הדרך לניהול כעסים במצבי קונפליקט זוגיים./ד"ר טליה קריספל
ד"ר טליה קריספל- מטפלת אישית זוגית ומשפחתית ומגשרת. נס ציונה 0528361310
היא הגיע אליי, עיניה כהות ובורקות, פניה מלאות משטמה.לבושה שחור. שערה שחור, ציפורניה צבועות שחור. היא התיישבה בכבדות על הספה. כל כולה כעס...כאילו הר גדוש כעסים התיישב למולי, והיה מוכן לצרוב את נוכחותי באישו.
ישבתי מולה כדרכי, שלווה ומתונה וקשובה. הצגתי את עצמי. היא הציגה את עצמה.
"באתי לכאן כדי ללכלך קצת על בעלי". אמרה בתשוקה. "הוא הגיע אלייך בשבוע שעבר ללכלך עליי, אז אני כאן ללכלך עליו".
"מירב"- פניתי אליה.."הוא הגיע כי הוא במצוקה איומה. קשה לו. הוא רוצה לייצר איתך הבנות אבל שניכם כל-כך כועסים אחד על השני שכל מה שקורה ביניכם הוא דינאמיקה של צעקות ומאבקי כוח".
"אני צועקת עליו כי הוא מתחיל. מה חשבת שאני משוגעת לצעוק כל היום? אני אדריכלית, יש לי פרויקטים רציניים על הראש. בן ובת שזקוקים לי. אני מגיעה הביתה וכל מה שאני רוצה זה קצת שלוות נפש ורוגע והוא רק צורח. הוא לא מכיר דרך אחרת. הוריו היו צרחנים, תאמיני לי שאני יודעת שאין כאן מה לשנות. הוא למד מאבא שלו לצרוח כל היום".
"מה קשה לך בדינאמיקה איתו? איך אתם מגיעים פעם אחר פעם למצבים שבהם את צועקת והוא צועק..את מתחילה את יומך בצעקות ומסיימת את יומך בצעקות".
"אני לא מתחילה...גם הוא צורח"...היא אמרה. "הוא לא מלאך כפי שהוא יודע להציג את עצמו בפני העולם החיצוני, תאמיני לי. הוא מרצה באוניברסיטה, הסטודנטים שלו חושבים שהוא מלאך. אני חיה איתו ואני יודעת שאני חיה עם השטן".
"אז למה את עדיין שם , אם את כל כך סובלת"?- שאלתי. כאן פרצו הדמעות. מהאישה הנוקשה והעשויה כפלדה יצאה האישה הרגישה. רוך ועדינות נסכו על פניה. הנוקשות נעלמה כלא היתה. הדמעות הגדולות זלגו ללא הפסקה.המתנתי עד שהיא תירגע. לאחר דקות ארוכות של עיניים נוזלות צבע כהה,היא הצליחה לפלוט... "כי הילדים שלי זקוקים לאבא. כי יש לנו בית משותף. כי התרגלנו לרמת חיים גבוהה. איך אצליח גם לעבוד וגם לשמור על רמת חיים גבוהה? מי ישגיח על הילדים שלי כשאני עובדת בחוץ כמו מטורפת?מי ייקח אותם לחוגים?מי יהיה אבא שלהם? הרי הוא רק מרצה באוניברסיטה..כמה שעות את חושבת הוא בכלל עובד..והוא לא מי יודע מה מפרסם מאמרים ונחשב..."
"אז את מספרת לי על דברים טובים שמתרחשים ביניכם. למעשה יש לכם בית משותף שבניתם יחד. ואילו היה שם קצת יותר שקט, יתכן שהיה לך נעים לחזור אליו. את מספרת על ילדים משותפים שאביהם הוא דמות משמעותית עבורם, לוקח אותם לחוגים, משגיח עליהם,דואג להם. גם את דמות משמעותית עבורם ואת לא רוצה לערער להם את הביטחון, היציבות ורמת החיים. את נשמעת אישה מאוד אחראית. אז בואי נבדוק מה מידת האחריות שלך למצב כיום. מה את כן יכולה לשפר ולשנות".
"למה שהוא לא ישנה? למה אני צריכה לשנות"?-נזדעקה מירב.
"את אחראית על התנהגותך. את אחראית להחלטה לעשות שינוי בחייך וגם בהתנהלות הזוגית שלך. הוא אחראי על החלק שלו".
"אז גם הוא ישתנה? הוא מוכן?את בכלל מאמינה בכך שאנשים בגילי ובגילו מסוגלים להשתנות"? שאלה בחשדנות.
"הוא הגיע אליי לא כדי להתגרש"-אמרתי. "הוא מאוד רוצה בשינוי. אינו יודע כיצד לעשות זאת ולכן הוא זקוק לעבור יחד איתך את התהליך הטיפולי".
"וכן אני מאמינה בשינוי. אילולא האמנתי בשינוי הרי לא הייתי עובדת בעבודה הזו".
גופה הדרוך נרגע קמעה. היא הניחה את התיק הגדול והמפואר שהביאה לצידה. הרגשתי שהיא נכנסת למצב של רוגע. שרירי פניה נעשו רפויים יותר ולפתע היא נראתה יפה בעיניי.
היא החלה לתת בי אמון.
ואכן מירב ושמעון החלו תהליך טיפולי המלווה בהדרכתי. כאשר בשלב הראשון הגדרנו לעצמנו את המטרה המשותפת של הכנסת רוגע לבית.
באחת הפגישות הכנתי שני קרטונים עבים וציירתי עליהם שתי דמויות. דמות הגבר ודמות האישה. כל אחד מהם קיבל קופסה של נעצים. אמרתי למירב ושמעון שאנחנו מתחילים תהליך של מודעות עצמית לכעס. כל אחד מכם מתבקש לנעוץ במהלך השבוע הקרוב נעץ בקרטון בשעת הכעס, או לפני פרוץ הכעס. ולשוב אליי בפעם הבאה עם הדמות בה נעוצות הנעצים... [מבוסס על הסיפור הזקן העץ והמסמרים.- "מסופר על זקן סיני אחד שקרא לנכדו ואמר לו כך:
'בא ניקח משטח עץ, ובכל פעם שתעשה מעשה לא טוב ניתקע בו מסמר, ובכל פעם שתתקן את אותו מעשה או שתעשה מעשה טוב, נוציא מסמר מן המשטח',
וכך היה - בכל פעם שהנכד עשה מעשה לא טוב - תקעו מסמר בלוח העץ, ובכל פעם שתיקן או עשה מעשה טוב, הוציאו מסמר,
יום אחד הגיע הנכד לסב וסיפר לו על מעשה טוב שעשה,
הסב הוציא מן לוח העץ את המסמר האחרון והלוח נשאר ריק מן מסמרים,
'איזה יופי' קרא הנכד, 'לא נשאר אפילו מסמר אחד!'
'צודק אתה בני,' אמר לו הסב הזקן, 'הלוח אומנם ריק ממסמרים אך מלא כולו בחורים'... ]
מירב ושמעון צחקו..."החזרת אותנו לילדות", אמרו. חייכתי: "אנחנו משחקים משחק של מודעות עצמית, ככל שתהיו יותר ערניים למקום של הכעס בחייכם כך תוכלו לשלוט בו יותר".
בפגישה הבאה שבו מירב ושמעון אליי, כל אחד נושא את הדמות מלאת הכעסים-הנעצים. ביקשתי שיספרו את הנעצים. לשניהם היו הרבה מאוד נעצים שננעצו בדמות. "יחסית היינו רגועים השבוע", אמרה מירב. חייכתי. ההקשבה שלכם והשיח שלכם על הכעסים עשו את שלהם. "אם קודם הייתם במקום האנוכי והפחות קשוב, עתה אתם במקום היותר קשוב והיותר מכיל את בני הזוג שלכם".
בפגישה ביקשתי להוריד את הנעצים ולהתבונן מה קרה לקרטון החלק..השניים התבוננו זה בזו..החזיקו בפעם הראשונה ידיים זה לזו. "אם נניח שהנעצים הם צלקות אמיתיות שאתם עושים לעצמכם...מה לדעתכם מתרחש באמת בחייכם"? – שאלתי. מירב אמרה.."עשיתי לעצמי, לו ולילדים צלקות שאי אפשר לתקן". הוא ישב ודמעות החלו לזלוג מעיניו ואז חיבק אותה ואמר : "גם אני שותף למעשים האלה".
גם במעשים זוגיים קשים ניתן להגיע לשותפות בעשייה האמיתית.
הבטתי בשניהם ואמרתי –"בנפש של שניכם חבויה נפש עדינה ורכה, כל מה שאתם צריכים, זה להוציא אותה החוצה, להשתמש בתכונות הרכות המצויות בכם במקום אלו הנוקשות, ואם תצאו מאזור הנוחות- אזור שבו אתם עושים רק מה שמוכר לכם ונוח, תמצאו שגן העדן הוא לא מצוי מחוץ לבית שבניתם במו ידיכם. הוא מצוי בתוככם וביניכם".
לקראת השבוע הבא ביקשתי מהם לחוש בכעס בטרם הוא מתחיל ולנעוץ את הנעץ בקרטון הקשיח, עוד בטרם הכעס יצא החוצה והתפוגג. ועוד מטלה הם קיבלו להפחית את כמות הנעצים ב20% . "אם השבוע השתמשתם ב100 נעצים, תשתדלו לכעוס פחות ולהשתמש רק ב80 נעצים. ובשבוע שלאחר מכן ב60 נעצים. כשתגיעו לרמת כעסים הנמוכה ב80% מהכמות העכשווית תשובו אליי". וכך היה. מירב ושמעון עשו עימי עבודה קשה של ניהול כעסים והגיעו למצב בו הם יודעים לנהל את הכעסים, לתקשר, להיות קשובים זה לזו ולהתאמן על גן העדן של חייהם הזוגיים והמשפחתיים עוד בעולם הנוכחי.
הנעצים הם רק כלי ואמצעי להחדיר לזוג את התובנה מה הם מעוללים זה לזו באמצעות הכעס. במקרה אחר הגיעו אליי זוג חרדי עם אותה בעיה. שם ביקשתי מהם לשים בקופת צדקה שקל בכל פעם שהם כועסים זה על זו.
אז איך קורה אם כן,שיש בעלי מזג נוח ויש בעלי חמה יתרה? איך קורה שיש בינינו בעלי פתיל קצר ויש בעלי יכולת שליטה. האם הם נולדו שונים? האם הדמויות הסובבות אותם השפיעו עליהם ועל התנהגותם? או אולי הכועסים בחרו בכעס ככלי התקפה מהפחד להיראות חלש מול בן/בת הזוג. אכן כל התשובות נכונות. מרגע היוולדנו אנו מחזקים תכונות מסוימות כדי לשרוד בעולם המבוגרים. מאוחר יותר אנו משתמשים בכעס כדי להשיג דברים ועם הזמן הכעס שהוא רגש משני הופך לחלק בלתי נפרד מחיינו. אבל הבשורה הטובה היא שיש לנו בהחלט שליטה בתכונה זו כמו בכל תכונה אחרת ובאמצעות שיטות שונות של אימון אישי או זוגי ניתן לשלוט בכעסים.
ולתפיסתי להיות במקום של כעס בלתי ניתן לשליטה זו בחירה. כשם שזו בחירה להיות נחמד, מחוייך ושבע רצון גם כשקשה לך.
בתהליך המודעות העצמית והזוגית למדו בני הזוג להיות ערים למצבי הכעס, לסיבות הגורמות לכעס להתעורר. בהיות הכעס רגש משני המושתת על תחושות ראשוניות כגון מצבי דחיה, עלבון,תחרותיות הזוג עובר תהליכי הקשבה למקומו של הכעס "ועל מה הוא יושב".
ניתן ואפשר לסגור את הכעס במגירת המחשבות שלנו ולהשתמש ברגשות אחרים כמו הקשבה, התחשבות, הבנה, הכלה, הידברות.
כדי להתפטר מהכעסים ומניהול מצבים זוגיים באמצעות הכעס אני משתמשת בדמיון מודרך, מה שקרוי בשפתנו nlp- או היפנוזה עצמית. לטעמנו האדם אחראי לתחושות ולמחשבות העוברות במוחו. הוא יכול לבחור להיות ציני, קוטר, ביקורתי, עצבני, פוזיטיבי, נגטיבי, פסיבי, מתעלם, חושב חיובי, מלאנכולי או אופטימי. ניתן בהחלט להרגיל את המוח לחשוב אחרת.
"ובחרת בחיים"(דברים ל,י"ט) מצווה תורתנו ...ואכן הבחירה בחיים ולא במשהו דמוי חיים הוא בחירה אמיתית קשה, לא פשוטה עם עבודה יום יומית..כל זוג בוחר את גן העדן שלו או את הגיהנום שלו. הבחירה בגן העדן היא לא רק בחירה אלא עבודה יום יומית שהנאה אמיתית בצידה והתוצאות הן לא ריגעיות אלא אמיתיות ויום יומיות.
ונסיים בבית הראשון משיריה של לאה גולדברג מבלי לתת פרשנות נוספות למילים ולדרך האחרת שניתן וראוי לבחור בה....
שירי סוף הדרך/לאה גולדברג
הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער
הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך...