פתיחת השנה העברית החדשה עמוסה, ככל קודמותיה, בציפיותינו הבלתי נלאות ל"שלום ובטחון".
ואכן, מי לא רוצה שלום? המתנחל הכי משיחי רוצה בשלום, אין ספק והפוסט ציוני הכי רחוק מהמרכז רוצה בביטחון, בוודאי.
אלא מה? לכולנו תנאים מוקדמים, המקובלים בעיקר על עצמנו, תנאים שכמעט ולא מאפשרים את ההתדיינות האמיתית הנחוצה כאוויר לנשימה להגדלת שרידותה של מדינת היהודים הדמוקרטית.
בשארית כוחות הנפש שלהם, מחזיקים רוב הישראלים אצבעות לראש הממשלה וצוותו, שמחרפים נפשם הפוליטית בניסיון להחיות את המו"מיה, ניסיון שחציו פתטי וחציו הרואי, ניסיון שמכוון במידה שווה הן למצלמות והן להיסטוריה.
כמה נדוש וכמה נורא היה מחול הדמים שחזר לכבישי ארצנו? כולנו נמלאנו כאב לב וזעם לנוכח התקפת הטרור בהרי יהודה. אלא מה? כאן מסתיים הקונסנזוס הלאומי.
השמאל הלא ציוני מחכך ידיו בהנאה סדיסטית: "מגיע להם, שיצאו משם".
הימין השומע קולות מתקשה להסתיר את הנאתו הפוליטית מהרציחות ומכוון אש תקשורתית מדוייקת: "ראש הממשלה המתרפס הביא עלינו את הטרגדיה."
הקולות הקיצוניים מרתיחים את הדם ומכניסים אותנו לסחרור שממש לא נחוץ לנו בעיצומו של קיץ חם ומהביל מאין כמוהו.
חמש שנים להפסקת הנוכחות הישראלית ברצועת עזה, עשר שנים לפרוץ "אינתיפאדת אל אקסה", שבע עשרה שנים להשקת הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן, שלושים ואחת שנה להסכם השלום ההיסטורי עם מצרים, ארבעים ושלוש שנה להשתלטות ישראל על הגדה המערבית שנבעה מתוקפנות ירדנית ומהחלטה ישראלית מחושבת לנצל זאת למען תיקון היסטורי של הטעות התש"חית.
מאז מלחמת ששת הימים, אבד הקונסנזוס ומאז אנחנו מתקשים להסכים על קווי היסוד להבנת המציאות, כפי שהיא מתגלית לנו.
מה עושים? איך מנהלים ככה את הענינים?
בגדול, מסכימים על כללי המשחק ולא מתעסקים בשטויות.
אציע שני עקרונות, סביבם נוכל לרכז קואליציה רחבה למדי בקרב יהודי מדינת ישראל, כולל חלקים נאים מקרב אזרחי ישראל המתגוררים בגדה המערבית:
- עקרון "עשה": מדינת ישראל הוכיחה יכולת מופלאה לעמוד בזעזועים עומק פוליטיים. המהפך המפלגתי היה הראשון בהם – האליטה נפלה אבל השמים – לא. מלחמת לבנון אילצה אותי ואת חברי להלחם בחריקת שיניים ולאבד חברים במלחמה שגוייה ומיותרת ובשהות לבנונית חסרת פשר. למרות הקושי האדיר, עמדנו בכך והדמוקרטיה הישראלית רשמה לעצמה עוד הישג. הרחבת ההתנחלויות בלב השטח המאוכלס בגדה ובעזה הינה התרסה בוטה כנגד אמונתנו ובכל זאת – הגיוס נמשך, הלויאליות למדינה לא נפגעה. מנגד, פינוי סיני ועזה, הכנסת אש"ף מטוניס ללב הארץ והמשך הפיגועים העלה ומעלה את הסעיף לחברינו העבדקנים. ובכל זאת, מנהיגי הקהילות המשמעותיות מובילים אותן בדרך הממלכתית. בינתיים.
עיקרון ה"עשה" היסודי הוא איפה: מותר להתעצבן, להפגין, אפילו לסרב, פה ושם (בלי להגזים). יחד עם זאת, מוכרחים לשמור, מכל משמר, על המסגרת הדמוקרטית ועל כיבוד החלטות רשויות המשטר.
- עיקרון "אל תעשה": לא צריך להתעקש על מינוחים, לא ללמד את הזולת איך לדבר ומה לחשוב . אתם תקראו לזה "גירוש" ואנחנו "פינוי", אתם "יהודה ושומרון" ואנחנו "הגדה המערבית", "פושעי אוסלו" ו"חולמי אוסלו", "תשקורת" ו- "תקשורת", "מבצע שלום הגליל" ותאומו "מלחמת לבנון (הראשונה)" וכיו"ב. בואו לא נתעסק במינוחים, נניח לסמנטיקה ונתמקד בכיבוד כללי המשחק.
פועל יוצא מהחלטה להימנע מתיקון "שגיאותיו" של האחר יהיה בשלות גבוהה יותר להקשבה הדדית ואולי, אולי מציאת עוד מכנים משותפים.
עמידה בעיקרון הראשון תבטיח יציבות המשטר וקיום המדינה, עמידה בשני – תוודא את היציבות הנפשית של כולנו.
מגיע לנו, לא?
שנה טוב ומשמעותית,
אלון שוסטר