים רבים מחבר העמים. פעולתם היתה ברוכה, אולם במבחן התוצאה המטרה לא הושגה: בכל שנה מתגיירים רק כחצי אחוז מקרב אוכלוסיה זו. במכתב פנימי שנשלח לפני מספר חודשים על ידי הרב ישראל רוזן אל דייני הגיור, מכתב שכותרתו "שקיעת הגיור" (המכתב הועלה לרשת האינטרנט), הוא מספר על חששו מדעיכת האתגר ומכך שהגיורים "אינם ממריאים", לא בבתי דין האזרחיים ולא במסגרת הצהלי"ת, ואף יורדים במקצת.

הדמוגרפיה מלמדת שמדובר בכדור שלג: במשך שני עשורים, גוירו פחות מ-5% מהעולים (אשר כהן, שם, עמ' 28), ונולדו קרוב ל-100,000 ילדים. בכל שנה נולדים בסביבות 4,000 ילדים (שם, עמ' 149), בעוד שכמות המתגיירים מחבר העמים בשנת 2009 עמד על 1,800 איש ואישה (80% הן נשים). ממכלול הנתונים הללו ניתן להסיק ש"הסיכויים להפוך את הגיור האורתודוכסי לדרך ההתמודדות המרכזית עם אתגר הלאום קלושים" או אפילו "אפסיים" (שם, עמ' 151). לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לא ירחק היום שבו אוכלוסיית המתגיירים הפוטנציאלית תגיע ל-700,000 (ראו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3548762,00.html). כדור השלג מתגלגל אפוא לפתחנו, ומדינת ישראל אינה פותחת את הנושא לחשיבה ואסטרטגיה חדשה, אלא ממשיכה בדרך שבה הכישלון ידוע מראש.

קולא לא תעזור

רבים מודעים למצב העגום ומציעים סוגים שונים של פתרונות. כיוון אחד הוא הכיוון של גיור מקל, שידרוש קבלת מצוות חלקית ל"מסורתיות ישראלית", (הרב יהודה ברנדס, "פולמוס הגיור המתחדש", אקדמות כ"א, תשס"ח, עמ' 83–95), אך מהלך זה לא יפתור את הבעיה משתי סיבות:

א) רוב הדיינים בבתי הדין הרבניים לא יכירו בגיור בטענה שהוא נוגד את השולחן ערוך שפסק שקבלת מצוות הוא תנאי שבלעדיו אין הגיור תקף (יו"ד, רסח, ג). ב) ספק רב אם גיור מקל יוביל לזרם של עשרות אלפים שילכו להתגייר וישנו את התמונה.

ההצעה הרדיקלית של גיור המוני (הרב יואל בן-נון, "יש לבצע גיור המוני מרוכז", ארץ אחרת 17, 2003, עמ' 68 – 69) יכולה לפתור את הבעיה השנייה, אבל אין סיכוי שהיא תוכר על ידי הרבנות הראשית. גם מעברם של רבני הציונות הדתית לא נשמעו במשך השנים קולות של תמיכה בהצעה זו. אפילו ביחס לגיורים שנעשו בבתי הדין המיוחדים לגיור, שם מצריכים קבלת מצוות, נמצאו דיינים שהעמידו אותם בספק כאשר הגר בא לבקש גט ובית הדין גילה שהוא איננו שומר מצוות (ולפי מרשם הרבנות, 97% מן הגרים שפנו לבקש גט אינם שומרים מצוות – ע"פ הרב שמעון יעקב, ביטול גיור עקב חוסר כנות בקבלת מצוות, ירושלים תשס"ט, עמ' 105).

לא זו הדרך. יש ללכת לכיוון חדש של פתרון. אמנם, גם הפתרון המוצע להלן (במידה ויקבל תאוצה), יתקל בהתנגדות מן האגף החרדי וחלקים מן האגף הדתי. ואולם, במידה והמדינה תחליט לאמץ אותו, לא תהיה לבתי הדין אפשרות לסנדל אותו. ההצעה לא תפתור את הבעיה באופן ישיר אלא תאגף אותה מהצד, על ידי הצעה למדיניות חדשה בכל הנוגע לדרך שבא נעשים הנישואין היהודיים בישראל.

בשביל שהצעה זאת תתקבל ותובן יש צורך בשינוי תודעתי בנוגע לשאלת היסוד של סוגיית 'מיהו יהודי', הן אצל יהודים חילוניים והן אצל יהודים דתיים-לאומיים רבים. עד עתה, כל מי שכתב בנושא, הציג את הגישה ההלכתית ואת הטמיעה הטבעית כשני עולמות מנוגדים שאין אפשרות לפשר ביניהם. תפיסה של "גיור סוציולוגי [...] תסבול מהעדר לגיטימיות בחלקים [...] המשתייכים או מזדהים עם הגישה האורתודוכסית" (אשר כהן, שם, עמ' 120). לעומת זאת, במהלך שיוצע להלן, הפתרון לא רק שלא יסתור את ההלכה אלא יקבל את הלגיטימציה שלו מתוכה.

מי שעסק עד עתה בבעיה ראה את שורש הבעיה בעולים. לעומת זאת, דעתי היא שהבעיה מתחילה לא בהם, אלא בתודעתם של רבים מן החברה היהודית, דתית וחילונית כאחת, המזהים את העולה כיהודי רק אם הוא "בן שנולד לאם יהודיה".

שינוי תודעתי

החלק הראשון של דברי יעסוק בפן התודעתי ואילו חלקו השני יעסוק בפתרון המעשי התלוי בשינוי התודעתי. בכדי להסביר את דברי אשען על הוגי דעות ציוניים-חילוניים שהעלו תובנות פורצות דרך עוד לפני כמאה שנים. השינוי התודעתי לא נועד לברוא מצב חדש, אלא בא להעלות קולות נוספים מודחקים, הנמצאים בתת מודע ועדיין לא תפסו את מקומם הראוי להם במודעות.

אפתח באחד האירועים המכוננים שהביאו לגילויים של קולות אלה. ב-1993 פרצה סערה ציבורית עם קבורתו של חלל צה"ל, סמל לב פיסחוב, שנהרג מאש שנפתחה לעברו מרכב מחבלים. כיוון שלא הוכר כיהודי על פי ההלכה, הוא נקבר מחוץ לבית-העלמין הצבאי בבית שאן. בעקבות סערה ציבורית הוחלט על הקצאת חלקות לחיילים לא-יהודים בתוך מתחם בתי-העלמין הצבאיים.

אי הנחת שלנו כשאנו שומעים סיפור זה, נובע משתי סיבות עיקריות - מהפער בין זהות דתית לזהות לאומית, ומהפער בין זהות מהותית לזהות פורמלית. בעידן המודרני נוצרה האופציה של קיום יהודי-לאומי שאיננו דתי, וממילא נוצר חוסר התאמה בין מערכת הגיור ההלכתי לקיום היהודי המודרני. בעקבות מותו של החייל על הגנת עמו היהודי, מתעצם גם אצל השומע הדתי-לאומי קולו של הרגש הלאומי, והוא רואה בנופל – אף שאין הוא עומד בקריטריון ההלכתי להגדרתו כיהודי - אח, ששילם את המחיר הגבוה ביותר על הגנת העם והארץ. על ידי הכנסת הרובד הדתי בסוגריים, צף ועולה מתוך התת-מודע שלנו הרובד הלאומי המשותף לכלל היהודים, חילונים ודתיים כאחד.

ומעבר למתח דתי-לאומי, יש כאן מתח בין הפורמלי למהותי. מרוב ההתעסקות באקט הפורמאלי אנו שוכחים לפעמים את המהות. לדוגמה, נדַמה מצב שבו אדם חי את חייו כיהודי דתי שומר מצוות, ופתאום, בעקבות בירור שושלתו המשפחתית, הוא מגלה שהוא איננו יהודי על פי ההלכה. הגילוי יביא להסדרה פורמאלית של יהדותו והוא ימהר לעבור טקס של גיור. במישור הפורמלי, לפני אותו טקס הוא היה גוי. אבל בכל הנוגע לזהותו העצמית, הוא היה תמיד יהודי ולא חל הבדל בין זהותו לפני הגיור ואחריו.

יחס חדש אל העולים שאינם יהודים על פי ההלכה יכול לנבוע אפוא משני כיוונים: מעליית קולו של הרכיב הלאומי בזהות היהודית, ומהחלשת מרכזיותו של הליך הגיור הפורמלי.

נפתח ברכיב הלאומי. בשביל לעמוד על קולו וטיבו של הרכיב הלאומי המשותף לכלל העם היהודי, יש צורך לשים בסוגריים את הרכיב הדתי ולהקשיב לקולם של הוגי דעות יהודיים-חילוניים-לאומיים. לפי יוסף חיים ברנר, יהודי נעשה ליהודי מתוך חיים ופעילות בתוך הקולקטיב היהודי, "על ידי קשר חי עם המוני העם היהודי, על ידי דיבור בשפתו ועל ידי לקיחת חלק במילוי צרכי חייו" (כל כתבי י"ח ברנר, ת"א תשכ"ז, כרך ג', עמ' 750 – 751). למרות שקריטריון זה בלבד יוצר זהות יהודית דלה ועמומה, וצדק אחד העם בדרישתו להעצים את לימודי היהדות בשביל בניית הזהות יהודית, זווית הראייה של ברנר חשובה מכיוון שהיא מעלה על פני השטח את אחד ממרכיבי הזהות הקיימים גם אצל יהודים נעדרי השכלה יהודית. ההבדל שבין זהות לאומית לזהות דתית העסיק את יעקב קלצקין (הוגה דעות ציוני) בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא כתב על הקריטריון ליציאה מהיהדות, אולם העיקרון שהוא מתווה ניתן ליישם גם בנוגע לכניסה ליהדות. בעקבות סיסמת "שינוי הערכים" של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי הוא כתב:

"אנו עומדים לפני תעודות גדולות של שנוי ערכים, ואחת מהן היא: להעמיד קריטריון חדש ליהדות, בחינה לאומית ליציאה מן היהדות. עד כה היתה בחינה דתית ליציאה מתוך עמנו: השמד. [...] הגיעה השעה לקבוע בחינה לשמד הלאומי. יהודים שנטמעו בתרבות זרה, בלשון-נכר, וספרות-נכר, [...] יהודים שאין להם ענין בעניני האומה העברית [...] והם שוקדים על תקנתו הלאומית של עם אחר; יהודים המקריבים את מיטב כחותיהם לקֹדְשי העם האשכנזי, הצרפתי, וכדומה, [...] אינם יהודים בבחינה הלאומית.

הגיעה השעה, שניפטר מעלבונו של המושג: 'יהודים מתבוללים'. בשום אומה אין אתה מוצא דוגמתו של מושג מוזר זה, המזָוֵג דבר והיפוכו ואינו חש בסתירה שבין שם העצם והתואר. אם התבוללו, שוב אין הם יהודים. הגיעה השעה שהשמד הלאומי יוציא מן היהדות" (תחומים, ברלין תרפ"ה, עמ' צה- צו).

לפי צורת חשיבה זו, כפי שהיציאה מהעם היהודי נעשית בקלות כך גם הכניסה אליו. יהודי לאומי נחשב כל מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודים. לעומת זאת, מי שחי בתוך עם אחר והתנתק מהחברה היהודית, אינו נחשב ליהודי למרות ששני הוריו יהודים כשרים.

יהודי חילוני יכול להפנים גישה זאת ולראות בעולים שלא נולדו לאם יהודיה יהודים לכל דבר, אולם גם היהודי הדתי-לאומי יכול לאמצה. למרות שבמישור הדתי אותו עולה איננו נחשב ליהודי שהרי לא התגייר ונכנס לדת היהודית, במישור הלאומי - מרגע שהוא חי ופועל בתוך העם היהודי ותופס את עצמו כחלק ממנו, הוא יהודי לא פחות מאחיו היהודי החילוני.

כשלימדתי על תודעה זאת בשיעורי לפני סטודנטים, פנתה אלי סטודנטית, עולה מחבר העמים, ושאלה אותי בצער למה לא מתייחסים לעולים באופן זה. מסקר שנערך בקרב העולים, נמצא כי בראש סולם בעיותיהם ניצב הפער שבין הזהות העצמית שלהם כיהודים (כך גם ראו אותם בארץ מוצאם בעקבות אב המשפחה) לבין יחסה של מדינת היהודים ומוסדותיה וחלק מהאוכלוסייה שלא רואים בהם יהודים (יאיר שלג, "יהודים שלא כהלכה", נייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשס"ה, עמ' 15).

נחזור לסיפורו של החייל לב פיסחוב. קלצקין רואה במסירות הנפש הלאומית את החלופה המודרנית למסירות הנפש הדתית: "הציונות פתחה תקופה חדשה [...] להגדרה חדשה של היהדות: הגדרת-חולין. מחוזקני [=חזקה עלי], עתידים בוני ארצנו להקריב את נפשם על הצורה הלאומית, [...], כשם שאבותינו הקריבו נפשם על התוכן הדתי של היהדות" (מובא אצל א' הרצברג, הרעיון הציוני, ירושלים תש"ל, עמ' 244). שינוי זה שחל בעם היהודי הוא הגורם לפער שבין המישור השכלי, שבו היהודי הדתי-לאומי לא רואה בחייל יהודי, ובין קולו של הרגש הלאומי, המקשר אותו אליו ורואה בו אח.

חדש ימינו כקדם

אבחנה נוספת היכולה ליצור יחס חדש כלפי העולים, היא ההבנה שעצם הכניסה לעם היהודי דרך טקס פורמלי של גיור היא תופעה מאוחרת. רק עם גלות בבל הפך העם היהודי למיעוט שחי בסכנת התבוללות ונוצר צורך בתהליך של גיור, כפי שמוזכר לראשונה במגילת אסתר: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (אסתר, ח, יז). בתורה עצמה, למרות הפירוט הרב שיש בדיני אשת יפת תואר, אין שום רמז לאקט כלשהו של גיור שהיא צריכה לעבור לפני שהיא נישאת לשובה אותה.

בתקופת המקרא, הכניסה לעם ישראל "לא נעשתה [...] בבת אחת. הוא היה עניין של דורות" (י' קויפמן, גולה ונכר, תל- אביב תרפ"ט, עמ' 229). גר שהתיישב בקרב ישראל, חויב עוד לפני שנימול לשמור מצוות באופן חלקי. לדוגמה, הוא נצטווה לא לעשות מלאכה בשבת (שמות כג, יב), ולהתענות ביום כיפור (ויקרא טז, כט). בנוגע לקורבן פסח נאמר שהגר רשאי להצטרף אם החליט למול את עצמו (שמות, יב, מח). גם אחרי שנטמעו בתוך בני ישראל, "יחשם הגזעי עוד נשתמר, אלא שנעשו או שנעשים והולכים ישראלים בתרבותם ובדתם" (י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שני, ת"א תשכ"ג, עמ' 192). דוגמה לכך יכול לשמש אוריה החיתי שלחם בצבאו של דוד.

השינוי התודעתי כלפי זהותם של עולים שאינם יהודים לפי ההלכה יכול בימינו לקבל לגיטימציה בציבורים רחבים, אם הוא ייתפס כ"חדש ימינו כקדם", כחזרה אל מציאות חיים של רוב יהודי המטמיע בקרבו כל מי שבא לחיות עמו. לפי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, עם חזרתו של עם ישראל לארצו, יש צורך לחולל שינוי ערכים בנושאים רבים, שאחד מהם הוא היחס אל ההתבוללות.

לדבריו, התנגדות להתבוללות התאימה לחיי עם ישראל בגולה, אבל היא איננה מתאימה למצב בו העם היהודי חי חיים לאומיים בארצו ההיסטורית:

"על הציונות היה לעמוד ולקרוא לאו על כל אשר היה מקובל לפניה. גם מה שבגולה נמצא כדבר הנותן סעד וחיזוק לקיום, יהיה על הקרקע החדש לגורם הפוך. החומרות בענייני נישואי תערובת היו כידוע יסוד [...] לקיומו של הגזע היהודי והמעצור החשוב ביותר להתבוללות. מעצור זה שעמד כנגד התמסמסותם של היהודים בתוך אומות העולם, יהיה לשטן בדרך הכיבוש של הארץ מחדש, כי ספיגת הישוב הזר היא תנאי ראשון לכך. בדרך נישואי-תערובת בלע כל עם שרצה לכבוש ארץ את התושבים הראשונים, ומתוך כך גדל וחזק. [...] גם עם ישראל עצמו התנהג כך עם הכנענים, הוא בלע אותם פשוט. [...]

מה שישראל יכול [היה] לעשות לפנים, אין עוד בכוחו של עם הרבנות לעשות. ולאחר שההתבדלות הלאומית היתה לו תכונה שבמהות, יוסיפו גם בארצו הוא הרבה שערים להיות נעולים בפניו. ולבד מההתבדלות הלאומית, [...] הזיקה לה מאוד גם ההתבדלות התרבותית. [...] שניות זו של "בית וחוץ" תוסיף להתקיים אצל העם היהודי גם בארצו-הוא כל זמן שהבסיס הרוחני לא ישתנה, כל זמן שלא יבוא שינוי ערכין ביחס לעבר" (כתבי מיכה יוסף בן-גוריון, [ברדיצ'בסקי], תל-אביב תש"ך, עמ' שפ"ב – שפ"ד).

כבר בשנות העשרים, כשראה יעקב קלצקין את ניצני התעוררות הלאומיות הפלסתינית, הוא שלל את רעיון ההטמעה של ברדיצ'בסקי וחזה את התעצמותה של לאומיות זו (תחומים, עמ' קמה- קנא). ואולם, העיקרון שהתווה ברדיצ'בסקי יכול להנחות אותנו בנוגע לעולים שאינם יהודים על פי ההלכה המתערים בתוך הלאום היהודי. אילו ברדיצ'בסקי היה חי בימינו, הוא היה קובל על כך שהתודעה היהודית-גלותית של הגיור איננה נחלת הדתיים בלבד, אלא גם נחלת האוכלוסייה החילונית; ועל כך שממשלת ישראל מוציאה תקציבי ענק לתהליך של גיור במקום להפנים את הערכים החדשים שהוא התווה.

למרות שרק יהודים חילוניים יכולים להפנים באופן מלא את תפיסתו של ברדיצ'בסקי, גם יהודים הרואים עצמם מחויבים להלכה, ובעקבות מחויבות זו מצריכים גיור ומתנגדים לנישואי תערובת, יכולים לאמץ שלושה עקרונות מתפיסתו: א) הגיור בעם היהודי אינו הדרך האבסולוטית שבה צורפו נוכרים לעם היהודי. כבר היו בעם ישראל מצבי חיים אחרים שבהם לא היה גיור. ב) ישנו הבדל בין חיי מיעוט בגלות לבין חיים במדינה בעלת רוב יהודי שבה נטמעות אוכלוסיות לא-יהודיות חסרות דת. ג) למרות שבתוך המגזר הדתי שומר המצוות נישואי תערובת פסולים מעצם היותם נוגדים את ההלכה, בראיה לאומית רחבה, אם הם נעשים בתוך המגזר החילוני, אין לראות בכך מגמה שלילית כל עוד המשפחה נטמעת בארץ בתוך הלאום היהודי במדינת ישראל.

היטמעות מכוונת

הפנמה של נקודות המבט שמביאים קלצקין וברדיצ'בסקי בעולמם של יהודים דתיים שומרי מצוות, יכולה ליצור את השינוי התודעתי היכול להביא להבשלתו של הפתרון ההלכתי.

הצענו כבר שהחברה הדתית תגלה סובלנות כלפי "נישואי תערובת" בתוך המגזר החילוני, כאשר המשפחה החדשה נטמעת בלאום היהודי. אך זה אינו מספיק: נותרת הבעיה של היחס לאותם בני 'נישואי-תערובת' כאשר יבואו להנשא עם ישראלים אחרים, מסורתיים, חילוניים או דתיים, הרוצים לערוך חתונה כדת משה וישראל ומעוניינים שהילדים שייוולדו להם יוכרו כיהודים במישור הדתי וההלכתי. מציאות זו תביא במקרים רבים למצב שבו שהמשפחה תתנכר לבחירת לבו של הבן ותלחץ עליו לוותר על אהבת חייו. מצוקה מסוג זה המתאימה לתסביכי הגלות, אבל הציונות קמה על מנת שיהיה מקום שבו יוכלו היהודים לחיות חיים נורמאליים ובריאים.

האורתודוכסיה מציגה את עצמה כהמשך האותנטי של היהדות הנאמנה, אולם למעשה, כפי שכבר טען ההיסטוריון יעקב כ"ץ, היא סוג של ריאקציה כלפי תופעת החילון. בעבר, כששתי משפחות רצו ליצור בינהן קשרי חיתון, אף אחד לא תבע מהן שיוכיחו שהן יהודיות. דרישה מסוג זה היתה נתפסת כמהלך כוחני ופוגעני. לעומת זאת, בשנה שעברה קבלו הרבנים מסדרי הקידושין הנחיות חדשות מחמירות, המורות להם לא להתחיל הליך של נישואין לפני בירור יהדותם של הנישאים, על אף שדרישה זאת עומדת בניגוד לרוח ההלכה הנמנעת בדרך כלל מחקירות ובדיקות אחר שושלת היוחסין של הבא להינשא. כך הם דברי הטור: "כל הארצות סתמן בחזקת כשרות הן עומדות, ואיש או אשה שיבוא לינשא אין צריך לבדוק אחריהם כלל" (אבן העזר, סימן ב), וכך נפסק אף בשולחן ערוך: "כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהן לכתחילה" (אה"ע סימן ב סעיף ב) וברמב"ם (הלכות איסורי ביאה, יט, יז). ככל הנראה, רק בעידן המודרני, כריאקציה להתרחבותה של תופעת ההתבוללות, ועל סמך ראשונים (שלא נפסקו להלכה) הדורשים בירורי יוחסין במשפחות לא ידועות, התחילו בתי הדין להפוך לגוף חוקר, מעין "שב"כ דתי". וכך, במקום שהרבנות תפעל לפי רוח ההלכה המקורית היא הולכת אחר מגמות מחמירות שצצו בדורות האחרונים. היא מזהירה שמתן סמכויות לגופים אחרים תביא לפיצול העם, בעוד שבפועל המדיניות שהיא נוקטת היא הגורם שמביא לפיצול.

אל עקרון חזקת הכשרות יש לצרף עיקרון שני, והוא כלל ההלכתי "כיוון שנטמע נטמע". לפי ההלכה, לא רק שאין צריך לבדוק את מי שבא להינשא, אלא גם מי שיודע על פסולי חיתון עליו לשתוק -  ובדרך זאת נפתרת הבעיה. וכך כותב הרמ"א: "משפחה שנתערב בה פסול, ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה נטמעה והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה, אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא" (שם סעיף ה). מכאן אנו למדים שהפתרון בעיות הלכתיות של נישואין על ידי הטמעה והשכחה מודעת נחשב למהלך לגיטימי וחיובי מבחינה הלכתית.

לפי שני עקרונות אלו צריך לפעול גם בנוגע לעולים שאינם יהודים לפי ההלכה. בעבר לא הופעל רעיון ההטמעה על לא יהודים בגלל שיכלו להתגייר. אולם בימינו, כשהאפשרות של גיור אינה רלבנטית למי שאיננו מוכן להתחייב לקיים אורח חיים דתי של שמירת מצוות, יש להרחיב את אסטרטגיית ההטמעה גם בנוגע לפסול הקיים בעולים שאינם יהודים על פי ההלכה. כשזוג בא להתחתן, יש להפעיל עליו חזקת כשרות מכיוון שרק אחוז קטן מהאוכלוסייה פסול מלהינשא (למעלה מ-90% מהאוכלוסייה היהודית הם יהודים גם על פי ההלכה), ולהסביר לו כי לפי ההלכה היהודית ניתן לחתנו בחתונה יהודית כל עוד הוא לא מגלה לרב המחתן כי יש בו פסול. מכיוון שהמטרה של הרב המחתן ושל הזוג עצמו היא להיטמע ולהיות בשר מבשרו של העם היהודי כמו כל יהודי אחר, אין לראות בכך הונאה אלא צעד נוסף בהתכת יהודים-לאומיים שאינם יהודים על פי ההלכה לתוך החברה והמסורת היהודית-ישראלית. פתרון זה תופס "שתי ציפורים במכה אחת". הוא נותן פתרון הן למצוקת העולים שאינם יהודים על פי ההלכה והן למצוקה של פסולי חיתון אחרים.

אצל ממזרים זה עובד

ההלכה עצמה הורתה למי שיודע על פסול בנישואין לשתוק ולאפשר לבני לזוג לעבור על איסור דאורייתא; ואם בשביל מצוקה פרטית של הממזר הורתה ההלכה לעבור על איסור דאורייתא ולהטמיעו, קל וחומר שיש להפעיל כלל זה למען מטרה לאומית של אחדות עם ישראל ומניעת קרע בין משפחות.

בשביל לפתור את בעיית הממזרים, במדינת ישראל מופעל מנגנון שמטרתו להטמיע את הממזרים על ידי שני מהלכים: א) איסור רישום שם האב במידה ומדובר בילד של אישה שהיתה נשואה (בזמן ההריון) לגבר אחר (סעיף 22 בחוק מרשם האוכלוסין). ב) בתי המשפט אוסרים בדיקה של רקמות לאב הרוצה להוכיח את אבהותו, אם בדיקה זו עשויה להוכיח שהילד הוא ממזר. בדרך זו, בהוראת הרבנות, מדינת ישראל מטמיעה במכוון את הרוב המכריע של הממזרים. רבים מהם ילכו בבוא היום להירשם לנישואין ברבנות ולהתחתן כיהודים כשרים, ואף אחד לא יֵדע את סודם למעט משפחתם הקרובה.

בניגוד לרוב הממזרים ששפר מזלם ולא נודעו, או שנודעו והרבנות הצליחה לטהרם (על ידי הטלת ספקות בממזרותם), המיעוט הקטן שמופיע ב"רשימה השחורה" נמצא במצוקה ללא מוצא. הממזר איננו יכול ללכת לקהילה אחרת ולהתחיל בה דף חדש כפי שהיה בעבר, מכיוון שבכל עיר שאליה הוא יגיע, שמו "יקפוץ" מבין מחשבי הרבנות. רק כאשר תתאפשר אופציה של נישואין יהודיים עוקפי רבנות ללא רשימות שחורות, תוכל להיפתר גם בעיה זו.

ואם בשביל לטהר ממזרים לא מסתכלים במציאות הריאלית ובודקים אם בני הזוג חיים יחדיו, אלא מפעילים את הכלל "רוב בעילות אחר הבעל", קל וחומר שניתן להפעיל חזקת כשרות על עולה חדש שכבר איננו חי במדינה מוכת התבוללות אלא בארץ ישראל. מה שברור הוא, שבנוגע לילדיו הצברים, אין כל סיבה לערוך בירורי יהדות.

בהמשך ההגהה של הרמ"א על השו"ע נכתב "כל זמן שלא נתערבה [המשפחה] מגלין הפסולים ומכריזין עליהם, כדי שיפרישו מהם הכשרים" (אה"ע, ב, ה). מטרת הסיבה להכרזה על פי הרמ"א היא "כדי שיפרשו מהם הכשרים". ואולם, במציאות החיים במדינת ישראל, בני הזוג יודעים מי מהם אינו יהודי לפי ההלכה אך עובדה זאת לא מביאה אותם לפרוש זה מזו, ועל כן בטל הטעם והצורך בהכרזה.

הערמה מלכתחילה

המהלך של הפעלת חזקת יהדות הוא כשר הלכתית אך יוצר סוג של הערמה. ואולם, מהלכים של הערמה הלכתית רדיקאליים הרבה יותר נעשים בעולמה של ההלכה ככלל ושל הגיור בפרט. לדוגמה, כשמתנדבת נוכריה בקיבוץ רצתה להתחתן עם אחד מבני הקיבוץ, בתי הדין המקלים היו נוהגים לעשות מהלך של הערמה בתהליך הגיור עצמו. הם היו מודעים לכך שהצהרתה על שמירת המצוות היא מן השפה ולחוץ, אבל כל הנוכחים היו "משחקים את המשחק" ומגיירים אותה. ההערמה המוצעת כאן בנוגע לחזקת כשרות בנישואין היא פחותה בהרבה מהערמה זאת או מהערמה המתקיימת במכירת חמץ למשל, מכיוון שהמחתן כלל אינו יודע שאחד מבני הזוג איננו יהודי על פי ההלכה.

בדורנו, כשהאם הלא-יהודיה של אחד מבני הזוג נמצאת בין החיים קשה להעביר מהלך מסוג זה. ואולם, ככל שנוקף הזמן ייווצר מצב של אלפי צברים ישראליים הרואים עצמם יהודים וכך הם נחשבים בעיני הסביבה, אבל הם לא ייחשבו ליהודים על פי ההלכה בגלל סבתא רבה לא יהודייה שהם כלל לא הכירוה. כבר בימינו יש סיפורים על בני עולים שרק בבגרותם נתגלתה להם בעייתם. במצב זה, הפעלת חזקת הכשרות תתקבל בצורה הרבה יותר אלגנטית וחלקה.

מכשול אחד גדול בישום הרעיון כבר נפתר עם הסרת סעיף הלאום מתעודת הזהות. לשם השלמת המהלך צריך להוסיף עוד תיקון קטן – הוספת תאריך עברי בתעודות הזהות לכל אותם אזרחים המוגדרים במשרד הפנים כ"חסרי דת" (שהם ברובם המכריעה אוכלוסיית העולים שאינם יהודים על פי ההלכה).

המכשול העיקרי והגדול הוא הצורך בהקמה של גוף מחתן נוסף, שיפעל על פי כללי ההלכה, ויהווה אלטרנטיבה לרבנות הראשית ויוכר על ידי מדינת ישראל. במידה ותקום קבוצה של רבנים, אולי מתוך ארגון צוהר, המודעים לכך שהמדיניות ההלכתית של הרבנות הראשית בבירורי יהדות סוטה מרוח ההלכה המקורית, כפי שעולה מדברי הטור והשולחן ערוך, יש סיכוי שהרעיון יתממש. גוף רבני מחתן זה יפתח את שעריו לכל הבאים אליו (למעט גרושה, אם חתנה הוא כהן), ללא צורך בהוכחת יהדותך או כשרותך. הדבר היחיד שיידרש מבני הזוג הוא תעודת זהות ישראלית ועוד אישור מעודכן ממשרד הפנים על המצב המשפחתי. לאחר הנישואין, הרישום יעשה ישירות באמצעות משרד הפנים ויעקוף את הרישום ברבנות. במידה שלא יהיו מספיק כוחות רבניים שמוכנים לעשות מהלך רדיקאלי כזה, המדינה תוכל לגייס גם אנשים דתיים שאינם רבנים, שילמדו את ההלכות הקשורות לנישואין, יעברו מבחן ויקבלו תעודת הסמכה לערוך חופות. גוף זה יכול למשוך אחריו ציבור רחב של יהודים חילונים המעוניינים לערוך חתונה יהודית "נטו", בלי בירור יהדות ולימוד הלכות נידה שאינם מעוניינים בהם.

מבחינת הרבנות, נישואין במסגרת מסלול זה יהיו תקפים מבחינה הלכתית למרות שלא יהוו ראיה ליהדותם של הנישאים. כבר עתה ישנם גטים של גרים שאינם שומרי מצוות, שבתיק הרבנות מצויין שגטם אינו מהווה ראיה ליהדותם (הרב שמעון יעקב, ביטול גיור עקב חוסר כנות בקבלת מצוות, עמ' 112) וכך גם יתייחסו לנישואין אורתודוכסיים שלא יעשו דרכם. בהליך של גירושין (גם בנשואין אזרחיים חייבים להתגרש ברבנות) תחייב הרבנות "גט לחומרא" ותפטור עצמה מהצורך של בירורי יהדות.

נדרשת תמיכה רבנית

לא מספיק להעלות רעיון שהוא יפה ברמה התיאורטית, אלא יש גם צורך בתמיכה של אישיות רבנית בעלת משקל ציבורי שתיתן את קולה במסגרת התגובות שאני מעריך שתבואנה. מכיוון שמבחינת עולם הפסיקה ההלכתית אין לכותב שורות אלה משקל ו"אף אחד לא סופר אותו", יש למהלך זה סיכוי רק במידה ותהיה אישיות תורנית בעלת משקל שתתמוך בהצעה זו.

מבחינה ציבורית, יש צורך להקים ארגון שיפעל למען החזרת חזקת היהדות בנישואין. ארגון שיכלול אישים מהעולם התורני, האקדמי, הפוליטי, כמו גם בעלי הון, שישקיעו בפרסום והפצה של הרעיון בתודעה הציבורית ויחכו לשעת כושר פוליטית להעביר את המהלך. גם אחרי העברתו, לאגף האורתודוכסי שלא יקבל את הגוף האלטרנטיבי לרבנות, עדיין ישאר המסלול הישן של נישואין ברבנות שבו תצטרך להוכיח שאתה יהודי. כך, בעיית הימצאותם של יהודים-לאומיים שאינם יהודים על פי ההלכה תיפתר בדומה לכל אותם הממזרים שנטמעו בתוכנו במשך ההיסטוריה ולא נודעה ממזרותם. היא תיפתר לא בגלל שצאצאיהם יפסיקו להתהלך בינינו, אלא בגלל סיבה הרבה יותר פשוטה: הדבר לא יעניין אלא את המגזר החרדי.

נכון: מהלכים חדשים פורצי דרך רחוקים מעולם הפסיקה האורתודוכסי של ימינו. אך חובה עלי לעשות את שלי - להשמיע את קולי ברבים, בתקווה שהדברים יחלחלו אט אט ואולי ישתנו בעתיד. לעומת זאת, השינוי התודעתי העומד בבסיס ההצעה עתיד להתרחש. אם לא בדורנו, עוד שנים שלושה דורות. עתה העולים עדיין עולים טריים, עדיין שומעים היטב את המבטא הרוסי שלהם. אבל עוד צפויים לנו ימים שבהם צאצאיהם בקושי יזכרו מאיזה ארץ הגיעו אבותיהם. מכיוון שסבתם הנוכרייה אמרה לפני עלייתה ארצה לבעלה היהודי "עמך עמי" – בדומה לרות, אבל לא השלימה את חציו השני של המשפט, "אלוהיך אלוהי", הם אינם נחשבים ליהודים לפי ההלכה, אולם הם יהודים לכל דבר במישור של הזהות הלאומית לא פחות מאחיהם היהודים החילוניים. קול זה, שעדיין לא הופנם בקרב חלקים נרחבים של החברה הישראלית, יהיה הקול המנצח.

elchshilo@gmail.com

פורסם ב'מוסף שבת' של עיתון מקור ראשון, כ"ח חשוון תשע"א, 5/11/2010, תחת הכותרת "להצטרף לעם ישראל: הפתרון".