בשנת 1972 אירע דבר בארה"ב. פרשת ווטגרגייט, השערורייה הפוליטית הגדולה, צצה לה, התקיימה במשך כשנתיים, התפוצצה בשנת 1974 וגרמה לנשיא ניקסון (נשיאה ה-37 של ארצות הברית) להתפטר.
אחת הפרשות שהכי ממחישות הגנת פרטיות מהי, היא פרשת ווטרגייט, והמפתיע הוא שההתעקשות על הגנת הפרטיות לא התקיימה מאת עורכי דין בעלי אינטרסים של כסף, פרסום ושררה, אלא מאת שני עיתונאים שעמדו במילתם לאורך כל השנים,ושמרו על הגנת הפרטיות של המקור (אשר כונה – "גרון עמוק").
מה לא היה בפרשת ווטרגייט? היה הכול; עורכי דין משני צדדי המתרס, עיתונאים, האשמות, כתישות, הפגנות, הדלפה, חיסיון עיתונאי, הגנת הפרטיות , זכויות יוצרים , וגם ספר (כל אנשי הנשיא) שעובד לסרט.
אמנם ל"גרון עמוק" לא היו זכויות יוצרים על הסיפור ( זכויות יוצרים הן ההגנה שניתנת ליוצר או לבעל יצירה מפני שימוש לא מורשה ביצירה שהיא קניין רוחני שלו ) ועדיין שני העיתונאים לא זקפו לזכותם זכויות יוצרים על הפרשה.
שני העיתונאים אשר ראו חשיבות גדולה ב- הגנת הפרטיות של המקור, הם עיתונאי הוושינגטון פוסט, ברנסטיין קארל ו- וודוורד בוב, וכך במשך כל השנים, הם הגנו בחירוף נפש על הגנת הפרטיות של "גרון עמוק", ובעצם על אף שכל העולם היה כמרקחה מהפרשה, עד 2005 רק "גרון עמוק" בעצמו, העיתונאים ברנסטיין ו-וודוורד וגם עורך הוושינגטון פוסט דאז, בנג'מין ברדלי, ידעו את זהותו של "גרון עמוק". כלומר, הגנת הפרטיות נשמרה במלואה. וודוורד וברנסטיין הבטיחו לאורך כל השנים שזוהותו של המקור תשאר חסויה, עד אשר ימות או עד אשר יאשר את חשיפת זהותו.
ב-2005 המגזין ואניטי פייר פירסם כי "גרון עמוק" הוא מארק פלט, אשר שימש בתקופת פרשת ווטרגייט, משנה לראש ה-F.B.I . ברנסטיין ו-וודוורד היו בהלם וכמובן שהם לא אישרו את הידיעה (למרות שיכלו, הם לא היו תחת איומי עורכי דין ). רק לאחר שפלט בכבודו ובעצמו אישר לפרסם את זהותו, הוושינגון פוסט אישר כי פלט היה המקור.
החיים הם טלנובלה אחת גדולה יותר מכל טלנובלה – בעיקר כאשר מדובר על זכויות יוצרים , עורכי דין ועל הגנת הפרטיות