לכבוד יום כיפור, החלטתי לגעת בנושא אשר לרוב איננו מעזים להתקרבאליו. אני מעוניין לקרוא תיגר על טרנד הסליחה, על האנשים אשר אומרים כלהזמן: "תסלח, הכל יהיה בסדר".
סליחה איננה אקט מילולי בלבד, אני פוגש לא מעט מטופלים אשר נשאריםמתוסכלים ולא מבינים כיצד נשאר בהם עדיין כעס לאחר שהם "סלחו" לאחר. לכלאחד מאיתנו כמעט ישנה החוויה בה הוא אמר שהוא סולח וחשב שהשאיר הכל מאחוריוולפתע טריגר כלשהו הציף הכל בחזרה.
לקבל את הרגש ולסלוח
אני מעוניין לנסות ולהוכיח את המשפט הבא ואבקכם להשקיע בו מחשבה: אני לאבאמת יכול לסלוח לאחר – אם עוד לא מצאתי מקום לרגש של כעס או אכזבהמהפגיעה העמוקה ונתתי לו ביטוי אמיתי. רק כאשר אני בא במגע עם הרגשות שליונותן להם מקום ולא שופט אותם ולא שופט את עצמי על היותי פגוע, אלא נותןלגיטימציה לרגשות. רק אז אני יכול לעבור לשלב הבא לקראת הסליחה.
אני מוצא את הליך הסליחה דומה לשלבים של אבל. כפי שבאבל ישנם שלבים שלכעס, עצב, קבלה והשלמה, כאשר אני מסכים באמת לסלוח, זה רק לאחר שהבנתי שזהבסדר ומגיע לי לכעוס וזהו רגש אנושי לחלוטין. באותו רגע שאני מוכן לקבל אתהכעס כחלק טבעי מקשת הרגשות של האדם האנושי – אני באמת יכול לעבור לסליחההאמיתית אשר מגיעה כצד שקול לרגשות האחרים.
סליחה היא מצב תודעתי, שמאחוריו ישנו הרעיון שכאשר אני הרשתי לעצמי לחושאת הרגש ואני מוכן לקבל את עצמי כמו שאני מבלי לשפוט את עצי, אז נוצרת ליהאפשרות לקבל את האחר על טעויותיו והמשגים שלו.
אם אינני מקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, ברור שאני לא באמת אוכל לקבל את הצד השני ולסלוח באמת מהמקום האמיתי.
מובא ע"י ד"ר ירון זיו
בכדי להדגים אשתף אתכם בסיפור אישי משלי:
מערכת היחסים שלי ושל אבי לא היתה מערכת יחסים קלה, היו בה הרבה מאודקשיים ותהליכים לא פשוטים. ואני זוכר את הקושי שלי לקבל את עצמי כועס.נהגתי לענות לעצמי בתירוצים על הכעסים שהיו בי כלפיו ובכך סירסתי את החלקבי שכועס, למרות שהייתי ילד שמגיע לו לכעוס לאור הדברים שנעשו לי למרות שלאהגיע לי. הרי לא הגיע לי לקבל מכות בתור ילד.
אבל כל זמן שמנעתי מעצמי את הרגש הזה בעזרת התרוצים, לא באמת יכולתי לבוא ממקום של קבלה של אבי כפי שהוא ולסלוח לו באמת.
הדרגה הגבוהה ביותר של הסליחה
היכולת שלנו לסלוח גם לאנשים אשר לא מסוגלים ולא מוכנים לקבל אחריות עלהמעשים שלהם ולהתנצל, גם לאנשים שכבר לא בין החיים וכמובן שלא יכוליםלהתנצל, וגם לאנשים אשר מתכחשים לתוצאות מעשיהם ומתנערים מהאחריות לפגיעהבנו מכל סיבה שהיא.
אנו צריכים להבין כי הציפייה שלנו ללקיחת אחריות של הצד הפוגע על מעשיו, מציין דר' ירון זיו שהיא ציפייה לגיטימית לחלוטין, היא תוקעת אותנו במקום של אכזבה וכעסים.
המשאלה שלי (ירון זיו) עבור כולנו, היא שנדע לשחרר את הצורך שלנו בלקיחת האחריות של האחר, רק כך נוכל להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של הסליחה.