משמורת ילדים - חובות וזכויות המשמורן
שני הורים ביולוגיים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם מרגע שהם באים לעולם מכוח סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ומכוח סעיף 3 (א) לחוק שיווי זכויות האישה.
כאשר ההורים גרים תחת קורת גג אחת, תהיה זכותם להחזיק בילדים שווה, מכאן הם רשאים לקבוע את מקום מגורי הילדים, ותחול עליהם גם חובה שווה לדאוג לכלל צורכי הילדים בהסכמה. עניין משמורת הילדים עולה בדרך כלל לדיון בין בני זוג ידועים בציבור שבדרכם להיפרד, או בין בני זוג נשואים אשר מתחילים בהליכי גירושין.
לפי סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, רשאים הורים אשר גרים בנפרד להסכים על האפוטרופסות, המשמורת, והקשר בין הילדים להורה הלא משמורן, אך הסכמתם מחייבת את אישורו של ביהמ"ש בכפוף לשמירה על טובת הילדים. לא הסכימו ההורים על כך, יפסוק בית המשפט לפי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות כדלקמן:
"לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי ביהמ"ש לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שיראה לו לטובת הקטין, ובלבד שהילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
כלומר, החוק בעניין משמורת ילדים קובע חזקה לאם אשר נקראת "חזקת הגיל הרך" לפיה ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורתה אלא אם יש סיבה מיוחדת לקבוע אחרת. אלא שהפסיקה בבתי המשפט נותנת לאם עדיפות במשמורת ילדים גם לאחר גיל 6 על פי שני כללים נוספים. כלל ראשון נקרא "כלל ההמשכיות" אשר קובע שההמשכיות, ההתמדה וקביעת היחסים בין הילד לבין הגורמים המטפלים בו הינם יסוד חשוב בטובתו של הילד. הכלל השני הינו "הכלל שאין מפרידים בין אחים" כאשר יש אח אחד מתחת לגיל 6, ואח נוסף מעל גיל 6.
יש לציין שגם כאשר חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נותן לאם עדיפות בקבלת משמורת הילדים, עדיין אין לאם כמשמורנית ולו סעיף חוק אחד קטן אשר מאפשר לה לנהוג כרצונה בניגוד לטובתם.
כך לדוגמא בתמ"ש 2754/05, קיבל השופט טפרברג מבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע את תביעתו של האב למשמורת על בנו בן השלוש, לאחר שהאם נפטרה ממחלה קשה, אף שהילד התגורר מאז לידתו אצל הוריה של האם ביחד עם אימו.
בתמ"ש 34692/02, פסקה השופטת עליסה מילר מבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, שטובת הילדה בת החמש מחייבת להעביר אותה ממשמורת האם למשמורת האב לאור חוות הדעת שנתקבלה מפקידת הסעד אשר הצביעה על ליקויים קשים בתפקוד האם, תוך ציון שהאם מוותרת על מקומה בחיי בתה, ואף אינה מעורבת בנעשה עם הבת במעון.
בדנ"א 6041/02, פסק השופט אהרון ברק (נשיא בית המשפט העליון דאז): "הורים הם, כידוע, האחראים הראשוניים והעיקריים לילדיהם הקטינים. הם האפוטרופוסים הטבעיים שלהם (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). מוטלת עליהם החובה והזכות לדאוג לצרכיהם במסירות, וצמודה לה הרשות להחזיק בילדיהם הקטינים (סעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). ההורים נושאים באחריות הישירה לילדיהם, מתוקף מעמדם כאפוטרופסיהם הטבעיים (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 182). חזקה שהוריו- אפוטרופסיו של הקטין פועלים לטובת עניינו. להורים נתונה זכות יסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, אשר היא בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (קטין), פ"ד נא(4) 830, 860). זכותם של ההורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא בגדר זכות אדם טבעית וראשונית (ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 235). זכותם של ההורים לקיים חובתם כלפי ילדיהם יוצרת את האוטונומיה והפרטיות של התא המשפחתי ושוללת, ככלל, התערבות של גורמים חיצוניים ביחידה המשפחתית (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 468)."
"עם זאת, האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת. היא כפופה תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או פוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין."
לסיכום האמור לעיל נמצא שזכויות ההורה המשמורן אינן כלפי הילד, אלא כלפי כל אדם אחר חיצוני לילד, לרבות ההורה הלא משמורן, וכל זאת בתנאי שהוא משתמש בזכות המשמורת בכדי להיטיב עם הילד. הורה שאינו פועל על פי טובת הילד שהיא בין היתר גם שמירה על הסדרי ראיה עם ההורה הלא משמורן, והימנעות מניכור הורי, עשוי לאבד את זכות המשמורת לטובת ההורה השני או לטובת שירותי הסעד במדינה.