כשקובעים מצבות על קברים, אי אפשר לא להרגיש את הסופניות שבהליך הזה. כמובן שלסוף הזה, קדמו המוות והשבעה והיה חודש שלם לעכל את הסוף הזה של אותו אדם בחיים שלנו. אבל כשעומדים מול מצבות ורואים את השמות המלאים של אותם אנשים כתובים עליהם ואת השנים, שנת הלידה ושנת המוות, זה נהיה אפילו ברור יותר, שזה הסוף שלא אותו אדם ומבחינתו המקום הפיזי שהוא ימצא בו יהיה מתחת למצבה הזאת המוקפת במאות מצבות אחרות באותו בית הקברות.
מצבות – יום ה-30 הקשה
קשה לעכל מוות של מישהו קרוב, בעיקר אם הוא נפטר באירוע לא צפוי. קביעת מצבות ואותו הטקס שנערך ביום ה-30 של המוות, כמו מוכיח שזאת המציאות שהאדם הזה כבר לא יחזור, שנות החיים שלו שמתנוססות על האבן או השיש של המצבה, מראות את כמות השנים בה הוא היה חי, השנים בהם היה חלק ממשפחתו שאהבה אותו. אותם שנים שהמשפחה שלו תזכור לנצח. ועכשיו יש להם את השנים שלהם נשארו להיות בחיים לחיות בידיעה שבן משפחתם הלך לנצח וכמו כל ההולכים לנצח הקבורים תחת מצבות, כך גם הוא.
מצבות – מכסה הדמעות מתחיל להיגמר
מצבות מסמלות אולי יותר מהכול פרידה. ביום שבו מונחת המצבה, היום שכל המשפחה מתאספת בבית הקברות, את מצבור הדמעות הם כבר גמרו ברוב המקרים ואלו שבוכים בוכים בכי אחר, השונה מזה של ההלוויה והשבעה. חלק כבר מעכלים את אותו המוות בשלב הזה, חלק עדיין לא. אבל אף אחד לא באמת יכול להתכחש לכך אחרי שהמצבה עם השם של אותו אישר יקר מכסה את הקבר מסמנת את מיקומו הפיזי של אותו האדם. אדם שהיה ואיננו עוד.