"כי 'שכר מצוה מצוה', דהיינו שכר המצוה שעושה היא המצוה בעצמה, כלומר רוחניות זו המצוה" (שני לוחות הברית, פרשת תולדות, אות ד).
שומרי מצוות שאינם מחויבים להלכה מודרים ממוקדי הכוח ופעמים רבות הופכים להיות שק חבטות של היהדות האורתודוקסית. מאמרו המתנשא של יהודה יפרח (מוסף שבת של עיתון מקור ראשון, ג' אלול תשע"ג, 9/8/13) נותן דוגמה נאה לתופעה זאת.
הן יאיר שלג (שם) והן יהודה יפרח עמדו יפה על כך שלא מדובר באנשים מסורתיים. בעבר נתתי למקום הזה שם – "יהדות קיומית". יהודה יפרח כתב שמדובר ב"המצאת אידיאולוגיה", אולם את כינוי הגנאי הזה ניתן להדביק לכל הוגה דעות יצירתי, מהרמב"ם ועד לרב קוק ולרב שג"ר. להלן אציג את הבסיס ההגותי העומד בבסיס תפיסה זו, ואולי אשמש בכך לפה גם בשביל רבים אחרים. חוסר המחויבות להלכה נובע מתוך מצב מפורק. גם לאחר שבונים את הבניין החדש, מה שנבנה איננו תואם את ההלכה. חוסר ההתאמה להלכה לא נובע מתוך עצלות, אלא מפני שזה הקיום המקסימלי שאליו ניתן להגיע. להלן יוצגו פירוק ובנייה של שלוש המצוות המרכזיות ביותר בימינו, תפילה, שבת ומאכלות אסורות.
תפילה
כיצד תקנה אנושית להתפלל שלוש תפילות ביום יכולה להיחשב למצווה אלוהית מחייבת? הציווי "לא תסור" שממנו הסיק הרמב"ם את התוקף של מצוות מדרבנן (הלכות ממרים א, ב) מתייחס לפי פשוטו של מקרא לשפיטה ולפסיקה במצבים שאינך יודע מה הדין בהם, "כי יפלא ממך". הוספה של מצוות עומדת בניגוד לקביעה "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ". מכאן אנו למדים שלא רק שמצוות מדרבנן אינן מחייבות, אלא שיש מתח ואולי אפילו סתירה בינן ובין התורה שבכתב. לפי הרב קוק החיוב של התורה שבעל פה נובע מתוך "קבלת האומה" (אדר היקר, עמ' לט). תפיסתו יונקת מראיית התורה שבעל־פה כיצירה אנושית מצד אחד, "תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מֻנַּחַת בְּעֶצֶם אָפְיָהּ שֶׁל הָאֻמָּה", וכגילוי אלוהי מצד שני, הבא מתוך האלוהות האימננטית – ספירת מלכות (אורות התורה פרק א'). ואולם, גם מהלך זה חסר בסיס. לדעת השל, יש לשלול קריטריון זה: "העם נהג פעם [...] להשתחוות לבעל. אין לנו לקבל את הסכמת החברה כאבן בוחן להבדיל על פיה בין טוב לרע, [...] כי גם העם [...] עלול לשגות" (אלוהים מאמין באדם, תשע"ב, עמ' 235־236). גם אם נקבל את עמדתו של הרב קוק קריטריון זה לא רלוונטי בימינו, כשכנסת ישראל מפוצלת והאורתודוקסים הם קבוצת מיעוט בעם. נחזור לסוגיית התפילה. ברגע שבו מגיעים לתודעה שהתפילה איננה ציווי אלוהי מחייב, התוקף שלה מפסיק להיות הטרונומי־חיצוני והופך להיות אימננטי – הכרה בערכה. במידה שיש רצון ליצירת קשר קבוע עם אלוהים, יש לתפילה ערך פנימי ומשמעות גם כשהמקיים מודע לכך שהוא איננו מצווה ומחויב לקיימה.
שבת
הזיהוי שבין שמירת השבת בצורתה האורתודוקסית ובין רצון האל הוא בעייתי. לא ברור מתוך פשוטו של מקרא אם איסור המלאכה פירושו לא לעבוד, בדומה לשבת החילונית, או שהוא כולל גם מלאכות שאינן עבודה, כגון ציור. בימינו, האיסור המרכזי ביותר בשבת הוא איסור השימוש בחשמל, שהוא איסור הנשען על כרעי תרנגולת. האם ניתן להגדיר העברת זרם חשמלי כמלאכה? האם חוט להט נחשב לאש ושייך למלאכת מבעיר, או אולי מדובר בתופעה חדשה שאין לה כל התייחסות בתורה ועל כן היא מותרת? עצם התחבטותם של הפוסקים אם איסור חשמל הוא מדין "בונה" או "מכה בפטיש" או שהינו רק איסור מדרבנן – מלמדת שסימנו את המטרה ורק אחר כך ירו את החץ. רצו לאסור, ואחר כך חיפשו את הקטגוריה ההלכתית המתאימה. אבל למעשה, מדובר בתופעה חדשה שלא ניתן לגזור אותה מל"ט אבות המלאכה. גם לאחר המודעות לכך שלא ניתן לדעת אם איסור זה הוא רצון ה', ההימנעות משימוש בחשמל יוצרת תוכן ומשמעות. הרוגע מהעולם הטכנולוגי הרועש מביא לאווירה של קדושה. דווקא בימינו, השבת הדתית יוצרת חוויה רוחנית עוד יותר חזקה מאשר בעבר ועובדה זאת הופכת אותה לרלוונטית יותר מתמיד, כל עוד היא נשמרת בצורה רכה, בלי להתעסק בכל דקדוק של סעיפי "שמירת שבת כהלכתה", היכול להפוך אותה לדבר מעיק. שמירת שבת זאת קרובה לשמירת השבת האורתודוקסית אבל גם שונה ממנה. א) בתחום של דיני טלטול, מכיוון שמבחינת החוויה הסובייקטיבית השבת נשארת אותה שבת בין אם יש חוט שמקיף את המקום שבו אני נמצא ובין אם לאו, אין סיבה להפסיק לטלטל חפצים כשאין עירוב, בחו"ל או בטיול בטבע. ב) לפעמים, במקום שאיסור השימוש בחשמל יביא לאווירה חיובית ולעונג שבת הוא מביא למצוקה. זה יכול להיות שכחת אור במקרר או קצר שהביא להפסקת חשמל. ישנם גם מצבים שבהם לא ניתן לשמור את השבת בתוך העולם המודרני. במהלך שהייה במלון בחו"ל, בכניסה לבניין יש לפעמים דלת חשמלית ואף פתיחת הדלת של החדר נעשית על ידי מפתח אלקטרוני. בנושא זה, ככל שעובר הזמן הדברים רק הולכים ומסתבכים. בחלק מהמלונות ישנם אורות אוטומטיים התלויים בתזוזה בחדר והמפתח האלקטרוני אף אחראי להדלקת האורות בחדר. יהודי אורתודוקסי יכול להגיע למצבים שבהם הוא ייכלא בחדרו כל השבת. לעומת זאת, מי ששומר שבת ללא צו חיצוני – ברגע שייקלע למצוקה ירשה לעצמו לעבור במצבים מסוימים על הלכות שבת. הוא יעשה זאת לא מתוך חולשה, אלא כתוצאה מכך שאיסור חשמל לא נתפס בעיניו כצו אלוהי אבסולוטי, ובמצבים חריגים מן הראוי לעבור עליו. אני מודע לחומר הנפץ שישנה באופציה זאת, ועל כן אני חושב שתפיסה זאת רלוונטית רק לאדם בוגר כשהוא נמצא ללא ילדיו, ורק בגיל מבוגר ניתן למוסרה לדור הבא.
מאכלות אסורות
לפי הגישה האורתודוקסית מדובר בחוק אלוהי שטעמו לא ידוע (יומא סז, ב). ואולם מה יעשה מי שמתחיל לפקפק בהנחה זאת? בשלב הראשון הוא נפגש עם הרמב“ם במורה נבוכים, הנותן הסבר היסטורי לחוקות, ובהמשך הוא קורא שהחזיר היה אסור לאכילה בסוריה, ובמצרים נחשב לתועבה (אנציקלופדיה מקראית, ערך “חזיר“). מכאן באה ההשערה שייתכן שמדובר במורשת תרבותית שנוצרה בתקופה שקדמה למונותיאיזם הישראלי. נוצרו מעין “בגדי המלך החדשים“, שמרוב נשגבותם לא רואים אותם. יש לצעוק צעקה פשוטה: “המלך הוא עירום“. הן לא מובנות בגלל שאין להן מובן, בגלל שאלפי השנים החוצצות בין הזמן שבו התהוו ובין זמננו יצרו את חוסר המובן. לפעמים, חוסר הפשר נוצר דווקא בשלב מאוחר יותר. איסור בשר וחלב היה בראשיתו מובן ונחקק כנגד המנהג האכזרי של אכילת גדי בחלב אמו שנהגו עובדי אלילים (מורה נבוכים, ח“ג פרק מח). רק בעקבות התורה שבעל־פה הוא הפך לחוקה חסרת מובן, להמתנה של חצי יום (ברוב העדות) בין בשר לחלב. בנוגע למצווה זו מתאימים דבריו של שלמה מימון: “כך נעכרה הדת, שלפי מוצאה היתה דת טבעית ומתאימה לתבונה“ (חיי שלמה מימון, תשי“ג, עמ‘ 244). ועתה, לאחר המודעות לכך שייתכן שמדובר במצווה חסרת משמעות, ובהנחה שאני מעוניין להמשיך לקיים את המסורת היהודית, מה אעשה? כאן יכול לבוא לעזרתנו הרב קוק שרואה את הצמחונות כאידיאל לעתיד לבוא ואת מצוות התורה כשלב ביניים עד למימוש חזון זה (אוצרות ראי“ה, ח“ב, עמ‘ 742־754). בשונה מהרב קוק, איני סובר שזו הסיבה המקורית, ומחשבה זאת נראית לי אנכרוניזם אפולוגטי. למרות המודעות לכך שנוצקת כאן משמעות חדשה, המצווה הופכת לרלוונטית מחדש. נוצרת התאמה בין הרצון להתחבר למסורת ובין הפגם המוסרי שיש באכילת בשר. בעוד שבנוגע לעולם הצומח האכילה היא “חגיגה“ ו“עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל“ (ירושלמי, סוף קידושין), בעולם החי “חגיגת הבשר“ מצטמצמת למספר מועט של בעלי חיים המותרים באכילה. גם לאחר שמשעינים את איסורי מאכלות אסורות על הצמחונות, לא ניתן להגיע להלכה האורתודוקסית הכוללת המתנה בין בשר לחלב ואיסור אכילה מן הצומח בכלים שבושל בהם בשר טרף, אלא לקיום רך יותר, שייושם רק באכילה מחוץ לבית בשביל לשמור על בית פתוח לכולם. החברה הדתית תולה את קיום המצוות באמונה בדוגמות האורתודוקסיות. טובי בניה יוצאים מהחממה שבה גדלו ומטילים ספק באמיתות שעליהן התחנכו, וחלקם אף עוברים מהמגזר הדתי לחילוני. גם המאמין השלם באמונתו צריך לכבד את מי שנמצא במקום אחר ולאפשר קיום של מגוון אלטרנטיבות. כך תוכל היהדות הדתית להרחיב את גבולה, לכלול בתוכה אוכלוסיות שונות ומגוונות ולשבור את הדיכוטומיה הדתית חילונית הקורעת את עמנו.
(פורסם תחת הכותרת "לא חולשה" במוסף שבת של 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16/8/2013)
elchshilo@gmail.com