היה הייתה לי כיפה גדולה. לכיפה התלוו זקן עבות וציציות מתנפנפות. מהר מאוד הודבק לי הכינוי 'רבנו' ואנשים היו שואלים אותי שאלות בהלכה וביהדות. למה? כי הייתה לי כיפה גדולה וזקן. אז גילחתי את הזקן והקטנתי את הכיפה. לא רציתי שאנשים יראו אותי כמי שאינני. אחר כך כבר לא קראו לי רבנו והיו שואלים אותי פחות שאלות. אבל בכל זאת היו רואים אותי בתור הנציג של הדתיים הלאומיים המתנחלים ההסדרניקים.
וזה תמיד הרגיז אותי. הרגיז אותי שאני לא יכול להיות באמת משוחרר כי אני נתפס אוטומטית כנציג ציבורי. הרגיז אותי שגם אם הייתי מצביע מר"צ היו מצפים ממני להסביר את ההתנהגות של ברוך מרזל. הרגיז אותי שעוד לפני שאני פותח את הפה אני כבר כלוא במשבצת חברתית נוקשה.
לימים ירדה הכיפה כליל. כבר לא הייתי נתפס באופן מוכני כנציג. זאת אומרת, האנשים שפעם היו תופסים אותי כנציג כבר לא היו תופסים אותי ככה, אבל גיליתי שאני נציג של הצד השני. התחילו להציע לי להניח תפילין ברחוב בלי לחשוב שאולי אני בכלל מניח בבית. קיבלתי נרות בשביל שאמא שלי תדליק לכבוד שבת. דתיים התחילו לשאול אותי שאלות סקרניות על אורח החיים החילוני ועוד כהנה וכהנה.
לכולנו יש את הנטיה להכניס את האדם שמולנו למשבצת. כך אנו מקיימים את הדעות הקדומות בהן אנו דוגלים (לכולנו יש). לפעמים לוקח לנו המון זמן להכיר באמת את האנשים סביבנו בגלל התכונה הזו. חבל, הלוואי והיינו יכולים לחיות בעולם בו בוחנים אותנו ללא סטיגמות. במחשבה שניה, עולם כזה יכול להתקיים. זה תלוי רק בנו.