כלל יסודי בדיני אישות בדין העברי קובע: "אישה שזנתה תחת בעלה אסורה לבעלה ולבועלה" (מסכת סוטה ה', א'). כלומר, במידה ונמצא שהאישה בוגדת בבעלה, בית הדין יחייב את בני הזוג להתגרש בגט פיטורין לאלתר ועל האישה יאסר להינשא לגבר שאיתו זנתה, מהטעם "שלא יצא חוטא נשכר" (כתובות ל"ט, ע"ב).
לעניין זה, במידה והאישה תטען מעצמה שהיא זנתה עם גבר אחר, בית הדין לא יסמוך על דבריה בלבד "שמא נתנה עינה באחר והיא מבקשת עילה להיפטר מבעלה" (מסכת נדרים צ"א, ע"א-ע"ב), אלא אם יש רגליים לדבר. כלומר, בית הדין צריך להתרשם מראיות חיצוניות נוספות בכדי לקבוע שהאישה אכן בגדה בבעלה ולא די בכך שהאישה מצהירה זאת.
ברם, במידה והאישה תטען שהיא קיימה יחסים עם אדם פלוני והבעל יאשר את דבריה, לבית הדין תהיה נטייה לקבל את הדברים, אך הוא ידרוש את שמו של הגבר שאיתו האישה קיימה יחסים, ואז יחייב את בני הזוג בגט פיטורין, ויקבע שהאישה אסורה על בעלה ועל הגבר האחר.
במקרה בו הבעל טוען שאשתו נתנה עינה באחר והאישה מכחישה, יכול בית הדין לקבוע שלאישה יש קשר אסור עם הגבר הזר על סמך ראיות אחרות כגון: שיחות, או מפגשים עם הגבר הזר, מכתבים שהיא שולחת לו, הודאה בפני הבעל שהיא אוהבת את הגבר הזר וכד'. מעשים אלו של האישה עולים לכדי מעשה כיעור אשר מהווה כשלעצמו עילה מספקת לחיוב בגט ולאסור על האישה להיות עם בעלה ולהינשא לגבר הזר.
הרגישות המיוחדת שיש לדין העברי בעניין בגידת האישה בבעלה מקורה בשתי סיבות עיקריות אשר שתיהן קשורות "לעקרון טובת הילד": האחת, במידה והאישה תהרה לגבר הזר, הילד הנולד יהיה ממזר, על פי חז"ל ידבק בו "מום-זר" ויחולו עליו הגבלות בנישואין ותפילה לדורי דורות. השנייה, הבדיקה לסיווג רקמות לא נודעה בתקופת חז"ל, ולכן כאשר אישה היתה מקיימת יחסים עם יותר מגבר אחד, לא היה ניתן לקבוע בוודאות מי האבא של הילד. אולם בימינו, אף שיש בדיקה לסיווג רקמות התוצאה המתקבלת אינה טובה יותר משום שגם אם הוכחה בגידה מצד האישה, בית המשפט לא יאשר לבצע את הבדיקה מחשש לממזרות הילד, והבעל הרשום יהיה האב הפורמאלי והמשפטי של הילד לתמיד.
מן האמור עולה שאישה בוגדת עלולה לשלם מחיר כבד על בגידתה, ועוד יכול להיות שגם צאצאיה יתנו את הדין אחריה למשך שנים רבות.