בשנת 1998 האגודה לזכויות האזרח בישראל הוציאה בג"ץ (בג"ץ 8070/98 ) נגד משרד הפנים, האגודה ביקשה לאסור מן המדינה את החדירה לפרטיות. למדינה הייתה גישה ישירה למאגרי המידע של מרשם התושבים וזאת תוך כדי טכנולוגיה המאפשרת קשר בין המחשבים של משרד הפנים למחשבי הבנקים, רשות השידור, המוסד לביטוח לאומי ונציבות מס ההכנסה.
הבקשה הייתה שלמדינת ישראל לא תהיה האפשרות לבלוש ולפלוש אחר כל אזרח אשר היא מעוניינת לדעת מידע עליו, אלא לבקש בכל פעם בקשה פרטנית בנושא.
בג"ץ – יש היאמרו 'הפלא ופלא' – קיבל את העתירה תוך כדי קביעה כי יש להגן על זכויות האזרח בישראל ובעיקר על זכותו לפרטיות. כמו כן, בג"ץ קבע שמספר מצומצם של עובדי ציבור יהיו בעלי אפשרות גישה למידע הפרטי וזאת עד אשר תהיה חקיקה מתאימה בנושא.
החוק המרכזי אשר מסדיר את הזכות לפרטיות בישראל הוא חוק הגנת הפרטיות , אשר מקיף את כל תחומי הגנת הפרטיות, ונוגע לתחומי משפט שונים.
החוק מגדיר מהי פגיעה בפרטיות ובאילו מצבים היא מוצדקת (בג"ץ מתייחס לנושא בביטוי "איזון ראוי" – איזון בין ההכרח בפלישה לפרטיות לבין זכותו הבסיסית של האדם).
בחוק נקבע שהפגיעה בפרטיות הינה עוולה אזרחית ועל עוולה זו רשאי הנפגע/ת בפיצויים. כמו כן, מדובר על עבירה פלילית! שעונשה המקסימלי הוא 5 שנות מאסר.
בנוגע למאגרי מידע, מסדיר החוק גם את פעילותם של מאגרי מידע המכילים מידע פרטי ורגיש. הבג"ץ מ-1998 הסתמך על חוק הגנת הפרטיות מ-1981.
החוק קובע שראיות אשר הושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות לא תהיינה קבילות, אלא אם כן בית המשפט מאשר אותן ומכריז עליהן כקבילות.
לעיתים החוק לא חל על חברות מסחריות גדולות. באוקטובר 2010 פורסם בתקשורת כי חברת סלקום הפרה את חוק הגנת הפרטיות בכך שביררה אודות הצעירה וקיבלה את מידע אודות היותה מלש"בית (מועמדת לשירות בטחון) מהצבא! על סלקום לא הוטלה כל סנקציה. אמנם נקבע כי החברה הפרה את החוק כשמיזגה מידע על לקוחותיה עם מידע של חברת דיוור ישיר, אך ברשות למשפט טכנולוגיה ומידע הוחלט שלא להעמידה לדין או להטיל עליה קנס.
עורכי דין מומחים רבים קיימים בשוק בתחום הגנת הפרטיות ובתחומי קניין רוחני אך חשוב לדעת שחשוב לבחור אותם בפינצטה, על מנת להיות מיוצגים כהלכה!