אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פרשת בשלח התשעג

ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת בשלח - "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"

מלאכת הוצאה בשבת

מהפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" למדו חז"ל את איסור "מלאכת הוצאה" בשבת, שאסור להוציא חפצים מרשות לרשות ביום השבת. שואלים חכמים מדוע צריך פסוק מיוחד לאסור את מלאכת הוצאה, הרי יכולים ללמוד את איסורה ממלאכת המשכן, כמו שלומדים ממנו את האיסור לבצע את שאר 39 מלאכות השבת? ומתרצים ש'הוצאה' היא מלאכה יותר נחותה משאר המלאכות (ובלשון התוספות "מלאכה גרועה"), משום שבשבת צריך לשבות מיצירת דבר חדש, כמו מלאכת הבערת אש - שמדליקים אש חדשה, או מלאכת בונה - שבונים דבר חדש, אבל בהוצאה אין יוצרים שום שינוי כימי או פיזיקאלי, בסך הכול משנים את מיקומו של החפץ ומעבירים אותו מרשות לרשות; לכן לולי שהיה פסוק מיוחד האוסר את מלאכת ההוצאה לא היינו אוסרים להעבירו מרשות לרשות, בשל כך צריך פסוק מיוחד שילמד שגם הוצאה היא מלאכה האסורה בשבת.

בתורת הסוד מוסברים הדברים בדרך הפוכה לחלוטין: מלאכת הוצאה היא היא המלאכה הראשית והיסודית לכל 39 מלאכות השבת, ולכן דווקא עליה יש פסוק מיוחד ולא לשאר המלאכות, כי היא המקור והשורש לשאר כל המלאכות.

מסופר במדרש שאפיקורס שאל את רבי-עקיבא: "אם כדבריך שהקדוש ברוך הוא מכבד את השבת, איך בשבת יורדים גשמים, נושבים רוחות וצומחים הצמחים, הרי אסור בשבת להשקות ולהצמיח צמחים ולהעביר חפצים מרשות לרשות"? ענה לו רבי עקיבא: "כל העולם כולו הוא רשות אחת של הקב"ה, לכן מותר לו להעביר (עננים ומים) ממקום למקום, כי הכל בתוך אותה רשות, רשותו של הבורא".

אבל לכאורה תשובת רבי-עקיבא מסבירה מדוע בהעברת העננים וירידת הגשם אין איסור של מלאכת הוצאה, אבל היא אינה מסבירה מדוע אין בהורדת גשם מלאכת זורע וכדומה?

מסביר אדמו"ר הזקן שמלאכת ההוצאה היא הנקודה העיקרית של כל 39 מלאכות השבת, היא היסוד והשורש שממנה כולם מסתעפים, ולכן כיוון שמלאכת הוצאה אינה אפשרית לגבי הקב"ה, הרי כשבטל היסוד והשורש, ממילא בטלות שאר המלאכות, שאינן אלא הסתעפות ממנה.

זה גם מתרץ שאלה דומה בקשר למלאכות השבת בבית המקדש, שבו עשו מלאכות רבות האסורות בשבת: שחיטה, הבערת אש, צליה על גבי האש, הבערת סממני הקטורת, הדלקת המנורה ועוד, ולכאורה מדוע התורה התירה לעשות מלאכות בשבת במקדש, מדוע במקדש מותר לעשות מלאכות האסורות בשבת? אלא כיוון שאצל הקב"ה אין מלאכת הוצאה, ממילא גם שאר המלאכות אינן קימות בביתו וברשותו - בבית המקדש.

כדי להבין מדוע מלאכת ההוצאה היא המלאכה הראשית והיסודית של מלאכות השבת צריך להתבונן במהות מצוות השבת ואיסוריה.

חילול שבת

העולם והיקום בו אנו חיים, הינו אחד מני עולמות רבים שיצר בורא העולם, אנו קיימים ב"עולם עשיה", שהוא עולם גשמי, אבל שאר העולמות אינם בעלי גוף ויסודות גשמיים, הם רוחניים ועל-חושיים, ובהם כוחות קדושה אלוקיים חזקים ונעלים מאוד והם קרובים להקב"ה באין-ערוך יותר מעולמנו;

בשבת היהודי מתעלה ומתרומם מעלה לעולמות עליונים [הקרוי בחסידות "עליית העולמות"]. למרות שלא כל אחד חש ומרגיש בהבדל בין שבת לחול, באמת יש הבדל מהותי עצום ביניהם: בחול נמצאים בעולמנו הגשמי, ובשבת כל הוויתו של היהודי משתנית לחלוטין, הוא "עוזב" את המימד הגשמי-חומרי הנחות והוא "מרחף" למעלה מעלה בהיכלות ורובדי קדושה עליונים ונשגבים "עד רום המעלות"!

לא רק נשמת היהודי מתעלית בשבת אלא גם גופו הגשמי, והדבר משתקף בצורה החיצונית של האדם בשבת, כדברי המדרש "לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא בשבת", כי בשבת היהודי חי וקיים בעולם אחר ושונה לחלוטין, עולם של קדושה עליונה, ויתירה מזו: אפילו "ארבע אמותיו של היהודי" - רשותו ותחומו המותר, הבית, המזון והחפצים המותרים בשימוש בשבת - מצטרפים למסע ההתעלות לעולמות עליונים.

חז"ל מכנים את העובר על איסורי שבת "מחלל שבת" - תואר השמור בדרך-כלל רק לפוגע בעניני קדושה ושם-שמים ולא לעובר על המצוות חוץ משבת - ומַטְבע לשון זה, "מחלל", מהווה מפתח להבנת המהות הפנימית של השבת, כפי שמגלה תורת הסוד:

כיוון שבשבת היהודי עוזב את העולם הזה והוא מתעלה לעולמות עליונים, ממילא נוצר מעין "חלל" ריק ופנוי בהויה הגשמית חומרית של העולם הזה בו נותרו רק מלאכות ו"איסורי שבת" (שהם לא מתעלים מעלה) והעושה את אותן איסורים 'יוצא' אליהם מטה, לכן הוא נקרא "מחלל" שכן הוא מאבד את הקדושה השבתית והוא יוצא ונופל למטה אל החלל התחתון.

העובר על איסורי שבת קרוי "מחלל שבת" בשל כמה סיבות: א) "מחלל" מלשון "חָלל" שבמעשיו האסורים הוא צונח מהיכלות הקדושה ל"חלל" התחתון. ב) "מחלל" מלשון "חול" שבמעשיו האסורים הוא מסלק את הקדושה מהשבת והוא הופך את השבת ליום של חול. ג) הוא מחלל ופוגם בקדושת שבת.

שבת בנפש האדם

מאבק פנימי, סערת נפש ומלחמה תמידית קיימת בין שני יצרי לב האדם - הטוב והרע:

היצר הטוב רוצה להיטיב לאדם ברוחניות ובגשמיות (שיקיים תורה ומצוות, ישמור על בריאות גופו ועוד); והרע רוצה להזיק לאדם ברוחניות ובגשמיות (שלא יעבוד את ה', שיאכל מיני מזון ויעשה מעשים אסורים ומזיקים לגוף).

"עליית העולמות" בשבת היא גם עליית האדם ("עולם קטן זה האדם"): היצר הטוב וגוף האדם מתעלים לעולמות עליונים, והיצר הרע ההרסני נותר בחלל התחתון הרחוק והמנותק מהאדם, ושוב אינו יכול להציק ולהזיק לאדם בשבת.

הדבר מתבטא בהלכה: אמרו חכמים, אפילו עם הארץ, אימת שבת עליו ואינו משקר בשבת, כי בשל ההתנתקות מהרע, אינו מוציא שקר מפיו. אבל אם חס-וחלילה חיללו שבת, צונחים לחלל התחתון, ומתחברים ליצר הרע, והוא שב להציק ולבלבל את הנפש ולהזיק ביתר שאת ויתר עוז (בכוחות ועוצמה יותר חזקים מבחול, שכן בחול כוחות היצר הרע מקליפת נוגה, ובשבת הוא מקבל תגבורת "מרעין בישין", משלוש קליפות הטמאות).

מכאן יוצא משמעות נוספת לחילול השבת, חילול גופו ונפשו הטובה של האדם, על-ידי שמחברים אליהם את היצר הרע האכזרי.

הוצאה מהקדושה

עתה נבין מדוע מלאכת הוצאה היא המלאכה היסודית של השבת: שהרי מהות איסורי השבת זה בעצם "הוצאה" - יציאה מתחום הקדושה לתחום שמחוצה לו, אל החלל התחתון. אבל ההבדלים בין התחומים הללו קיימים רק אצל היהודי הנברא, ולא אצל הקב"ה בורא כל העולמות כולם, שהרי הוא נמצא בכל המקומות ובכל התחומים בשווה, אין מקום ותחום שהוא אינו נמצא בו.

ביחס ליהודי יש מקום בו הוא נמצא בשבת ומקום שמחוץ לו הוא מקום אסור, אין לצאת אליו; אבל ביחס להקב"ה - בכל הוא נמצא ואין מקום שאיננו נמצא בו גם בשבת.

לכן בבית המקדש מותר ומצווה לעשות מלאכות בשבת, כי המלאכות שם הם חלק מתחום הקדושה, אדרבה בכל המלאכות והפעולות שהיו במקדש הרגישו את הקדושה והכוח האלוקי לדוגמא האש שבבית המקדש, היתה אש שונה מהאש הרגילה, היא היתה "אש קדושה", כדברי הזוהר "מדליקים אש בשבת בקורבנות במקדש, משום שהיא אש של קדושה".

לכן רואים תופעה יוצאת דופן באש שבבית המקדש שלמרות שהיא בערה על המזבח במשך כ-900 שנים ברציפות (מיום הקמת המשכן, עד חורבן הבית הראשון), והמזבח היה מצופה בשיכבה דקה של נחושת (או המזבח הפנימי בשיכבת זהב), הנחושת (והזהב) לא התכלו למרות שבדרך הטבע כשאש בוערת זמן ממושך הם אמורים להישרף ולהיגמר, כי היא היתה אש מאירה ובונה ולא אש שורפת ומשמידה (ככתוב "הסנה בוער באש, ו.. איננו אוכל"), משום שהיא אש של קדושה וברכה ואין ממנה כל אפשרות להרס ולנזק [בשונה מהשורש הרוחני של האש השורפת שזה מכוחות הטומאה והרע המנסים לחבל ולהזיק].

לכן הדלקת האש במקדש לא היתה יציאה מתחום הקדושה לתחום הטומאה, כי האש של המקדש היתה חלק מתחום הקדושה, לכן היה מותר להדליק אותה בשבת.

לסיכום: במילים הקצרות של רבי עקיבא שאין להקב"ה מלאכת הוצאה בשבת, הוא גם הגדיר את מהות חילול השבת – הוצאה מתחום הקדושה השבתי, וגם הסביר את הסיבה מדוע במקדש אין הבערת האש ועשיית המלאכות אסורה בשבת, כי אינם יציאה מתחום הקדושה.

מלאכת ההוצאה הגדולה והמושלמת מכולם תהיה בביאת המלך המשיח, שהוא יוציא את כל בני ישראל והעולם כולו ממעמקי חושך הגלות הנוראית, ויכניס את כולם לאור הגדול של הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקינו יבוא ויגאלינו ויוליכנו קוממיות לארצינו, במהרה בימינו בקרוב ממ"ש.

מקורות - לקוטי שיחות חלק יא, לפרשתנו. ועוד.

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, מייל: ryk613@gmail.com