אומנויות הקרב-בו-ג'יטסו

אומנויות הקרב – בו-ג'יטסו

החל מימי תקופת הביניים המאוחרת, למדו הסמוראים סודם של אומנויות הקרב ("בו-ג'טסו" או "בו-דו") במסגרת בתי ספר המסורתיים ("ריו" או "ריוהא"). מערכת בתי הספר שקיימת עד היום לדוגמא בקראטה, מוצא את שורשיו בתקופת הביניים המוקדמת ויש דומה אם כי לא מוחלט באומנויות לחימה של סין,קוריאה ווייטנאם. מושג "ריוהא" מורכב משני סימנים: "ריו" שפירושו "זרם" ו"הא" שפירושו "בית ספר". הכוונה כאן היא לשיטת העברה של מורשת הבו-ג'יטסו הזמן לדורות הבאים. מילת "בו-ג'יטסו" מורכב גם הוא משני סימנים: "בו" – פירושו "לחימה,משתייך ללחימה" ומילת "ג'יטסו" שפירושה "אומנות, יכולת, שיטה". מושג ה"בו-ג'יטסו" כולל בתוכו את כל המגוון של אומנויות הקרב בכל חלקי החיים – מלחמה בין מדינות, פיקוד על צבא או קרבות בין אנשים בודדים.

מנזוקו-בו-גיטסו

מושג "מנזוקו-בו-ג'יטסו" מאחד כל שיטות הקרב אשר היו קיימות לפני שהוקמו בתי ספר הראשונים, כלומר מעת העתיקה ועד למאה 13-14. "מנזוקו-בו-ג'יטסו" מייצג תחילת דרך של התפתחות אומנויות הקרב. באותה תקופה, שיטות לחימה וטקטיקות לחימה היו בשלבים בסיסיים של התפתחותן. הם לא היו מסודרות ובאותה תקופה התחילו לעבור מיון והתנסות מעשית. לפיכך עד סוף מאה ה-13 בעיקר התבססה רק שיטה אחד של בו-ג'יטסו – סומו (לחימה ללא נשק ובגדים). חוץ מסומו הגיעו לשלבי התפתחות גבוהים יחסית אומנות החץ וקשת – קיסא, ולחימה בשריון – קומיוטי או יורוי-גומי. אומנויות לחימה אחרות לא היו מפותחות בהשוואה לתקופה מאוחרת יותר והיו קיימות במצב בסיסי. כאשר מדברים על תקופה זו של התפתחות אומנויות לחימה יש צורך להיזכר בקאמבו – ריקוד פולחן עם חרבות. קאמבו מקושר מאוד עם הכת של חרב של דת יפנית לאומית – סינטו. ייתכן שחוץ מפונקציות הדת, ריקוד הקאמבו שימש ללימוד אומנות החרב. מאוחר יותר,ריקודי הקאמבו נכנסו למספר שיטות מסורתיות ולכמה מאסקולות של קאן-ג'יטסו (אומנות החרב).

תקופה זו מאוד חשובה בהיסטוריה של אומנויות הקרב ביפן. אומנם הם היו במצב בסיסי,אבל בעת זו החל התבססות של מעמד של הסמוראים,אשר הפך בהמשך לכוח המוביל של מסורת הלחימה ביפן ומפתח ראשי של שיטות הבו-ג'יטסו. בנוסף,מלחמות עם עינים, קרבות בין צבאות הסמוראים, התנגשויות עם קוריאנים ומונגולים היו ברירה טבעית שהעביר אומנויות הקרב לרמה אחרת, הפך אותם ליעילות יותר. כמו כן התחילו ראשי הצבא ביפן להכיר באותה תקופה יסודות הלחימה שהתפתחו בסין. מדובר על ספרי לחימה "סון-צזי","או-צזי" ואחרים אשר הפכו עם הזמן ליסוד תאורתי שך אומנויות הקרב מסורתיות. כך בכל אומנויות הקרב מסורתיות נמצאות פרשנויות שונות של סון-צזי.

ריוגי-בו-ג'יטסו

בהיסטוריה של בו-ג'יטסו היפני תחילתה של מאה ה-14 מסומנת בהופעתן של אסקולות (ריוהא או ריוגי) אומנויות הקרב הראשונות, אומנם עד היום ישנם חלוקי דעות בשאלה של תאריך מדויק של הופעתן. עד היום בסימן שאלה שמה של אסקולה הראשונה שהופיע. חוקרים רבים נותנים זכות קדימה לשיטת נאן-ריו שנוסדה על ידי נזיר בשם דז'יון שממנה התפתחו אסקולות גדולות אחרות.

לאחר נאן-ריו התפתחות של אסקולות בו-ג'יטסו החל כמו גל צונאמי. לקראת סוף מאה ה-14 על פי עדויות כבר היו כ-9000 בתי ספר לאומנויות הקרב. בעופן טבעי החל יסודם של בתי הספר לאומנויות הקרב כיוון שבאותה תקופה ביפן התבסס מעמד של הסמוראים אשר החלו בשליטה צבאית על המדינה ברשות משפחת אשיקאגה, אשר סוקלו ניסיון של הקיסר שוב להתחיל לשלוט במדינה. תחילתו של שוגונאת – הממשל צבאי, נתן לסמוראים חיזוק של מעמדם וכן התיחסות שונה לאומנויות הקרב, אשר הפכו למיומנות מיוחדת ואפילו קדושה.

מאוחר יותר,בסוף מאה ה-15,חלוקה של המדינה לנסיכויות פאודליות קטנות אשר נלחמו זו בזו טרמה גם כן לשיפור וביסוס של אומנויות לחימה והפך אותן לאסקולות עצמאיות שהתפתחו בתוך משפחות פאודלים ושירתו את בעליהם בשדות הקרב. תחרות חזקה בין לוחמים בשדה הקרב כאשר עליונות צבאית היתה נושא של השרדות דרשה מהסמוראים מאמצים מנטלים ופיזים רבים על מנת לשפר את מיומנותם. שיטות לחימה שונות עברו מיון קפדני בשדות הקרב,דבר שאפשר לבחור טכניקות יעילות אשר לאחר מכן סודרו בתוך שיטות מסורתיות והועברו לדורות הבאים של הלוחמים.

תנאים שונים בהם התפתחו שיטות אומנויות לחימה כגון: אזור,זמן,השפעה של גורמים חיצונים רבים, מקור של המייסד גרמו לכך שהתפתחו אסקולות שונות שלא היו דומות אחת לשניה. מצד שני כל אומנויות הקרב – בו-ג'יטסו, ללא קשר לסוג היו מאוד שלמות מבחינת הסדר בשיטה. שיטות ניהול קרבות וצבא, אומנות לחימה עם חרב או נשק אחר, ריגול או שיטות מודעין היו מבוססות על רעיונות,עקרונות או פילוסופיה זהות. לא סתם בתקופת ימי הביניים אסטרטגיה צבאית וסייף חרבות נקראו במונח זהה – "הייהו" –"חוק הלחימה".

שינבו-ג'יטסו

 בשנת 1868 נכנסה יפן לתקופת התפתחות חדשה. במסגרת המהפכה הבורגנית מיידזי-אישין נפלה השליטה של שוגונים משפחת טוקוגאווה וכך הסתיימה תקופה של שליטה צבאית על ידי הסמוראים. חוק משנת 1871 הודיעה על פירוק של ארגוני צבא של הסמוראים וגם ביטל כל ההטבות של הסמוראים. יפן נפתחה למערב והחלה ברפורמות שמטרתן היה להקטין פערים שבין יפן למדינות מערב מפותחות ובראש ובראשונה מבחינה טכנולוגית. כתוצאה מכך אומנויות הקרב הבו-ג'יטסו מצאו את עצמן במצב מדאיג. אם העלמותם של הסמוראים הן נשארו ללא בסיס חברתי. בתקופת המייג'י ג'יו-ג'יטסו הפך מאומנות לחימה של בני האצולה לעממי יותר אבל עדיין שימש צרכים של צבא. בתקופה זו,כל חייל או שוטר היה מחויב בלימוד הג'יו-ג'יטסו. חידוש טכני ורפורמות צבאיות דוגמת צבאות המערב הפכו חלק של אומנויות הקרב לשאריות מיותרות שלא נתפסו באותה תקופה אפילו כמורשת היסטורית. הצורך לרפורמות ושינוי תפיסה של בו-ג'יטסו היה הכרחי. בחלקה השני של מאה ה-19, בשנת 1866 ייסד ג'יגירו קאנו בית ספר לחימה שקיבל שם קודוקאן ג'ודו. בהתחלה בית ספר שלו נחשב לעוד שיטה של ג'יו-ג'יטסו אבל מהר מאוד התגלה שאסקולה זו שונה בהרבה מאסקולות מסורתיות. אומנותו התבססה על עקרונות הג'יו-ג'יטסו אבל טכניקות מסוכנות לחיים לא נכללו בשיטה. בסוף מאה ה-19 תחילת מאה ה-20 פרט לבודו נוסדו אומנויות לחימה חדשות ולא אופייניות ליפן כגון: ג'וקן-ג'יטסו,טוסו-קאטו (שיטת קרב מגע של טיבה סאנסו),טאיהו-ג'יטסו (שיטת מעצר של המשטרה),קאיבו-סוהו (לחימה באלה) ואחרים.