נזדמן לי השבוע, אל תשאלוני למה ואיך, להראות את פרצופי הנאה בהשקת מכון קוסמטי מפונפן שמכנה את עצמו "ספא אסתטי" (או משהו בסגנון). מדובר באחד מאותם בתי-ממכר לאשליות, שמצידו האחד נכנסות נשים עם חזון קטון וארנק גדול, ומצידו האחר הן יוצאות כשלא רק שמן הולך לפניהן, וכשחלק מנשמותיהן אחוזות היטב בין אצבעותיו העקלתוניות של השטן.
הן מוליכות שמה את עורן הקמוט והחבוט, ונפלטות כשעל פניהן נסוך חיוך רחב וקבוע, רחב מדי, חנוט אפילו. הן חושבות שאיש לא מבחין ושכולם קונים את האשליה, אבל הכל דווקא מבחינים יפה-יפה באמת המתוחה. הן סבורות שעלומיהן הושבו אליהן ושכעת הן נראות כנערות, כשלמעשה הן נראות כנשים בשלות שגופיהן עוותו לפי צו אופנה חולני במיוחד. לי ארשת פניהן הגרוטסקית מזכירה תמיד נקניקיות מבושלות במים, שנייה לפני שמזלג ננעץ בהן כדי לבדוק את מוכנותן, שאז זגן העדין מתפצלח.
היזהרו, מתחשק לי ללחוש להן, היזהרו ממזלגות תועים.
רשע אחד, אני גוער בעצמי, לא יפה ללעוג להן. הרי הן קורבנות אופנה, הן באמת האמינו שבעבור חופן דולרים יושבו להן עלומיהן, ועתה הן סובבות כזומביות עם האפים פעורי הנחיריים הללו, שכמו נתפסו בחכה בלתי נראית, עם לחיי השואה הגרעינית, עם המצח המבהיק והחזה הקשיח שעימו נתקעו לנצח, הולכות וממלמלות בשפתיים מיק-ג'אגריות, "בוטוקס... בוטוקס..." וכג'אגר לעולם אינן מגיעות לסטיספקשן. עוד ניתוח ועוד ניתוח.
אני תוהה איזה אדם צריך להיות, איזו אשה צריך להיות כדי לעולל לעצמך, לגופך, דברים כאלה. להתנתח סדרתית, כשלמעשה אין בך כל פגם. קודם כל דרוש כסף. הרבה כסף, הדברים הללו יקרים. להיות אמידה או (במקרה הנפוץ יותר) למצוא ספונסר. כלומר, להסכים להיות אשה-צעצוע לאיזה פריץ, רהיט בסלונו, אביזר שעונדים לפתיחות מקושקשות כאלו. לראות בכך את תכלית קיומך, לבטל את אישיותך ולחשוב, למעשה, שהיא ריקה מתוכן. ולשם מילוי תפקידך על הצד הטוב ביותר, להיות נכונה להקריב את בריאותך, לחבל באיברים שעמם נולדת.
הגיחוך נמוג, החיוך נמחק. אשריני שעדיין מסוגל אני למחוק את חיוכי, הן כבר לא. הנשים הללו מעוררות בי עצב. אם ארגוני הפמיניסטיות רוצות אויב אמיתי, הנה להן: המכונים הללו, שמוחים הלכה למעשה את נפש האשה ומכשירים אותה כחפץ.
צריך לריב עם עצמך מאד, אני חושב, כדי להניח את בשרך תחת איזמל המנתח, מבלי שיהיה בכך כורח רפואי אמיתי. על אדם להיות מסוכסך עם עצמו עמוקות, בשביל להתנדב לענישה חמורה כזו, שהיא ענישה כפולה: מחד, ענישת הפגימה העצמית, שיש בצדה סכנת מוות ממשית (הרדמה שגויה, טעות אנוש של המנתח), ומנגד, ענישת הביטול העצמי והנהייה אחר פולחן ההמונים המטומטם והמסוכן הזה.
כמה פתי צריך להיות כדי להפוך לקורבן אופנה כה קיצוני? כמה חלש ועדרי? מילא לקנות סלולרי מחוכם כי לכולם יש, או להתעקש על ביקור במסעדה מדוברת, על אף שגודל מנותיה עומד ביחס הפוך לגובה מחירן; אבל להתנדב פעם אחר פעם לניסור עצמות, ביתור בשר ומילויו בשתלים מסרטנים - והכל מתוך התשוקה לשאת-חן בעיני הזולת? זה צריך להישמע מופרז אפילו לאורית פוקס (תעשו גוגל).
הדעת נותנת שאותן אומללות אכן משפצות את גופן ופניהן, כדי להימנע מהשיפוץ האמיתי והמר שדרוש להן: של חייהן ונפשן. שהן בורחות אל האיזמל במקום להתמודד עם היסוריים שגורמת להם תחושת אפסותן, משנות את החוץ כדי לא לנבור בתוך, ממש כשם שאחרים משפצים את בתיהם חזור ושפץ, מתמכרים לקריירה, לצבירת הון או לסמלי הסטטוס היקרים והמיותרים שהוא קונה - כדי להימנע מהתמודדות אמיצה עם כאב החיים ופחד המוות.
ועדיין מותר לקוות, שכאשר יפתור כל אדם את סכסוכו הפנימי, ירפה הכעס מהעולם ויפתרו גם כל המחלוקות והמלחמות. האושר נקנה בייסורי הלב והנפש, לא באלה של העור והבשר; והחיוך הבריא אינו המהודק והמתוח, אלא זה הרפוי, מלא ההשלמה, שיש בו גם זכר הכאב.