החברה הישראלית היא חברה רב-אתנית המאוכלסת על-ידי יהודים וערבים. במחצית הראשונה של המאה העשרים היו כמה גלי הגירה, אך היקף ההגירה של היהודים גדל באופן משמעותי רק לאחר קום המדינה. ישראל כיום, שישים שנה לאחר הקמתה נחשבת לחברת מהגרים וזאת משום חשיבותה של ההגירה לחברה הישראלית. ההגירה איננה מתמצה רק בהשפעתה על גודל האוכלוסייה בישראל ועל שיעור צמיחתה, אלא גם בכך שהיא מהווה מאפיין מרכזי המגדיר את החברה הישראלית בכלל ואת מערכת הריבוד בפרט.
"חוק השבות" שנחקק ב1950 מורה כי כל יהודי זכאי באופן אוטומטי להתיישב בארץ, לקבל אזרחות ישראלית וליהנות מהטבות רבות להקלת קליטתו, מכאן כי המדינה היהודית מחויבת לשלב את המהגרים החדשים בחברה. יהודים היגרו לישראל מארבע כנפות תבל, בעקבות הקמת המדינה היוו פליטי השואה והמהגרים מהמזרח הקרוב את עיקר אוכלוסיית העולים לישראל, וכעבור זמן החלה ההגירה ממדינות צפון אפריקה אשר מהווים את קבוצת המוצא השנייה בגודלה בחברה הישראלית (לוין וסמיונוב, 2000). מכאן כי ההגירה לישראל מאופיינת בדפוסים מגוונים;תרבויות שונות, השכלה, כלכלה, אידיאולוגיה.
עקב כך נוצרו בארץ רבדים שונים של אוכלוסייה אשר מקשים להגדיר את החברה הישראלית וזאת על שום כך שהיא חברת מהגרים הטרוגנית מבחינת המרכיב האתני שלה (הורוביץ וליסק, 1977). המהגרים לישראל מאופיינים בדואליות; מצד אחד רוצים לקחת חלק ולהיחשב כקולקטיב בחברה הישראלית אך מצד שני רוצים גם לשמור על חברתם הייחודית. זאת אנו רואים במאמרו של אליאס (2005) אשר דן בשאלה האם התקשורת משמרת זהות "רוסית" או עוזרת לפיתוח זהות "ישראלית".
נראה ממחקרו כי העולים נוטים לשמור על המטען התרבותי המקורי מארץ מוצאם אם כי רבים מהם מחפשים באמצעי התקשורת בשפה הרוסית חומרים שיספקו להם היכרות עם ההיסטוריה של עם ומדינת ישראל. נראה שבמשך השנים מצטרפים לזהותם של העולים נדבכים המקרבים אותם אל חברתם החדשה והן הזדהות עמוקה עם שורשיהם היהודים. היבט נוסף על מאפייני ההגירה מציב שפירא (1994), המסביר כיצד הקהילה היהודית בא"י עוצבה כחברה דמוקרטית. החברה היהודית החדשה קבעה את הדפוסים העיקריים של המבנה החברתי והפוליטי שלה.
המהגרים היהודים שהגיעו לא"י מרוסיה גמלו בדעתם כי על היהודים להקים מדינה סוציאליסטית משל עצמם בא"י. הם ראו עצמם כסוציאליסטים וכלאומיים גם יחד, כאשר קולקטיביזם היה העיקרון הבסיסי של הלאומיות המזרח אירופית. שלא כמו בלאומיות המערבית, שבה קיימת זהות בין לאומיות לבין אזרחות, בלאומיות המזרחית זוהה הלאום עם קהילה אתנית. סוג זה של לאומיות אינטגראלית (המטיפה לשעבוד ההווה לצרכי הגשמה של מטרות עתידיות ולהעדפת צרכים קולקטיבים על פני צרכיו של היחיד) מנוגד ללאומיות המערבית המדגישה את זכויות האזרח.
בצד הלאומיות האינטגראלית והסוציאליזם הקולקטיביסטי רווח בתרבות הישראלית יסוד נוסף - הדת היהודית. שפירא (1994) למעשה טוען כי הדמוקרטיה שהונהגה והושרשה בימי הראשונים של מדינת ישראל (ושלטה הגמונית כמה עשורים לאחר מכן), הייתה דמוקרטיה לוקה-בחסר; בהיעדר קיומה של מפלגה אופוזיציונית חזקה- איש לא יכל לערער על האידיאולוגיה הסוציאליסטית של מנהיגי מפא"י שעלו ברובם מבריה"מ. מנהיגים אלו שאבו רעיונותיהם מן הקולקטיביזם שהיה נהוג באירופה ולכן אין זה פלא שראו בלאומיות כתחליף לדת, שאפו למציאת תחליף לתרבות המסורתית וכאמור, הדגישו את שייכות הפרט לקבוצה.