אומנות לחימה יהודית-האם בכלל?

לחימה – תולדות אומנויות לחימה של העם היהודי.

חלק א'

לפני זמן מה התחלתי בחיפושי אחרי מקורות שיוכלו להוביל אל אומנות לחימה יהודית. הדרך מהתחלה הייתה נראת קשה, כיוון שעד היום לא נמצאו מקורות כתובים על קיום אומנות או אומנויות לחימה שכאלה. כל זה לצד התנ"ך שבידי רבים הוא ספר סיפורי מלחמה ולצד זה ש"עם הספר" נהג לכתוב כל דבר שהיה מתרכש בעולם הסובב לו. במקורות כתובים שהגיעו עד ימינו אין כל זכר על שיטה כלשהי שעם היהודי פיתח או השתמש לאורך כל ההיסטוריה. ישנם מקורות שמצבעים על יכולת צבאית של היהודים, שליטה בטקטיקה ואסטרטגיה של המלחמה, אבל אין כל זכר לשיטות הקרב פנים מול פנים. קשה לאמין שיהודים לא ידעו להגן על עצמם כאשר נלחמו במלחמות רבות של אותה תקופה. אם דבר כזה היה מתרכש, לא היה זכר לעם היהודי כיום. העם היהודי לא השאיר שום מקור כתוב בדומה ליפן – ה"בושידו" , סין – "אי-צזין" או קוריאה – "הוואראנג-דו". דבר זה כל כך בולט לעין שתשובה לשאלה "האם קיימות אומנויות לחימה יהודיות או לא?" נראת למידי פשוטה – "אכן כן, אבל זה מוסתר". לאחר קבלת תשובה כזאת הדרך בחיפוש אחר הנסתר נראת הרבה יותר מעניינת ומיסתורית. צעד אחר צעד התגלו הדברים. לפעמים זה היה נראה כמו סיפור מיסטי, ולפעמים כמו סרט פעולה, אבל בסופו של דבר האמת התחילה לצאת לאור. אז נתחיל.

אברהם אבינו

לפני כ-5000 שנה התחיל להתרכש בעולם שינוי משמעותי. שינוי זה החל באזור בבל, מרחק פסיע מארץ ישראל. באותה תקופה אזור המסופוטמיה היה אחד מארבעה כורי היתוך להתהוותה של הציוויליזציה המודרנית. באותה עת, אזור מסופוטמיה, מצרים, הודו וסין היו מוקדים המרכזים להתפתחות האנושות. במחצית האלף השלישי לפני הספירה פרחו במזרח מסופוטמיה הממלכה והתרבות השומרית. פריחה זו נקטעה עם עלייתו של כוח חדש על הבמה - האכדים. מלכם סרגון כבש את הערים השומריות (בסביבות 2300 לפנה"ס), איחד את שומר ואכד (תוך אימוץ התרבות השומרית), ויצר את האימפריה האכדית שהשתרעה על פני מערב איראן, כל עיראק, וצפון סוריה של ימינו. (ראוי שלא לבלבל בין מלך זה לבין סרגון האשורי המוזכר בתנ"ך. סרגון התנ"כי הוא סרגון השני, והוא חי כ- 1500 שנה מאוחר יותר.)

במהלך השנים שקדמו לתקופה זו הסתפקה האנושות במילוי מאווייה הקטנים והבסיסיים: האנשים חיו בפשטות, הסתפקו בקורת גג לראשם, צרכו מזון בסיסי ולא שאפו לקידום, לקריירה או לכיבושן של פסגות שונות. שיטות המשטר, המִנהל והמסחר המודרניות עדיין לא היו קיימות והחיים התנהלו בצורה טבעית, שְׁלֵווה וללא חיכוכים.

באותה תקופה רוב האנושות התרכזה במקום שבו שוכנת עיראק של ימינו, אזור שהחל להתפתח לפתע באופן מואץ ובכמה כוונים במקביל. החקלאות המודרנית החלה לקרום עור וגידים ממש שם, והונח היסוד לשיטות המסחר ולשימוש בכסף ובמיסוי. לצידן התפתחו גם שיטות משטר ושלטון ועוד יסודות סדר וניהול קלאסיים. גם הכתב הומצא באזור זה ובאותה תקופה. ברמה החברתית החלו להתרחב פערי מעמדות באוכלוסייה, והאנשים נחלקו לכאלה שיש להם הרבה יותר ולכאלה שיש להם הרבה פחות. כהני דת הבבלים היו אנשי מדע, חוקרי טבע, אסטרונומים, רופאים, מתמטיקאים. שליט בבל היה גם כהן הראשי. דת בבלית התבססה על מאגיה וכהן דת היה מסוגל לשלוט בעתיד עד כדי כך, שהיה מסוגל לראות תוצאות של קרבות ולשנותן. אומנות התרדמה(טרנס) היית מפותחת מאוד ושליטה בידע סודי זה עברה מאב לבן.

עד לאותו רגע היו הבבלים מורגלים ביחסים פשוטים בין איש לרעהו והתקיימו בשקט ובשלווה. הם חיו כעם אחד, דיברו בשפה אחת, כמעט כאחים, ככתוב: "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים" (בראשית יא, א). הם לא התכוננו לתהליך החדש שהחל לעבור עליהם ללא התרעה מוקדמת, ובמידה רבה לא הבינו אותו. דומה כי יד נעלמה אחזה בחוטים והניעה אותם כמו בובות במשחק שלא יכלו לשלוט בו. הבבלים, שעד אותה תקופה סגדו והשתחוו לכוחות הטבע השונים, לפסלים ולאלילים, נשלטו במידה רבה על ידי הפחד והיראה שפיתחו כלפי אלילים אלה. הם החליטו לשנות את חוקי המשחק ו"לשבור את הכלים". בדומה לילד קטן שמחליט להתקומם כנגד הוריו, נדחפו אותם בבלים להתמודדות נגד הכוח העליון. הם ניסו להציב את עצמם מעל לכוח העליון ולהכניע אותו תחתיו.

התחלת ההתמודדות עם המצב החדש באה לידי ביטוי בניסיון לבנות את מגדל בבל המפורסם, מגדל שיגיע עד לשמים, ואף מעליהם: "וַיּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד). הדחף שפרץ בהם הוליד את הצורך להתקומם ולהילחם נגד הכוח העליון. ה"מגדל", מבנה עצום בגודלו, מסמל בצורה אלגורית את הדחף של אגו האדם לשלוט על הטבע. ה"שמים" שאותם ניסו הבבלים לכבוש מסמלים בצורה אלגורית את הכוח העליון.

תהליך התפרצות זה הוליד תופעות נוספות, והן יצרו תגובת שרשרת שאיש כבר לא יכול היה לעצור; כדור השלג החל להתגלגל. בתוך זמן קצר הפסיקו הבבלים להבין זה את זה, ומשפה אחת משותפת שבה דיברו החל להתפתח שלל הלשונות הקיימות בעולמנו. בני האדם החלו להתרחק זה מזה והתפזרו לכל עבר. תהליך זה הפריד ביניהם כסכין, וכל אחד החל להיות מרוכז יותר ויותר בעצמו ולהתעלם מצרכיו של השני. בהמשך הזמן החלו להתפתח גם תופעות של ניצול הזולת. דרך אגב, מקור השם "בבל" הוא מהשורש ב-ל-ל, על שום בלבול הלשונות: "עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (בראשית יא, ו-ט).

אברם בן תרח היה בבלי ככל הבבלים. גם הוא היה עובד אלילים והשתחווה לגרמי השמים ולפסלים. יתר על כן, משפחתו של אברם הייתה מכובדת וידועה בתחום עשיית פסלים ואף התפרנסה ממכירתם בהצלחה רבה. כיוון שמכירת הפסלים היית עבודה של כהן דת וכהני דת היו אלו שעמדו בחזית ההתפתחות, גדל אברם כיורש של אביו ואומן באומנויות סודיות של הכהנים, שכללו טכניקות פנימיות, שליטה באנרגיה, רפואה, טכניקות קרב וכד'. אם להשוות  ילדותו של אברם עם ילדותם של מייסדי שיטות לחימה שונות (מוריהי אוישיבה, ג'יגירו קאנו, גיצ'ין פונאקושי וכו') ניתן למצוא דמיון רב בילדותם. לאחר השווה שכזאת מתעוררות שאלות רבות, אבל נמשיך מנקודה זאת לחקור תולדותיו של אברהם. כאשר גדל וחונך במסופוטמיה נחשף אברהם גם לשינוי שהתרכש בתפיסה הצבאית של אותם ימים וככל הנרא גם אומן בשיטות לחימה צבאיות. אברהם נחשב לאבי המוֹנוֹתֵיאִיזְם, כלומר, הוא היה הראשון שהאמין בה' כאל אחד ויחיד, עליון על כל ובורא הכל. הוא גם הצליח להנחיל אמונה זו לצאצאיו ובני ביתו, שהאמינו באל אחד - בניגוד למוסכמות המקובלות באותם ימים. אלה שהסכימו לשמוע בקולו של המהפכן הרוחני היו הראשונים להרכיב את קבוצת המקובלים שהפכה מאוחר יותר לעם היהודי. מרביתם למדו על השיטה שגילה אברהם במסגרת השיעורים שלימד באותו אוהל מפורסם שפתח לקהל הרחב יחד עם אשתו שרה, כפי שנכתב: "שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה" (בראשית רבה, וישב).

בעבור אלה שעדיין לא היו בשלים לכך, פיתח אברהם שיטות רוחניות אלטרנטיביות יותר, אשר התאימו לשורשי נשמתם. הפסוק הבא מתאר את אברהם השולח את שליחיו לקֶדֶם, היא המזרח הרחוק של ימינו, שם התפתחו מאוחר יותר תורות המזרח: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ו).

מה נתן להם אברהם? מסבירים חז"ל במסכת סנהדרין (צ"א א') שהמתנות היו שמות של טומאה. מהם שמות? שמות היינו כוחות רוחניים, שכיון ש'זה לעומת זה עשה א-לקים' יש בכל דבר ודבר בעולם פנים וחוץ, פרי וקליפה, וכך גם ברוחניים. כפי שבידינו שמות קדושים שאינם נמחקים, כן יש לעומתם מן 'הצד האחר', כדברי הזוהר - 'מה אגוז אית ליה קליפה דסחרא וחפיא על מוחא, ומוחא לגו, אוף הכי בכל מלה דקודשא, קדושה לגו, וסטרא אחרא לבר, ורזא דא (חבקוק א ד) רשע מכתיר את הצדיק, ועל דא אקרי אגוז' (זוהר חלק ב דף רלג/ב), ואת החיצוניות שסביב הקדושה מסר אברהם לבני הפילגשים ('שערי צדק', לרבי יוסף ג'יקטיליה - מחבר 'שערי אורה', - שער ראשון).כוחות אלו לא היו 'של אברהם', לא היו עצמיים לו, שהרי רק פסוק קודם כתוב "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" - ממילא לא היו אלה הדברים העצמיים שלו אלא אלו שבאו לו בירושה רוחנית מסביבתו התרבותית, מבית אביו. (רבינו המהר"ל, גור אריה)

משושלתו של אברהם התפתחו מאוחר יותר גם הדתות המודרניות.

בספר בראשית פרק י"ד מתוארת מלחמה שניהלה קואליציה של ארבעה מלכים מסופוטמיים נגד ברית של חמישה מלכים של ערים כנעניות, ומלחמה זו הסתיימה בנצחון המלכים הכנעניים בזכות תרומתו של אברהם אבינו ואנשיו שהצטרפו לצד הכנעני. וזו היא הפעם הראשונה שנזכרת מלחמה,לחימה או לוחמים בתורה. תחילתו של הפרק (פסוקים א´-י"א) כוללים את תיאור המסע של מלכי הצפון לכנען ותבוסת המלכים המקומיים, ואילו חלקו השני של הפרק מביא את התערבותו של אברהם בפרשה - וכולל את נצחונו על מלכי הצפון ליד דמשק (פסוקים י"ב-ט"ז) ואת הבעת התודה של מלך סדום ומלך שלם לאברהם בשובו כמנצח (פסוקים י"ז-כ"ד). כמו כן הוא נלחם להצלת בן אחיו השבוי בראש צבאו " וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. ";

תאורים אלו באים לצד זה שאברהם נדד ממקום למקום עד להגעתו לכנען. בזכות נדודים אלה ניתנה לאברהם "בעלוּת" על הארץ. הוא ומשפחתו חיו בשולֵי היישוב הכנעני שבארץ. אברהם כרת בריתוֹת והסכמים עם אנשי המקום, והסכמים אלה איפשרו לו לחיות ולנדוד בכנען עם רכושו הרב. כמו כן, היה אברהם רועה צאן, עיסוק מסוכן למדי, כיוון שהיו באותה תקופה גנבים רבים, לכן היה חייב אברהם להגן על העדר שלו ועל בני משפחתו. בתקופתו רק אלו שהיה בידם כוח היו יכולים לכרות בריתות עם האחרים, אחרת היו משתלטים עליו ואל רכושו.

"וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ." (בראשית י"ב). מה עשה אברהם במצריים? כדי להבין זאת צריך לראות ברישומים עתיקים עודות מצרים. מצריים של אותם ימים הייתה מעצמה צבאית שבה פרחו אומנויות לחימה רבות. תרבות מצרית הייתה מפותחת מאוד ושונה מזו שהכיר עד עכשיו אברהם. כוהני דת המצרית, אנשי הצבא, פרעה ובני משפחתו היו אז אומנים באומנויות לחימה שונות, גם פיזיות וגם רוחניות או פנימיות. בציורי קיר שבפירמידות ישנם ציורים רבים שמתארים אומנויות לחימה מצריות עתיקות. זו הייתה תקופה של ממלכה הקדומה שהתאפיינה בפריחה כלכלית, תרבותית ומדעית. מצריים סחרה עם מדינות רבות בים התיכון, מדענים עסקו בפיתוחים טכנולוגיים, וצבא אומן היטב והיה לחזק באזור. כהני דת מיצריים גם הם עסקו במגיה ובעזרתה שלטו בעם המצרי. בדומה לכהני דת בבלים, גם כהני דת מצריים היו בחזית ההתפתחות והמדע. ישנם ידיעות רבות על כך, שידעו לשלוט בבני אדם ללא מגע עימם והיו אומני לחימה מנוסים.

מבין שתי התרבויות הקדומות שהתפתחו , מצרים היא בעלת אופי מיוחד במינו. כציביליזציה היא התקיימה במשך 3,000 שנים בקירוב. זו תקופת זמן נדירה באורכה בהשוואה לציביליזציות אחרות.

כפי הנראה בידודה האסטרטגי והיותה בלתי נגישה להשפעות זרות, הם שתרמו לאופייה המיוחד ולהמשך קיומה. כוחות זרים לא הצליחו לפלוש אליה ולמוטטה ורק היוונים – ובמיוחד אלכסנדר הגדול – הביאו למפלתה כציביליזציה עצמאית והפכו אותה לקולוניה יוונית.

לא כתוב בתורה במה עסק אברהם בזמן שהיה במצריים אבל ניתן להניח שכראש שבט, התקבל אברהם במצריים כמלך ולא כאיש פשוט. תקופת המצריים נזכרת רק בהקשר עם לקיחת שרה ע"י הפרעה וסביר להניח שפרעה לא היה לוקח אישה פשוטה לביתו. " וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה." (בראשית י"ב). כאשר הגיע שרה לבית פרעה, נודע שהיא אישתו של אברהם ואז גם אברהם נלקח לשם. אחרי שפרעה השתכנע בצדקתו של אברהם אבינו, נשלח אברהם חזרה לארץ כנען " וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ. "(בראשית י"ב). יחד עם אברהם נשלחה הגר ולגביה מוסרים לנו חז"ל "הגר בתו של פרעה היתה" (מדרש רבה בראשית פרשה מה פסקה א), כלומר הגר אומנה באומנויות לחימה סודיות של מצריים ונשלחה עם אברהם כדי ללמד אותו את האומנויות אלו.

אם נשווה בין סיפורי פטריארכים רבים של אומנויות לחימה ממזרח הרחוק, אנו מוצאים הרבה סיפורים דומים לזה של אברהם: עזיבת הבית, נידוד ממקום למקום, פגישה עם קיסר או מלך, לקיחת בתו לאישא ואז בא סיפור על התבהרות ויצירה של אומנות לחימה כלשהי. לדוגמה סיפורו של בודהידהרמה, אדם שלפי אגדות הביא לסין אומנויות לחימה.

לפי האגדה צ`אן, טאמוֹ או בודהידהרמה, הפטריארך הבודהיסטי העשרים ושמונה, היה קשטריה –שייך למעמד הצבאי של הלוחמים מלידה – הוא היה הבן השלישי של סינג צ`ין,  אחד המלכים בהודו הדרומית. את שמו הוא קיבל ממדריכו, הפטריארך פראג`נאראטא, אשר פיקח על לימודיו ושרת אותו במשך יותר מארבעים שנה. בשנת 520 או 526 לסה"נ (לפי גרסאות שונות) הוא עזב את הודו ועבר לקנטון בסין. אחרי שהות קצרה בעיר זו, הוא הוזמן לנַנקין לחצר המלכות של הקיסר וו טי, כדי ללמד שם את תורתו. ההיסטוריה מספרת שטאמו עזב את חצר המלכות כאשר המלך סרב להבין שהערך האמיתי של המעשים אינו נמצא בכוונות טובות, אלא בשילוב של טוהר לב ושכל ישר. מסעו של טאמו נגמר במנזר שאולין בסין הדרומית; אומרים שהוא בילה שם תשע שנים במדיטציה לפני חומה. יתרה מכך, בספרות הבודהיסטית אין, ככל הנראה, פרטים המזכירים קשר כלשהו בין טאמו לאומנויות הלחימה. בדיוק כמו בספרות יהודית אין כל זכר לכך גם כן.

כיוון שמסעו של אברהם היתה כ-3000 שנה לפני מסעו של בודהידהרמה אנו מגעים למסכנה שיש קשר בין שני הסיפורים.

יצחק אבינו

עד כה סקרנו את סיפורו של אברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם, אשר נטל על עצמו את משימת הפצת המונותיאיזם ברחבי העולם ועמד ביסודם של אומנויות לחימה יהודיות. משפחתו של אברהם עתידה להמשיך בהגשמת המשימה – ניפוץ התרבות האלילית והפצת בשורת קיום א-ל אחד, בכדי לרומם את האנושות ולהחזירה למצבה המקורי האידיאלי.

לאברהם נולדו שני בנים משתי נשים. ישמעאל, בנה של הגר המצרית; ויצחק, בנה של שרה. מבין שני הבנים, יצחק הוא זה אשר נבחר להמשיך במשימה של אביו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא 12). יצחק גדל בצלו של אב דגול, ומכאן תפקידו העיקרי - כבן הממשיך, החופר מחדש את בארות אביו. "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (בראשית כו 18). נוסף על המשמעות של פעולה זו כפשוטה - יש לה גם משמעות סמלית של הליכה בדרך האב ושל המשכיות. יצחק היה למעשה במעמד מיוחד וכפול: הוא היה לא רק הבן של אביו, אברהם - אלא גם האב של בנו, יעקב - אבי שבטי ישראל. סיפור נפוץ בעולם אומנויות לחימה, כאשר האב הוא מייסד השיטה, בנו ממשיך הדרך, אבל תמיד נמצא בצלו של האב. בדרך כלל, דור שני של מייסדי השיטות הוא זה שמבסס את השיטה וקובע המשך דרכה  (לדוגמא-מוריהי אוישיבה,מייסד שיטת האייקידו ובנו קישומרו). יצחק גם הוא לא נועד לחדש או לפרוץ דרך, אלא לממש ולבסס את מפעלו של אברהם, "לקיים את המעיין" ולדאוג להמשך זרימתו.  יצחק הוא דמות פסיבית שפעולתו היא "פעולה של אי עשייה".( עדין שטיינזלץ, דמויות מן המקרא, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד - 1984, עמ' 16 - 19.)

דמותו של יצחק במדרשי חז"ל ובמסורת היהודית זוכה למעמד מיוחד בזכות עקידת יצחק: יצחק מוצג בספרות חז"ל כמי שהלך לעקידה בידיעה וברצון, ואף זכה להתגלות השכינה. גם בשירה העברית החדשה הרבו לעסוק בדמותו של יצחק כבן הנעקד, וזאת בעיקר על רקע ההיסטוריה המיוסרת של מלחמות ישראל: "וּכְשֶׁהָלַכְתִּי שׁוּב אֶל הָעֲקֵדָה / (לֹא בָּרֶגֶל. לֹא רָכוּב עַל חֲמוֹר. כָּלוּא בְּבִטְנָהּ שֶׁל מִפְלֶצֶת -פְּלָדָה) - / יַד אָבִי הַחַמָּה / לֹא אָחֲזָה בְּיָדִי. / לֹא שָׁאַלְתִּי: וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה? / וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיָּשִׁיב לַשְּׁאֵלָה."

דמותו של יצחק אבינו הינה מסתורית במידה מסוימת, והיא אינה מבוארת בפירוט במדרשי חז"ל כפי  שמבוארים שני האבות האחרים. גם בספר בראשית ענינו של יצחק אבינו אינו מבואר לחלוטין.

יחד עם זאת, אגדות רבות משלימות את החסר בסיפור המקראי על עקידת יצחק, ומתארות אותו לא כקרבן בעל כורחו אלא כקורבן מרצון: את הפסוק "וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם" (בראשית, כ"ב ט') דורשים חז"ל כשיתוף פעולה של אברהם ויצחק: "שניהם מביאים את האש, שניהם מביאים את העצים", ויצחק אף דוחק באביו ואומר לו: "אבא, מהר ועשה רצון יוצרך".

כעת נביט בפרשת תולדות. פרשה זו מציגה מהלכי התקדמות של יצחק ממדרגה למדרגה, שלב אחר שלב. יצחק נושא את רבקה, והם מבינים כי ביתם אינו בית רגיל, מבית זה עתידים לצמוח שתי דרכים בנהגת עולם- עשיו ויעקב. לצורך הולדת הזרע המיוחד, העתיד להנהיג עולם, נדרשת הכנה מרובה והתקדמות רוחנית אישית. לבסוף, זוכים ההורים מכוח התפתחותם הרוחנית להולדת הבנים. הצלחתו של יצחק אינה יכולה עוד להתגדר לתחומים הרוחניים בלבד, והיא מוצאת לה ביטוי גם בהצלחה גשמית רבה, למרות התנאים הטבעיים הקשים-בארץ קשה, ובשנה קשה (בראשית רבה ס"ד, ו'). הצלחה זו, מעוררת בתחילה קנאה והתנגדות של שכניו של יצחק, אולם עצמתו של יצחק גוברת, והשכנים באים לידי הכרה בעצמה המיוחדת של יצחק אבינו, וכורתים הם עמו ברית, מתוך הכרה במקור כוחו של יצחק-"ראו ראינו כי היה ה' עמך" (בראשית כ"ו, כ"ח). ברכת הבכורה, הראויה באמת ליעקב אבינו, מתעכבת, ולכאורה מבקש יצחק לתת אותה לעשיו. עיכוב זה נועד על-מנת לגלות ליצחק, ליעקב, ולעולם כולו, את שייכותן המוחלטת של הברכות ליעקב אבינו, שייכות אלוקית שאין ביכולתו של בן אנוש לשנותה.

כאן אנו רואים התפתחות רוחנית של שיטת הלחימה שייסד אברהם. יצחק חיזק ופיתח צד רוחני שבא והשלים את ייסודה. כעת עליו להכין את ממשיכי דרכו ולעביר להם את ירושו. חלוקה לשיטה חיצונית ושיטה פנימית רואים אנו בכך שעשיו הוא זה שדוגל בכוחו הפיזי ויעקוב בכוח רוחני. ככל הנרא רצה יצחק שעשיו ימשיך בפיתוח הצד הפיזי אך נאלץ לברך ולבחור כממשיך דרכו את יעקוב.

המשך בקרוב...