מלכויות, זכרונות ושופרות

ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

ראש השנה

מלכויות, זכרונות ושופרות

  תוכנו של היום  

בתפילה המרכזית של ראש השנה, תפילת מוסף, אומרים שלוש ברכות מיוחדות - "מלכויות", זכרונות" ו"שופרות" - הממצות את תוכנו של יום ראש השנה כיום הדין ויום קבלת-עול-מלכות-שמים בהכתרת ה' למלך על העולם.

הנה פירוט תוכנן של שלושת הברכות:

"ברכת מלכויות": מפארים את מלכות ה' על כל יצורי תבל ומקבלים עול מלכות שמים. מתפללים ומבקשים שתתגלה מלכותו-שליטתו של ה' על כל הברואים "וידע כל יצור כי אתה יצרתו", ובמהרה בימינו נזכה להגיע למצב שהאנושות כולה תתאחד כ'אגודה אחת' לעשות רצונו.

"ברכת זכרונות": מתארים את ה' כזוכר את כל מעשי בני האדם (את נח בתיבה, את שלושת האבות וכו'), ושאין שום דבר נעלם ממנו והוא משלם לכל אחד ואחד כמעשהו, ואנו מתפללים ומבקשים שיעלה זכרוננו לפניו ובזכות עקדת יצחק נזכה לישועה ונחמה.

ו"ברכת שופרות": מזכירים את התגלות ה' בעבר ובעתיד בקול השופר - מתארים את מעמד הר סיני שהיה מלווה בקולות וברקים - "בקול שופר עליהם הופעת" ומבקשים מה' שיתרצה ויממש במהרה את הבטחתו לגאולה השלימה, שתהיה גם היא בקול שופר, "תקע בשופר גדול לחרותינו", אז נשוב ונקיים את מצוות תקיעת-שופר בבית המקדש.

כך מתומצתת בתלמוד[i] סיבת שלוש הברכות: "אמר הקדוש-ברוך-הוא: אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זיכרונות ושופרות מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם. זיכרונות - כדי שיבוא לפני זיכרונכם לטובה. ובמה? בשופר".

בן המלך ששכח לדבר

בתורת החסידות ישנם משלים הממחישים בצורה קולעת את מהותן של כל אחד מהברכות, הנה משלו של מורינו הבעש"ט המפרש ומאיר את ענינה של הברכה הראשונה, ברכת מלכויות:

למלך גדול ונכבד היה בן יחיד, פיקח וחכם, גאון ומלומד. אביו המלך אהבו אהבת נפש כבבת-עינו ממש. כשהבן התבגר שלחו אביו למדינה רחוקה שיחכים ויקנה דעת מחכמי אותה מדינה, מצוייד בהון-רב למחי'ה לשנים ארוכות, הגיע לאותה מדינה, אך במקום לנצל זמנו ולשמור על כספו הוא בזבז אותו לקניית מותרות ופינוקים עד שנותר בעירום וחוסר-כל, בצר לו פנה לשוב לארמון המלכות, אך הדרך חזרה רגלית ארכה זמן רב, שנים רבות עד שהגיע לשער ארמון, בינתיים הבן שכח את שפת מדינתו ולא היה יכול לומר לשומרי הסף שהוא בן המלך "יורש העצר". החל לצעוק בקול גדול, עד שהמלך היושב בהיכל מלכותו, שמע את הקול וזיהה והכיר שזה קולו של בנו, מיד יצא אליו נישקו וחיבקו והכניסו לארמון.

הנמשל: המלך - זה הקב"ה. הבן - זה היהודי. הקב"ה שלח והוריד את נשמת היהודי מגן-עדן למדינה רחוקה - לעולם הזה, כדי שיקיים תורה ומצוות [שעל ידם היהודי מתעלה לדרגה יותר גבוהה ממה שהיה בגן-עדן, כדברי המשנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא"], אך העיסוק בתאוות ותענוגות גשמיות של הגוף בעולמינו, ריחקו את היהודי מהמטרה שלשמה הגיע לכאן והשכיחו ממנו את שפת הדיבור של גן-עדן, השפה הקדושה והעליונה של עבודת ה' האלוקית, והוא למד לדבר בשפת חולין והפקר כגויי הארץ, עד שהגיע הרגע - ראש השנה - שהיהודי נזכר באביו שבשמים והוא רוצה ומשתוקק להתקרב אליו ולחזור לארמון הקדושה האלוקית, אך בינתיים השקיעה בתאוות הגשמיות השכיחו ממנו את השפה הקדושה, או אז היהודי מתחיל לצעוק בקול "אההה..." זוהי התקיעה בשופר - צעקה עמוקה ופנימית הנובעת ממעמקי הלב המשתוקק ומתגעגע לאביו, אז מתעוררים רחמי אביו - ה' והוא מראה את חיבתו לבנו יחידו והוא מוחל וסולח ומקבלו באהבה גדולה.

משל זה שהתקיעה בשופר היא צעקתו של הבן לאביו המלך, זה בעצם ענין ברכת מלכויות "תמליכוני עליכם" שהיהודי שב וצועק בקול פשוט ומקבל על עצמו עול מלכותו ית', ואז ה' מקבלו באהבה גדולה.

הצלת המלך

משל שני של הרב הגאון החסיד רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, המפרש את הברכה השניה, "ברכת זכרונות":

מלך יצא למסע ביער גדול והוא הסתבך במעבה היער ואיבד את הכיוון והדרך חזרה, לפתע מצא כמה דיירי היער וביקש והפציר בהם שיורו לו את הדרך לעיר, אבל אף אחד מהם לא הסכים להקדיש לו תשומת-לב, כי לא הכירו שהוא המלך. עד שאיש חכם ונבון התבונן והבין שהתועה הוא המלך בכבודו ובעצמו, מיד התפנה אל המלך והראה לו את הדרך ואף ליווה אותו עד פתח ארמון המלוכה. כתמורה המלך החליט לגמול עמו חסד, והוא מינהו לאיש חשוב ושר במדינתו.

ברבות השנים חטא אותו האיש, ויקצוף עליו המלך ויצו להביאו לבית המשפט ולדון אותו על פשעיו ופסקו דינו למוות. לפני ביצוע גזר הדין נפל האיש בפני המלך וביקש שהמלך יקיים את בקשתו האחרונה והיא שהמלך ישוב וילבש את אותם בגדים שהוא לבש כשהוא טעה ביער עצום, החזירו לארמון המלוכה והושיבהו על כסא מלכותו וכך ניצלו חיי המלך; באותה שעה נכמרו עליו רחמי המלך, והוא סלח לו על חטאו וביטל את גזר דינו ושב והחזירו להיות שר נכבד.

הנמשל: המלך הוא כמובן הקב"ה, שירד למעבה היער - זה העולם הזה הכשמי והפציר וביקש מכל עמי העולם שיקבלו את התורה הקדודשנה, ואף אחד מהם לא קיבל, רק אנחנו, בני ישראל קבלנו את התורה בשמחה ועונג, קיבלנו עול מלכות שמים והקדמנו נעשה לנשמע ושמרנו על כבוד שמים, ובזכות כך ה' רוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו מונתן לנו את התורה; אבל עתה פשענו ומרדנו נגדו ואנו נידונים ונשפטים בבית-דין של מעלה, לכן אנו תוקעים בשופר כדי להזכיר את מעמד מתן תורה בו שמרנו על כבוד המלך, שנתינת התורה היתה בשופר ככתוב "ויהי קול השופר הולך וחזק" ועל-ידי זיכרון השופר ה' מוחל וסולח לנו על כל עוונותינו ופשעינו וכותב וחותם אותנו לחיים טובים לאלתר.

משל זה מפרש את הברכה השניה, ברכת זכרונות, המדבר על מעלתם של ישראל, שאז "יבא לפני זכרוניכם לטובה".

"ברכת שופרות"

על הברכה השלישית "ברכת שופרות", אין משל בתורת החסידות, אך בחסידות מוסבר שיש לברכה זו ענין ומעלה גדולה, למרות שלכאורה העיקר הוא מעשה התקיעה שהיא מצווה מהתורה ואילו הברכה והפסוקים הם רק מתקנת חכמים, אבל בחסידות מוסבר שיש להם השפעה מיוחדת שאינה קיימת בתקיעה עצמה:

1) התקיעה בשופר אכן פועלת להשפעה אלוקית נעלית ונשגבת, הכתרתו למלך, אך כדי שההשפעה הנעלית תרד ותפעל בעולם הגשמי צריך את אמירת הברכה שיש בה את פסוקי התורה, שהם - הפסוקים מתורתינו "תורה אור" - גורמים שהשפע המושפע ממצוות השופר יימשך ויתגלה בעולמינו התחתון.

2) "באמירת פסוקי שו­פרות פועלים להשפעה נעלית וגבוהה מפעולת התקיעה ב­שופר, שלמרות שתקיעת השופר היא מצוה דאורייתא, ואמירת הפסוקים רק דרבנן, מכל מקום, מצד המעלה שבדברי תורה על קיום מצוה, יש עילוי באמירת פסוקי שופרות לגבי תקיעת שופר עצמה, ש"אמיתית הגילוי שיהי' לעתיד במדריגה העליונה ביותר. . נמשך עתה בראש השנה באמירת (פסוקי) שופרות".

ויהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה ול"תקע בשופר גדול לחרותינו", בגאולה השלימה בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק לד, עמוד 180.

כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה!

לקבלת המאמר ישירות ולתגובות והערות - ryk613@gmail.com

www.h-y1.fav.co.il

[i] ראש השנה, דף טז, עמוד א.