"אבא אני עוזב את הבית".
כך סח לי בני האמצעי יואב בבוקר יום שבת האחרון.
"תראה" המשיך להסביר "אנחנו הרי לא מסתדרים, אתה הרי אף פעם לא מרוצה: אם זה החדר שלא מסודר או הנעליים מלאות החול על הספה או התחושה ההזויה שלך שאני תמיד מחפש לתקוף בסתר את ארון הממתקים". "גם לי" הוא ממשיך "למען האמת די משעמם פה ואני רוצה לנסות לגור עם חבר (שותף)".
לא נפגעתי. אם ספק, הילד בוגר לגילו ויודע מצוין מה הוא רוצה ומה יעשה לו טוב. בתגובה ספונטנית, המשלבת פרנויה אבהית קלאסית עם התקף של ייאוש עמוק, (או סתם פחד להישאר לבד) שאלתי אותו אם לא עדיף קודם שילמד לכתוב וכך יוכל גם לשים שלט על הדלת למען תדענה כל הדודות והסבתות היכן מעונו.
"חכה עוד מעט" ניסיתי "עוד כמה חודשים תעלה לכיתה א' יתכן ששינוי כזה ישנה לך לחלוטין את השקפת עולמך על הדברים". הילד מנומס, הקשיב בסבלנות לניסיונותיי, העמיס את התיק, אמר שלום ועזב את הבית.
בחוץ כבר חיכה לו שקד, חברו. גם הוא עם תרמיל על הגב והשניים יצאו לדרך.
מעט נוגה, הכנתי קפה ועברתי לשבת ליד החלון של הסלון משם נשקפת לי יקירתי הנצחית - החצר האחורית.
אי שם, משהו כמו 8 מטרים מהבית ליד מתקן משחקים לחצר עם הנדנדות והמגלשה,עומד בית עץ לילדים, יפיפה. ביתו החדש של יואב.
בעיניים כלות עקבתי אחרי השניים איך הם מכניסים את חפציהם ומעצבים את המקום על פי טעמם.
נזכרתי איך כאשר אני הייתי ילד אבי בנה לי מעין מבנה מכל מיני חתיכות של כול מיני חומרים לא מזוהים שהיו זרוקים לו במחסן. אין ספק שהבית ההוא היה אותנטי אך מצד שני הוא לא היה דומה לכלום. למרות זאת אני עדיין זוכר את כל השעות הקסומות שהעברתי בו. לפעמים תוך כדי משחק עם חברים ופעמים רבות גם לבדי. אולם עוצמת החוויה של בית משלי הייתה בהחלט חזקה מכל.
היום כבר אין צורך לסמוך על כישרונותיהם של כל נטולי הכישרון שיתכננו את המבנה בעצמם. כעת אפשר פשוט להזמין בית קומפלט לילדים לקבל ערכה מוכנה לבנייה עצמית ותוך כמה שעות להעמיד בית עץ לילדים מדוגם, על הדשא או על עמודים.
ביום שישי אחר הצהריים, כשהחבר'ה יגיעו אליך עם ילדיהם לבירה, בזמן שהקטנים יארחו אצלם, עדיין תוכל לספר לכולם שאת זה אתה עשית בעצמך.