"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"

ב"ה.

מבט מיוחד ומרתק לחג הפסח,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"

מצווה מיוחדת בליל הסדר "והגדת לבנך" לספר לילדינו את סיפור השעבוד, הגלות והגאולה של אבותינו מארץ מצרים.

לפנינו ט"ו אמרות לשולחן הסדר בניחוחות של גאולה העתידה במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו

בדיקת החמץ וביעורו

ביעור החמץ צריך להעשות לא רק במעשה - לבדוק ולשרוף את החמץ - אלא גם במחשבה ודיבור, צריך לומר את הנוסח של ביעור חמץ "שהחמץ יהיה בטל והפקר כעפר הארץ", וגם צריך להפיקרו מרשותינו במחשבה, כי את היצר הרע יש לסלק לא רק מכוחותינו המעשיים, אלא גם מכוחותינו הפנימיים - מהדיבור והמחשבה; ביעור החמץ בכל שלושת לבושי הנפש – הופכת את היהודי בן-חורין מושלם מכל תאוות היצר הרע. כשמסלקים החמץ בפסח מכל רשותינו מקבלים כוח סלק את היצר הרע מיישותינו למשך כלהשנה.

שריפת נר בדיקת הנר

אחד הצדיקים הסביר מדוע מנהג ישראל לשרוף עם החמץ גם את הנר עמו קיימו את מצוות בדיקת החמץ, כי נר ששימש רק לחפש דברים לא טובים, חמץ בבית היהודי – יש לשרוף ולבער מהעולם. יש להעביר ולסלק מהעולם אור שמטרתו לחפש מגרעות אצל היהודי. צריך להשאיר בעולם רק אור שמחפש את הטוב והיקר של היהודי.

ליל הסדר – כל יהודי ככהן גדול

כתוב בזוהר הקדוש שבליל הסדר שורה בבית היהודי קדושה עילאית עצומה ונשגבת שאין כמותה בשאר ימות השנה - "הקב"ה וכל הפמליא שלו יורדים לבית היהודי למקום שהוא עורך את הסדר", וזה עת רצון למחילה וכפרה, לכן יש נוהגים ללבוש בגדי לבן (=קיטל) בעת הסדר, כי בשעה זו כל יהודי הוא כמו הכהן הגדול הנכנס ביום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, לקודש הקדשים לכפר על כל חטאי ישראל.

הרבי מביא בהגדה שאדמו"ר הרש"ב אמר שיש לנצל את העת-רצון הנשגב הלזה לבקש מה' שנתעלה ברוחניות ולא בגשמיות.

סימני הקערה

בקערת הסדר מונחת "ביצה", הרבי מסביר בהגדה שביצה נקראת בארמית "ביעה", מלשון בקשה, שישראל מבקשים מה' שירחם עלינו ויוציאנו מהגלות בזרועה נטויה. בספרי דרש מובא שביצה היא תבשיל מיוחד שכשמבשלים אותה היא מתקשה, וזה מסמל את עם ישראל שככל שאויבינו מוסיפים למרר חיינו בגלות, כך אנו מתקשים ומתחזקים באמונתנו בה' אחד. יש שכתבו שביצה היא מאכל אבלים (שאין לה פה כמו האבל) ולכן מניחים בקערה ביצה זכר לחורבן (ואף זיכרון לאבל על אברהם אבינו שנפטר בערב פסח), אך הרבי בהגדה לא נוטה לקבל סברה זו.

 סימני הסדר

הרבי שואל מדוע רק שני הסימנים הראשונים מסימני הסדר נאמרים בנוסח של ציווי והוראה "קדש" (=תעשה קידוש) "ורחץ" (=רחוץ ידייך), ואילו שאר שלושה-עשר הסימנים נאמרים בלשון של סיפור ותיאור פעולה ולא בנוסח של פקודה? למשל נאמר "מגיד" ולא "תגיד"? שאלה נוספת מדוע רק לפני הסימן השני מוסיפים את האות וא"ו "ורחץ", ולא לפני אף אחד משאר הסימנים?

אלא שהתחלת הדרך להתחיל בעבודת ה' זה קשה יותר מלהמשיך לאחר שאתה כבר נמצא בדרך הקדושה; לכן מתחילים בלשון תקיפה של ציווי ומוסיפים אות וא"ו של גרירה, אבל לאחר שהיהודי כבר נכנס לתלם והתחיל במסע הרוחני הוא כבר אינו זקוק לציווי וגרירה, מעצמו הוא רץ לקיים את המצוות מתוך התלהבות והבנה על הזכות שנפלה בחלקו לעבוד את ה'.

מקדימים "קדש" ל"ורחץ", וזה סדר עבודת ה' שמלמדת החסידית: צריך להתחיל עם הצד החיובי של העיסוק בטוב ובקדושה ורק אחר-כך לעסוק בדחיית הרע; כמו שלימד הרבי פעמים רבות שכשבאים לקרב יהודי לה' ראשית לכל צריך לדבר עמו על הצד החיובי של מעלת לימוד התורה וקיום המצוות ולא להתחיל באיומיים והפחדות על העונשים הניתנים לחוטאים, מקדימים את ה"ועשה טוב" ורק אחר-כך עוסקים ב"סור מרע" שיבוא מאיליו וממילא, מתוך אהבת ה' וייראתו.

מצוות "והגדת לבנך"

בדרך כלל אין עורכים את ה"סדר" בבתי-הכנסת ובקהילה ואף לא בכיכרות הערים אלא בבתים ובמשפחות, כי מצוות "והגדת לבנך" מוטלת על כל אחד ואחד, שהוא בעצמו יספר לילדיו על יציאת מצרים, המצווה מוטלת על כל אבא ולא רק על הרב ומנהיג הקהילה. גם מי שאין לו חוש סיפור ורטוריקה, מקבל מה' בליל הסדר כוח לעניין ולרתק את ילדיו לסיפורי הנסים בעבר ובהווה. אבל אומר הרבי חובה ומצווה על ההורים להכין עצמם לסיפור ההגדה, כדי ללמוד וללמד כו'.

ארבעה כוסות יין

שותים ארבעה כוסות יין זכר לארבע לשונות הגאולה המוזכרים בתורה (והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי), דווקא על היין מזכירים את הגאולה, כי הגאולה תבוא בכוח השמחה, והרי "יין ישמח לבב אנוש". אכן שתייה מופרזת של יין עלולה לגרום שכרות ושכחה, אבל ארבע כוסות היין של ליל הסדר משמחים את היהודים ומזכירים לו את הגאולה ממצרים ואת העתיד הקרוב - הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו.

הגפן הוא עץ מיוחד במינו, שאינו יכול לעמוד זקוף בכוחות עצמו, יש לדלותו על גבי עמודים, סוכת גפנים, בשתית היין של ליל הסדר יש להתבונן בכך שאנו איננו יכולים לעמוד בכוחות עצמנו, אלא יש להמתין ולצפות לביאת המשיח שנוכל להידלות על סוכת דוד.

הא לחמא עניא

האריז"ל אומר שבאמירת "הא לחמא עניא" מתקנים את אמירת יוסף למצריים "הא לכם זרע", כלומר בהכנסת אורחים יהודיים לסעודת ליל הסדר מתקנים את נתינת המזון של יוסף לגויים המצריים בשנות הרעב!

הרבי מסביר מדוע צריך לתקן את מעשהו של יוסף, איזה פגם יש בנתינת מזון לגויים רעבים המצויים בסכנת גוויעה ברעב? אלא כיוון שיוסף עשה זאת מעצמו בלי שנצטווה על כך משמים, זה גרם לירידת כוחות קדושה למצריים הטמאים (ואילו זה היה נעשה מתוך ציווי משמים, היה בציווי כוח לסנן ולמנוע נפילת כוחות הקדושה לטומאה), והתיקון לזה הוא בהזמנת אורחים ליל הסדר - "הא לחמא עניא", תוך הוספת תנאי "כל דצריך ייתי ויפסח", מגבילים את ההזמנה רק למי שיכול לאכול קורבן פסח מבחינה הלכתית (שנעשה מנוי מבעוד יום), כלומר מגבילים את הנתינה לזולת שתהיה רק לפי כללי ההלכות התורה, ולא מנסים לוותר על סעיף הכי קטן בשולחן ערוך אפילו למען המטרה החשובה של הענקת מזון גשמי ליהודי רעב, או להענק מזון רוחני, קירוב יהודי לאבינו שבשמים.

מכאן למדים, אומר הרבי, שכל פעולה של השפעה ונתינה לזולת חייבת להיעשות אך ורק לפי הוראת והכוונה ההלכה, כשסוטים ולו במעט מההלכה הפסוקה, אפילו שזה נראה כמעשה חיובי ונשגב, של עזרה לזולת בקירוב לזולת, בכל זאת כיוון שזה לא נעשה לפי השולחן-ערוך עלולים לגרום לתוצאה שלילית, של השפעה לא נכונה לכוחות הטומאה.

הא לחמא עניא

אומר הרבי: כמו שאנו מזמינים כל יהודי ויהודי להיות אורח שלנו בסדר, בלי לבדוק את מעמדו ומצבו הרוחני, כך אנו מתפללים לה' שיזמין אותנו לגאולה האמיתית והשלימה בלי לבדוק את מצבינו הרוחני. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" בביאת המשיח נאו.

עבדים היינו

אומר הרבי: "בימים ההם בזמן הזה" צריך לחיות את סיפור ההגדה לא כלימוד פרק מרתק וחשוב ככל שיהיה בהיסטוריה של עמנו, אלא כלימוד ולקח להווה: אין להתייאש בשום אופן מקשיי הגלות, אלא לחזק את האמונה שהגאולה האמיתית והשלימה בוא תבוא כהרף עין, מיד ממש.

מעשה ברבי אליעזר כו'

ניתן לתאר את קבלת הפנים המיוחדת שערכו תושבי בני-ברק לארבעת גדולי הדור, שהגיעו לחגוג את הסדר במחיצת המרא-דאתרא של העיר רבי עקיבא. כל בני העיר התרגשו ושמחו על ביקור גדולי החכמים בעירם.

ולכאורה מה חיפשו אותם ענקי הדור אצל רבי עקיבא שהיה צעיר מהם? היתכן שרבי אלעזר המיוחס ונשיא ישראל ורבי יהושע שהיה מורו ורבו של רבי עקיבא, ורבי טרפון שהיה עשיר גדול ואף מורו ורבו של רבי עקיבא - כל אלו עזבו את משפחתם וקהילתם ונדדו לחגוג את ליל-הסדר אצל רבי עקיבא הצעיר מהם, שהיה באותם הימים רב של עירה קטנה ולא מרכזית בארץ, בני ברק?

אלא שרבי עקיבא היה מיוחד באמונתו החזקה בביאת המשיח, רבי עקיבא לא התייאש ולא איבד תקווה, אפילו ברגעים הכי קשים של הגלות הוא האמין שהגאולה קרובה, לכן כשחיפשו ענקי הדור עידוד ונחמה ברגעים הקשים שלאחר חורבן המקדש, כשהם רצו לקיים את מצוות ליל הסדר כהלכתו, ליל סדר של אמונה בגאולה - לחיות את סיפורי הגאולה ולקבל עידוד ונחמה בתקוות הגאולה, הם הלכו למאמין הגדול - רבי עקיבא, כמו שהכריזו חז"ל "עקיבא נחמתנו. עקיבא נחמתנו".

"והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה"

לילה שלם הקדישו לסיפורי ניסים ונפלאות, לא לפלפולים בהלכות הפסח, כי דווקא סיפורי הנסים זה מה שמעודד ומחזק את האמונה בה', שאין להתייאש ולאבד תקווה, הגאולה בוא תבוא.

"אחד חכם. אחד רשע"

על כל אחד מהבנים נאמר "אחד": אחד חכם. אחד רשע. אחד תם. ואחד שאינו יודע לשאול: כי כל ילד יהודי הוא מספר אחד, חשוב ונעלה ביותר, אפילו מי שההגדה קוראת לו רשע - גם הוא מספר אחד. גם הוא יהודי שיש בקרבו אמונה בה' אחד. התורה שייכת לכולם, כל יהודי מיסב בשולחן הסדר כ"אחד", במקום הראשון ואין מי שנדחה למספר שתיים!

בספרי הרמז מוסבר מדוע ההגדה אומרת "הקהה את שיניו" של הרשע, 'רשע' בגימטריא 570, 'שניו' בגימטריא 366, ואם תקהה ותוריד את שניו של הרשע, כלומר אם תפחית מ570 את המספר 366 יוותר 204, כמו הגימטריא של 'צדיק'. ללמדך שבתוך תוכו של הרשע מצוי צדיק, אם נוריד את שניו (=עזותו ותוקפו) של הרשע, נגלה שאף הוא צדיק, ככתוב "ועמך כולם צדיקים".

דצ"ך עד"ש באח"ב

כותב הרבי בהגדה: "באמירת תיבות אלו - דצ"ך עד"ש באח"ב - ישפוך שלוש שפיכות". מחלקים את עשרת המכות לשלוש קבוצות, כי כל קבוצה היא סוג אחר של מכות: הראשונה "דצ"ך" אלו המכות שהיו בארץ של מצריים. "באח"ב" אלו המכות שהיו באוויר של מצריים. "עד"ש" אלו מכות מקריות. כי בכל המימדים ובכל התחומים ה' הכה את מצריים וחולל את נסיו.

כשמזכירים את המכות והסימנים שופכים יין, למה? פירשו בספרי הדרש שהמביט בכלי שיש בו מים רואה את השתקפות פרצוף פניו (כמו המביט במראה), אבל המביט בכלי שיש בו דם אינו רואה השתקפות פניו; לכן כשפרעה רחץ במי הייאור מידי בוקר גדלה גאוותו וישותו שהוא ראה במי היאור את השתקפות פניו, לכן הפך ה' את היאור לדם כדי שלא יוכל לראות את עצמו וכך יוכנע; לכן שופכים באמירת המכות והסימנים יין, שגם בהם כמו בדם אין רואים השתקפות הפנים. סוד הגאולה זה היין המסמל בין השאר גם ענווה והכנעה.

"מצה זו שאנו אוכלים על שום .. שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ"

אדמו"ר הזקן שואל הרי לא החיפזון וחוסר הזמן של הבצק לתפוח גרם לאכילתם מצות אלא הציווי האלוקי "תאכלו מצות", שניתן ארבעה ימים קודם יציאה ממצרים?

אלא ביציאה ממצרים אכלו מצות פעמיים: פעם ראשונה עוד בארץ מצרים בליל הסדר לפני חצות לילה - בשל ציווי ה' האמור ופעם שניה בעת יציאתם ממצרים - כי בצקם לא הספיק להחמיץ.

המצות שאכלו במצרים כתובות בתורה בכתיב-חסר "מצת", בלי האות ואו, כי האות ואו מסמלת ההשפעה אלוקית היורדת ונמשכת לארץ (כמו האות וא"ו), לכן המצות שאכלו במצרים כתובות ללא האות ואו, כי הם היו ללא שלימות הכוחות הרוחניים, אבל המצות שאכלו אחרי היציאה מהגלות שהם כתובות בתורה בכתיב מלא עם האות ואו - מצות - כי הם היו מצות עם כוחות רוחניים אדירים של גאולה, הם היו אחרי "שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה", לאחר ההתגלות האלוקית, היה בהם כוח אלוקי עצום של חיבור ישיר לעצמותו מומהותו יתברך.

לכן אומרים בליל הסדר "מצה זו אנו אוכלים .. על שום מה?" - כוונת השאילה: באיזה סוג מצות אנו זוכים עכשיו: המצות שאכלו במצרים שהיו בלי אות ואו של השפעת שפע קדושה או המצות שאכלו אחר היציאה שהיו ממצות עם כוחות קדושה נעלים, לשאילה זו עונים "על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכים המלכים הקב"ה וגאלם", המצות שאוכלים עכשיו בליל הסדר יש בהם את כוח המצה הנעלה שאכלו בעבר לאחר היציאה ממצרים, מצות עם אות וא"ו המסמלות את החיבור הנעלה למלך מלכי המלכים הקב"ה.

מדוע ציווה הקב"ה לאכול "מצה" ולא "חמץ" (העשוי מקמח דגן)? כי אמנם חומרי הגלם היוצרים את שני הבצקים, של החמץ ושל המצה - זהים (קמח ומים), אך יש הבדל מהותי ביניהם: בצק החמץ תופח ומתנפח ובצק המצה נותר ללא תפיחה. תפיחה מסמלת את תכונת הגאווה וההתנשאות, וחוסר תפיחה מסמלת תכונת ההכנעה והענווה, הביטול והצניעות.

לכן הם נצטוו לאכול מצה, כי כדי לזכות בהתגלות האלוקית צריך להיות בענווה "אין השכינה שורה בגסי הרוח":

בהיותם במצרים, למרות שהם היו עבדים, שטבעם להיות כנוע, הרי חסרה בהם הכניעה וההתבטלות בפני האמת - הקב"ה; אכילת המצה והכוחות הרוחניים שבה, היא שהטביעה בהם את כוח הביטול וההכנעה כלפי הקב"ה, לכן אחר אכילתה הם זכו בהתגלות האלוקית.

הזוהר הקדוש אומר שמצה היא מאכל האמונה, והאוכל מצה בפסח מחזק את אמונתו בה', אמונה ולא הבנה, כי הבנה מסמלת יישות וגאווה, "אני הבנתי את אמיתות הדבר, לכן אני בעדו"; אבל אמונה שאין בה הבנה והשגה, מסמלת ביטול האדם בפני ה' מאמינים.