לברור האחריות של האדם כבסיס להגשמת אנושיותו כאדם אוטנטי ושלם

החופש המאונס - הוא תנאי לאחריות האדם

הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית מאמינה שהאדם מטבעו חפשי בבחירתו כדי שהוא יהיה אחראי באופן בלעדי למעשיו כלפי עצמו וכלפי העולם ולתת עליהם את הדין. אדם כזה, לדעת בינסוונגר, הוא בריא מבחינה פסיכולוגית. החופש, אומר לנו פרום, הוא "מצבו של האדם שהגשים את מלוא האנושיות שבו" )מהפכת התקוה 80(. החופש הוא מצבו של האדם שהגשים את ה"אמת" שבו, כפי שביטא זאת היידיגר ובוס מניח שהגשמת החופש אינו דבר שיש לאדם. הגשמת החפש הינו חלק בלתי נפרד מקיום האדם - זוהי ישותו הפועלת א-פריורית מעצם היותו קיים. "זהו הכרח-קיומי עמוק, כל-כך עד שהוא יכול לבטל את הקיום עצמו".(Existence: A New Dimension in Psychology 308) שכן החפש לבחור נכפה על האדם באונס כדברי סרטר: "אין אנו חופשיים לא לבחור, ואין אנו חופשיים שלא להיות חופשיים". כלומר, האדם חופשי בבחירתו, אך אינו חופשי לבחור בחופש זה. למשל, אם בחרתי לבלות את הערב בקולנוע, ממילא לא אוכל ליהנות בערב זה מטיול או מקריאת ספר טוב או משיחה עם ידיד, וכן הלאה. בבוחרי דבר-מה, אני נעשה אעמו, כביכול, אסיר בחירתי. אני נהנה אמנם מיתרונותיה, אבל גם סובל מחסרונותיה, ואלה תמיד רבים יותר. למשל, כשנגס אדם הראשון מפרי עץ החופש ההוא, היה כרוכה פעולתו באי ציות לאלוהים, כי החירות התגלמה על ההחלטה לסרב לסמכות מוכרת.

ילדים טועמים לראשונה את החירות, כשמתברר להם שיכולים הם לומר "לא" להוריהם. עבדים חשים בה לראשונה כאשר הם נעשים מודעים ליכולתם לומר "לא" לאדוניהם, ונתינים מגלים אותה כשמתברר להם שהם יכולים לומר "לא" למלכם. כמו כן, למסורת יש השפעה עצומה על החלטתנו. יש אנשים הבוחרים בלימודי הרפואה אך ורק מפני שמקצוע זה הוא מסורת במשפחתם זה דורות. לעתים קרובות עושים אנו פעולות מסוימות רק מפני שכל האנשים בחברתנו נוהגים לעשות אותו דבר. ועוד: בחירתנו תלויה באפשרויותינו הכלכליות, במעמדה החברתי של משפחתנו ובעוד גורמים רבים אחרים. ולבסוף, אף בבחירה כה רגילה כמו קניית משחת שיניים אין אנו חפשים לגמרי. אכן הפרסומת המסחרית משפיעה עלינו ומעוררת בנו את הרגשת הצורך בדברים מסוימים אשר, אלמלא הפרסומת, לא היה עולה מעולם על דעתנו לרצות בהם.

ברור, איפוא, כי מחופש הבחירה לא נותר כמעט מאומה. ומה משמעות כל זאת? משמע שלפי סרטר, אין אנו חופשיים לבחור בחופש. אין אנו אנשים בני חורין ועצמאיים, וכל מטרת חופש הבחירה היא כאמור כדי שהאדם יהיה בעל אחריות על מעשיו בפרט וקיומו בכלל. באופן אחר אפשר לומר שעם החירות של ניתוק הכבלים המשעבדים, צצות המשימות האמיתיות, כי השגת "החופש מ..." היא רק הצעד הראשון, שאחריו בא הצורך להחליט בעניין "החופש ל..." )כלומר נטילת אחריות(. במונחים תנכיים ניתן לומר, כי בעקבות החירות לסרב לפקודה אלוהית, בא הכורח של "בזיעת אפיך תאכל לחם". האכסיסטנציאליסם מבטאים כך אותו רעיון: בגלל חירות הבחירה המלאה שלנו, אנו אחראים תמיד לקיומנו ולכל מעשינו. הכן, בגלל חופש בסיסי ורדיקלי זה, אנו אחראים לכל מעשינו ולכל העדפותינו.

לאחריות משמעות מיוחדת לעיצוב האדם האותנטי

אנחנו תמיד אחראים לפני עצמנו ועל עצמנו ולמה שייעשו אחרים. כלומר, אחראים לכל מה שנעשה מעצמנו וכלפי הזולת. באמצעות בחירתי האישית לא את אישיותי ודמותי בלבד אני מעצב, אלא את תדמית כלל החברה ואף האל. שכן, אם נכון הדבר שלאדם היחיד אין מהות קבועה א-פריורית, והוא מה שהוא עושה ובוחר, יהיה אותו דבר נכון גם לגבי כל בני-האדם שככאלה, אינם בעלי מהות ואופי קבועים, אלא הם מה שהם עושים; ומה שהם עושים פירושו, מה שכל אחד מאתנו עושה בעצמו, לעצמו, ובכך גם לאנושות כולה. ובניסוח הקיצוני של עמנואל לוינס )1906-1995(, פילוסוף צרפתי-יהודי, נתאר את אפיה היחודי של אחריות זו:

... אני אחראי אפילו על האחריות של האחר... אני נושא את האחר ואני אחראי כלפיו...אחריותי אינה ניתנת להעברה, איש לא יוכל להחליפני... האחריות היא מה שמוטל אך ורק עלי, ובאופן אנושי אינני יכול לסרב לה...אני יכול לבוא במקום כל אדם, אבל אף אחד לא יכול לבוא במקומי. כזאת היא זהותי כסובייקט שאי-אפשר לגזול ממני. בדיוק במובן זה אומר דוסטויבסקי: "כולנו אחראים על הכל ועל כולם לפני כולם, ואני יותר מכל האחרים. )אתיקה והאינסוף 75-77(

ההיסטוריה האנושית איננה אלא סך-כל הבחירות הפרטיות של כל היחידים השייכים להיסטוריה זו והקובעים ומעצבים את דמותה, ותורמים בכך, כל אחד בנפרד ולפי בחירותיו הוא, לגיבוש מהותו.
נדמיין לעצמנו, למשל, שהיטלר לא הופיע כלל בהיסטוריה העולמית לא רק ההיסטוריה של המאה העשרים הייתה עוברת שינוי משמעותי במקרה זה, אלא גם כלל האנושות היה מקבל אופי שונה מזה שהוא נושא בימינו. במלים אחרות: ההוגים האכסיסטנציאלים מתנגדים לקביעה הנפוצה, האומרת שההיסטוריה מעצבת את האדם, והם טוענים כי ההפך הוא הנכון; האדם הוא העושה והמעצב את ההיסטוריה. לאחריות אף משמעות בעיצוב אלוהים בעולם כולו, כפי שכותב פרנץ רוזנצווייג )1886-1929(, פילוסוף גרמני-יהודי: "כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי כביכול איני אל". )כוכב הגאולה 203( כשהיהודי אחראי כלפי קיומו של אלוהים במעשיו הוא אף אחראי כלפי היות אלוהים נראה בעולם. לכן, מדגיש רוזנצווייג, את האמרה התלמודית: "אל תקרי בניך אלא בוניך". )נהריים 90( בדרך בניית אלוהים בעולם אתה נוטל את האחריות המלאה לגילויו לך ולעולם כולו - "לעיני כל חי". )כוכב הגאולה 234(

אחריותנו, לכן, היא גדולה ומשמעותית בהרבה מכפי שאנו מדמים בנפשנו. שכן, בכל אקט של בחירה, אני פועל כנציג המין האנושי כולו, ואני חייב לפעול כך כאילו הייתי קובע, בכל בחירה אישית שלי, חוק כללי המחייב את כלל האנושות. כאילו הייתי אומר לכולם, שכל אדם כמוני, הנתון באותן הנסיבות, חייב לבצע אותן בחירות והעדפות. בעניין זה אומר לנו סרטר:

אם החלטתי להתחתן ולהוליד ילדים, למרות שהחלטתי זו נובעת ממצבי הפרטי, משאיפותי או מתשוקותי האישיות, הרי דבר זה מחייב לא רק אותי למעשה, אלא גם את האנושות כולה. אני אחראי, אפוא, לעצמי וגם לאנושות, ואני יוצר תדמית מסוימת של אדם אשר ברצונו להעניקה לכלל האדם. בעיצוב דמותי אני מעצב את דמות האדם )'אכסיסטנציאליסם הוא הומאניזם' 83(

בכל בחירה ובחירה אני מחוקק לעצמי, מתוך חירות, את ערכי, ומגדיר בהתמדה את עצמי ואת אישיותי. אולם בהיותי חלק בלתי-נפרד מחברתם של האחרים, כאשר כל מעשה ומעשה משלי משפיע ומעצב את דמותה של החברה שבה אני פועל, אני מחוקק ויוצר את הערכים לאנושות כולה.

האחריות הנתבעת, אפוא, מן האדם, על-ידי הפילוסופים האכסיסטנציאלים, היא קשה מנשוא. משום כך הם טוענים, שמודעותו של האדם לאחריות עצומה כל-כך, מעוררת בו תחושות של "חרדה", "אימה" או "בחילה". החרדה מתעוררת כאשר האדם מכיר בחירותו המוחלטת, זו המופיעה בעקר בנסיבות חיים קיצוניות ולא בחיי היום-יום השגרתיים יותר, שבהם אנו מקבלים את הערכים והדפוסים החברתיים המקובלים, כמובנים מאליהם וכפרי של התניה חינוכית או כל התניה אחרת, ארוכת שנים.

סארטר מביא כאן לדוגמה, את אחריותו הכבדה של המפקד הצבאי לחייהם של אלפי פקודים בעת קרב. מודעתנו לאחריותנו כלפי המין האנושי כולו, הופכת את מצבנו לדומה מאוד למצבו של אותו מפקד בקרב, ואז מתעוררת בנו החרדות למיניהן. אולם אין אפילו צורך להזדקק כאן למוטיב האחריות כלפי האנושות כולה, כמו זו הקיימת אצל המפקד כלפי מאות או אף אלפי חייליו. עצם העובדה הבסיסית שאנו חופשיים "בסחרחורת של החופש" ואחראיים לגורלנו שלנו, שאנו נידונים לחירות ולבחירה חופשית של חיינו ואישיותנו, גורמת לנו לבחור ב"חיל ורעדה", כלשונו של קירקגור כשתיאר את חרדתו של אברהם. כאשר שומע אברהם את קולו של המלאך, שליח האל, המבקש ממנו להקריב את בנו יחידו, יצחק, הוא נענה לו, למרות שתביעה זו מעמידה אותו מול דילמה מעוררת אימה. שהרי תמיד אפשרית הסכנה האיומה, שאברהם, או כל אדם אחר, ימיר את קולו של אלוהים בקולו של השטן, שכן, מי ערב לאברהם שאלוהים עצמו דורש ממנו להקריב את בנו? ומי יערוב לו שאין זה מצב של שיגעון זמני, או הזיה? היחיד הוא אשר חייב לקבל בעצמו את ההחלטה, שאכן מעמדה מוחלט, ובכך הוא גם נוטל על עצמו את האחריות לגבי האפשרות, שמא טעה. זוהי האימה האיומה שנפלה בחלקו של אברהם, וזהו המצב של 'חיל ורעדה' מתמיד המלווה את חיי האמונה, ושל הספק האורב תמיד לפתחם. במקרה של אברהם, היענותו ורצונו להקריב את בנו בהתאם לצו האלוהי, היו אקט חופשי שלו בלבד. אף אחד מלבדו אינו אחראי לפיכך, לנסיון לעקוד את יצחק.

אך גם מצבם של אלו שאינם מצויים עוד במעגלי האמונה הדתית אינו קל בהרבה ממצבו של אברהם. הסתלקותו של האל מלבנו הפכה אותנו למיותמים, ללא אב מדריך ומנחה, ללא כל אפשרות לבסס עליו ולהצדיק באמצעות האמונה בו, את ערכנו. אנו דומים לנווטים בספינה בים סוער ללא מפות ומצפנים, ללא חוקים ונופים, ואנו חייבים להמציא הכול מחדש, לכונן את הנורמות המוסריות וליצור את המצפון המצפני. שהרי המוסר אינו מה שנמסר או נמצא, אלא מה שמומצא, ובכל פעם מחדש. יהא אשר יהא, תמיד נישא באחריות מלאה לכל החלטה, העדפה ובחירה שלנו, ולכל תוצאה של מעשינו. בשבילנו, אין עוד טוב עליון או תכלית עליונה, שכן לא מתקיימת עוד תבונה אינסופית ותודעה מושלמת אשר ביכולתה לחשוב וליצור טוב כזה או תכלית כזאת, או לספק טעמים א-פריוריים וחיצוניים לפעולותינו. עתה, עם היעלמותו של האל, מעניק ומצדיק הערכים, אנו חייבים לבצע את כל העבודה בעצמנו. אנו חייבים להפוך את עצמנו לאלים, ולהעניק נורמות, תכליות וערכים למעשינו.

תגובות האדם לאחריות והשלכותיה

ואולם אין אנו האל המושלם, הבלתי-טועה, הכל-יכול והכל יודע. אנו לא יותר מאשר יצורים סופיים ומוגבלים שחייבים לתפקד כאלים. לרובנו זו מטלה קשה ביותר, ואין אנו רוצים או מוכנים לשאת בעולה. לכן אנו מנסים להתחמק ולברוח מאחריות כה עצומה.
לרשותנו עומדות שתי אפשרויות עקרוניות לבריחה ולהתחמקות מקיומנו כחירות, להתחמקות מבחירותינו החופשית ובכך גם מאחריותנו המלאה:

1. אנו יכולים לסרב להאמין בחירותנו, ובכך לדחות את אחריותנו על עצמנו ועל מעשינו.
2. הדרך השנייה לברוח מעול החירות היא להודות בכך שאנחנו חופשיים, אך לדחות את הקביעה שחירותנו זו הופכת אותנו לאחראיים כלפי האנושות כולה. למשל, בני אדם חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם ללא התחשבות באחרים - כלומר, ללא אחריות. המוסיקה הרועמת בעד חלונות פתוחים, חופי ים גדושים בפסולת, סיסמאות מותזות על בניינים, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, חטיפת ארנקים, שוד תחנות דלק כדי לממן סמים, והטלת אימה בשכונות. ללא אחריות הם נישאים ומתגרשים, יוצרים ילדים ואז מפילים או זונחים אותם, מתחילים בעבודות ואז עוזבים, מחליפים קריירות, שוכרים ומפטרים, נוטשים את הקשישים.

סוג זה של טיפוסים הנסים מחירותם או לא נוטלים אחריות על חייהם, מכונים על-ידי סארטר "מוגי-לב", ובכך סרטר מצביע בדיעבד על אכזבתו מחברתנו. חברתנו הנה חברה מתרנית. האשמת העבר, הסביבה, החולשות הגנטיות והפסיכולוגיות בשל כישלון והתנהגות לא הולמת, הפכה להיות דבר שבאופנה. סטודנט אלים פטור מעונש עקב תנאי הג'ונגל בביתו, אלכוהוליסט בשל המבנה הגנטי שלו, גבר המכה את אישתו עקב אופיו האלים. נכון, אינך יכול לשנות את עברך, את הגנים שלך, את דחפיך. אולם אתה שולט בדרך בה אתה חי במסגרת מגבלותך. על הסטודנט האלים להיווכח כי זאת אחריותו להימנע מהעברת גישותיהם האנוכיות של הוריו לסובבים אותו. על האלכוהוליסט להיווכח כי זאת אחריותו להימנע מלקיחת אותו המשקה הראשון אשר יעורר את תגובתו הגנטית לאלכוהול. הגבר המכה את אשתו חייב להיווכח כי בעוד אין הוא אחראי לתחושות של דחפים אלימים, יש לו אחריות לגבי המעשים שהוא נוקט לגביהן.

ואולם לאלה, הבודדים המכירים בעובדה, ש"אין תירוצים מאחורינו, ושום הצדקות מלפנינו". אלו, הם בני-האדם האותנטיים, שהוויתם שייכת להם, לדעת סארטר ופרנקל, והם עומדים בניגוד לטיפוסים הבלתי-אותנטים, החיים תוך כחש-עצמי מתמיד, בריקנות, תסכול, התמכרות, אלימות, יאוש חבוי, עוינות, נוירוזות, התאבדות, שיתפרצו מאוחר יותר בהרסנות-עצמית ומצויים במצב של פחדנות קיומית כרונית.

בעניין זה אומר לנו פרנקל:

"ההויה "שלו" היא אך ורק אם הוא חש אחריות כלפיה... במעשה כאן ועכשיו...מבחינה זו, האחריות שבהויה היא בעבורו תמיד אחריות ad situationem ו-ad personam." "על פי המושג האנליטי-האכסיסטנציאלי שלנו הוית האדם היא היות אחראי - אחראי באופן קיומי להויתו. זוהי הויה אכסיסטנציאלית. ...קיומו יהיה אותנטי כאשר יהיה אחראי...משמעו של קיום אותנטי הוא שאני הוא המחליט )פרוש אני המודע לקיום שלי, על כן אחראי לו, כשההחלטה קודמת לידיעה. האדם איננו יכול להרשות לעצמו לזכות בידיעה עד שהוא מוכן להחליט, עד שהוא נוקט בהתכוונות מכרעת כלפי החיים ומחליט החלטות מקדימות לכך(, ואינו שועה להאצותיו של הסתם. חייבים לשמור על ערנות ועל תודעה של אחריות וחירות, שהן מרכיביה של האנושיות האותנטית." )האל הלא-מודע 21-17(

לסיכום נאמר, שחופש לבחירה מאונס, כלפי עצמו וכלפי החברה הוא, לא רק תנאי מוקדם בלבד להגשמת האחריות, אלא עצם הישות האנושית, השלמה, הבריאה והאמיתית-אותנטית. ויש להבהיר שחופש בחירה ללא אחריות מעקרת את כל תכונותיה הממשיות של הראשונה. כי כל הוויתה של חופש לבחירה היא בהגשמת האחריות כלפיו וכלפי החברה. האחריות מעניקה לאדם את הבריאות הנפשית ואת אותנטיות הוויתו.

אלה שלא מקיימים האחריות או את חירותם הם "מוגי לב", בלתי אותנטים, הצועדים לקראת הרסנות עצמית ומצויים בפחדנות קיומית תמידית.

יש להדגיש שהדרך שסארטר הגיע להתיחס למושג החופש היתה בעלת אופי קוטבי-ניגודי. האדם חופשי בבחירתו מחד, אך מאידך אינו חופשי לבחור בחופש. נראה מכאן שקיים ניגודיות ברעיון החופש המשמשים תפקיד באותו מישור הנקרא הקיום האנושי. ויש להבחין שדווקא מתוך הקוטביות של חופש והיפוכו לומדים אנו לכוונתו האמיתית של סרטר בפרט ושל הזרם האכסיסטנציאלי בכלל.

בחירה ואחריות בתרפיית הגשטלט

תרפיית הגשטלט, כמו בתפיסה האכסיסטנציאלית, רואה גם כן, את עצם בחירתו החופשית כבסיס לקראת אחריותו של הפציינט כלפי עצמו וכלפי הזולת. לכן מהות הפעולה בחוויה הטיפולית בהווה, היא בהכשרתו של הפציינט להיות מודע לאחריותו האישית כדרך טיפול משמעותי ויעיל.

ישנם אנשים המרגישים שאין הם אחראים למה שהם ולמה שהם עושים. גישה זו למעשה, מטפחת תחושת יאוש וחוסר אונים. במקום לראות את האדם כאילו הוא רק סידרה של תגובות מותנות, קורבן לקפריזות של גורל בלתי-אישי, רואה תרפיית הגשטלט באדם הוויה שיש לה אפשרות בחירה. לכן תרפיה זו, פועלת כל הזמן לקראת קידום והרחבת תחושת הפציינט לקחת אחריות לרגשותיו ולהתנהגותו. הטכניקות המתוארות כדלקמן, מאמתות פעולה זו:

* תרפיית הגשטלט דוחה את החיפוש אחר "המדוע" מפני שזה מונע את הפציינט מפני התבגרות - כלומר, לקיחת אחריות אישית להתנהגותו העכשווית. וכדי שאפשר יהיה לשמוע את ה"איך", מקשיב התרפיסט לצליל, למוסיקה של הפציינט. המטפל ממקד את תשומת ליבו על איכות הקול, התנוחות, התנועות, השפה הפסיכוסומטית ואחר כך, על תוכן הדברים. פרלס כבר דן למעלה ביתר פרוט בדבר שקריות התרפיה המלולית. הוא טען שכאשר הפציינט משיג מודעות מלאה למה שהוא עושה דאגתו לגבי ה"מדוע" בדרך כלל נעלמת. אם הוא נשאר סקרן לגבי זה, הוא נמצא במצב טוב כדי לעבוד על כך בעצמו. לכן, הגשטלטיסט מאמין שהטיפול מצליח רק כאשר הפציינט מפתח תמיכה-עצמית מתוך אחריות פרטית ואינו תלוי יותר בחסדיהם של כוחות מפריעים שאין ביכולתו לשלוט בהם.

* בהתחלת התראפייה מדגיש התרפיסט על השימוש ב"אני" נגד ה"זה" או "אתה", שהנם מאשימים, ומטילי דופי, ומפתח בכך את תחושת האחריות של הפציינט לרגשותיו, למחשבותיו ולהתנהגותו. כמו כן, בתקשורת קבוצתית של ה"אני"-אתה" מעודדים החברים ליטול אחריות אישית וישירה להתנהגותם, מחשבתם וצרכיהם. למשל, אתה אומר: "אני חשתי נפגע", "אני כעסתי מעט", "אני חשתי דחוי", "אני הייתי עצוב", "אני הייתי מאוכזב" ואינך אומר: "אתה פגעת בי", "אתה הכעסת אותי", "אתה דחית אותי", "מה שעשית דיכא אותי". )יש לשים לב גם כי "מסרי אתה", גורמים לאנשים להפוך מתגוננים ועוינים, בעוד "מסרי אני", גורמים לפחות עימותים, ומעוררים עניין רב יותר בדבריהם( בדרך כלל ההתיחסות אל התרפיסט היא התיחסות צד שלישי המתווך ביניהם ושצריך לשפוט ולומר מי מבין החברים צודק ומי לא. הקושי של החברים להתיחס באופן ישיר נעשה אז המוקד הטיפולי. כדי להשיג ישירות מונע התרפיסט מבני הקבוצה לשאול שאלות. על ידי שאלת שאלות נמנעים חברי הקבוצה לקחת אחריות והם מעברים אותה הלאה אל החברים.

* הגשטלטיסט מאמין שכאשר שני אנשים או יותר יוצרים קשר הם גם מתחילים לשדר באופן גלוי ובאופן סמוי סדרה של ציפיות, תשוקות, צרכים ופחדים ביחס לסוג היחסים שהם רוצים לפתח. משום כך, בטיפול בזוגות ובמשפחות, מבקש התרפיסט שכל פרט יציין את ציפיותיו מהטיפול. הרצונות והצרכים צרכים להאמר באופן ספציפי. כאשר הצרכים נאמרים בגלוי על ידי חברי המשפחה זה עוזר לכל אחד מהם לפתח ולחזק את תחושת האני ואת תחושת האחריות האינדיבידואלית ביחס לרצונות ולצרכים של כל חבר.

* כדי לעודד נטילת אחריות על התנהגות, מבקש התרפיסט הגשטאלטי מהחברים לנסות לשנות הצהרות כמו: "אני חייב ל...- ל- אני בוחר ל..., "אני לא יכול ל.... - ל- אני לא רוצה", "אני צריך ל... - ל- אני רוצה" ו-"אני פוחד ש... - ל-הייתי רוצה ש...". כמו כן מבקש מהם התרפיסט להיות ערים לשינויים כלשהם בהתנסות שלהם.

* כדי לחזק את תחושת האחריות והשייכות לקבוצה חוזר התרפיסט ומדגיש שכל פרט ופרט בקבוצה צריך לדאוג לעצמו ולרווחתו. כלומר, שיקח אחריות לדאוג לעצמו. הוא מבקש מחברי הקבוצה שלא ימתינו לקבלת רשות לדבר, אלא שכל אחד יקום וידבר, יקום ויכריז על קיומו כשהוא חש צורך בכך תוך מתן יחס של כבוד לחברים האחרים ולעבודתם. בלקיחת היזמה לידיו, מתחזק תחושת האחריות על פעולותיו של היחיד בקבוצה.

מתברר שמשמעות עקרון האחריות הגשטאלטית למעשה מקבילה לתפיסה האכסיסטנציאלית - עקרון המכיר בכך שהאדם הוא זה שמחליט על התנהגותו במרבית המקרים והוא שצריך לענות על ציפיותיו מעצמו.

פרלס מאמין, שכל משמעות האדם הוא באחריות העשיה העצמית- אורגניזמית- ולא אדם אחר עושה זאת. יתר על כן, כל תכלית התרפיה היא להכשיר את הפציינט שלא יהא תלוי בזולת. לכן, הצלחתה של כל תרפיה היא בלקיחת אחריות לחייך, שמוכן אתה לעמוד ברשות עצמך, וזהו בשילותך. לפיכך פרלס יוצא בהתקפה גדולה כנגד הפסיכואנליזה המטפחת את הגישה "האינפנטילית", שהפציינט אינו אחראי, אלא תסביך אדיפוס אחראי. לפיכך לא קשה לדעת מאיפה המציאה הנערה את טראומת הילדות - הצפייה לגן של שושנים, מתוך הספור: "מעודי לא הבטחתי לך גן של שושנים" מאת חנה גרין.

הייתכן להצדיקה במשוגעות, בחולי של זכרון העבר?! התבל לא נבראה כדי לענות על ציפיות בני-אדם, ואף בני-אדם לא נולדו כדי לענות על ציפיותיה של תבל. המלה אחריות responsibility, אותה אפשר לאיית גם response - ability )כושר-תגובה, כושר היענות(: הכושר להגיב ולהיענות, הכושר להיות מחונן במחשבות, בתגובות, בריגושים לעת מצוא. ובכן, האחריות הזאת, יכולתו של האדם להיות אשר הנהו, אותה פרלס בטא בעזרת המלה "אני" ב"תפילת התבנית" שלו:

אני עושה את שלי, ואתה עושה את שלך

לא נולדתי כדי לענות על ציפיותיך

אף אתה לא נולדת כדי לענות על שלי

אתה - אתה, ואני - אני

אם ירצה המקרה ונמצא איש את רעהו - מה נאה!

ואם לא נמצא - עלינו להשלים עם כך.
פריץ פרלס, Gestalt Therapy Verbatim 4 נוסח עברי: אברהם קדימה

כמו סרטר, מוצאת גם תרפיית הגשטלט, דרכים רבות כדי להמנע מלקחת אחריות. אחת הדרכים היא על ידי שימוש יתר במלה "זה" ו"משהו", במקום לומר "אני" ו-"אתה". למשל, ראובן אומר: "זהו מצב מתוח כאשר מישהו נתפס בשקר", במקום לומר "אני הרגשתי מתוח כאשר אתה גילית שאני משקר". כאשר אנו לוקחים אחריות על הרגשות שלנו, אנו מכריזים בכך על האנושיות שלנו כבריאה ואותנטית, ולעתים קרובות, הכרזה זו גוררת תגובה אנושית מן הזולת גם כן.