כתובות מצבה.
למרות שאין כללים מדויקים ומחייבים לגבי מה מותר ומה ראוי לכתוב על מצבה שמקימים למת בבית הקברות, בכל-זאת ישנם מנהגים ומסורות שרבים מעדיפים לכבד ולשמר. מצבה טיפוסית תכיל מידע על הנפטר: שמו, שם אביו ואימו, השנים שבהם הוא חי. לאחר מכן נהוג לכתוב על המצבה מספר מילים על הנפטר – תכונות שבהם הוא התברך, תארים שבהם הוא החזיק – או להסתפק בפסוק מהתנ"ך שקשור למוות ולאבל או לערכם של חיים הגונים. אולם מאז ומעולם – ועוד יותר כיום, בעידן הביטוי העצמי והאישי – אנשים רבים לא הסתפקו ואינם מסתפקים במסורת ובמנהגים הקיימים בכול הנוגע לבחירת כתובת מצבה. אנשים מעוניינים שהכתובת על גבי המצבה תספר עוד על הנפטר וזאת מתוך רצון להנצחה אישית וייחודית לו. אי-אפשר לכתוב את כל סיפור חייו של המת על המצבה – היריעה קצרה מלהכיל את כל המידע – וצריך לחפש דרך לומר כמה שיותר על חייו של הנפטר, על אופיו ועל ההיסטוריה שלו, על-ידי מעט מילים או תמונות שלא יחרגו מגודלה של מצבה ממוצעת.
מה לכתוב?
לא מצבה אחת ולא שניים עוטרו, מתוך הרצון לבטא הרבה במעט מילים, בשירים שונים שמדברים על נושא קרוב לליבו של המת או לליבם של אלו שקוברים אותו. שירים הם כלי ביטוי מיוחד שבו מעט מחזיק את המרובה ולכן הם מתאימים מאוד לכתובות מצבה. השיר יכול להיות כזה שהמת אהב או כזה שמבטא את תחושות מקימי המצבה – אולי הוא מתאר את חייו של הנפטר בצורה מדויקת ופיוטית. יש אבלים שכותבים בעצמם שיר בשביל ליצור כתובת מצבה אישית וייחודית. גם משפטים קצרים משמשים ליצירת כתובת מצבה שתספר מעט יותר על הנפטר. כשניגשים לכתוב על המצבה כדאי לזכור שזו תהיה הכתובת שתישאר להרבה מאוד זמן עליה ולכן מומלץ להיות שלמים עם הטקסט לפני שחורטים אותו על המצבה. מקוריות וייחודיות הן תכונות ראויות והרצון להנציח את המת בצורה אישית הוא רצון שראוי להערכה. יש רק להיזהר מפגיעה בכבוד המת או בכבוד החיים על-ידי כתובת מסובכת מדי או בלתי מובנת שעלולה לגרום לזלזול במצבה, בקבר ובנפטר שטמון שם.