בין שפת הגוף לשפה המדוברת נמצא קשר רב-משמעות,
בייחוד בשפת המקורות.
ביטוי הנשמע לאזנינו כצירוף מוצלח או, להבדיל, כדיבור מליצי שעבר זמנו, מתגלה כתיאור מדויק של תיקשור בתנועה,
המוגדר כשפת הגוף. יתרה מכך, אם נפרק את הרכיבים של הצירוף הלשוני, נקבל תמונה מוחשית של התנהלות נכונה בפעילות הגוף היומיומית.
ביטויים מוכרים כגון רוחב לב, רוחב יד, להטות שכם, לכרוע ללדת, קשה עורף, מלמדים קודם כל על תכונה אופיינית, ותכופות גם על תגובה טבעית שנבעה מן ההקשר הפיזי והתקבעה כקו אופי.
* ניקח לדוגמה את הביטוי 'קשה עורף' המאפיין אדם עקשן. העקשנות הכרונית אכן עלולה להתבטא בקשיות העורף
(וזקוקה לעיסוי דחוף...).
ידוע כיום כי התכווצות חוזרת של השריר מקבעת אותו בלי יכולת לשחררו בדרך פשוטה.
בהקשר מקביל, התנועה הרחבה של היד, וכמוה התחושה של הרחבת הלב, נותנת ביטוי לנינוחות הגופנית של מי שנותן מתוך נדיבות, ולבו פתוח לאחרים.
* השימוש הנכון בשכמות למטרת הרמה טוב עשרת מונים מהרמת משקל גדול במאמץ שמאותחל מכיוון הגב. כמה בעיות גב והסטות חוליות עדינות במרכזו היו נחסכות לנו אילו התכופפנו והיטינו שכם לשם אותה פעולה, כשעיקר העבודה מוטלת על השכמות, בלי לערב את הגב. להטות שכם במובן של 'לעזור' יכול להוות עזר רב לנתמך ולתומך כאחד.
* הנשים הבדוויות היולדות בכריעה (וכך גם נהוג כיום במערב בבתי חולים מתקדמים ביותר) מקלות על פעולת הלידה הטבעית, בלחיצה כלפי מטה, כמובן בזכות ההרגל של ישיבה מזרחית בעבודת הבית השגרתית. כיום התפשטות היוגה וכל שיטות ההגמשה המודרניות מכשירות את גוף האשה לאותה טכניקה טבעית, באם היא כורעת ללדת מתוך בחירה שלה (במקום לציית לתכתיבי הרפואה הממוכשרת).
לאחרונה נפרש כר נירחב לטיפוח הקשר גופ-נפש, עם חדירת תורות המזרח לתרבות הטיפול האלטרנטיבי, שלוקח חלק בחשיבה הירוקה המקרבת את האדם לטבע: הטבע הסביבתי וטבע האדם במקביל.
"דעות קדומות אינן רעות מעיקרן" - האמירה החכמה של מרטין בובר מתייחסת לדעה קדומה שהיא קודמת לדעה שנבסס לאחר שיקול דעת.
אם נלך עוד צעד בפירוש של 'דעה קדומה' נוכל לשאוב מהשפה הקדומה השראה 'מתקנת', על משקל 'רפואה מתקנת'. ההמחשה הלשונית הקדומה של שפת הגוף התפתחה בתנאים אותנטיים, כמובן בלי נזקי ה-STRESS האופייני לאורח החיים המודרני.
