אבן הבוחן המבסס את המשפט הבינ"ל. ס' 53 ו 64 לאמנת וינה קובעים כי אמנה תהא בטלה מעיקרה (void) באם תהא מנוגדת לנורמה מוחלטת במשפט הבינ"ל,

\\\הצהרת בלפור

ערך זה עוסק בהצהרה משנת 1917 על תמיכת ממשלת בריטניה בשאיפות התנועה הציונית. אם התכוונתם לנייר עמדה משנת 1926 העוסק בשינוי אופיה של האימפריה הבריטית, ראו הצהרת בלפור (1926).

ההצהרה והלורד בלפור

שולחנו של בלפור עליו נכתבה ההצהרה

שימוש בהצהרת בלפור כתארוך על קברו של אליעזר בן יהודה

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 ועיקרו הכרזה לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

הצהרת בלפור, אשר נמסרה לידיו של הלורד וולטר רוטשילד, ניתנה בעקבות הצעה שהוגשה לממשלת בריטניה על ידי ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ־ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ־ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ־ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה.

תוכן עניינים [הצגה]

[עריכה]רקע

ביולי 1917 הגישו ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שרואה בארץ ישראל את ביתו הלאומי של עם ישראל ומכירה בזכותו לבנות את חייו הלאומיים בה. שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, שהיה חובב תנ"ך, וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' ( שהספיק כבר לייצג כעורך דין את ההסתדרות הציונית בשנת 1903), ראו בעין יפה את ההצהרה מטעמים דתיים, והאמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר בתוקף צו הבורא". להם נוספו שרים נוספים ומדינאים בכירים כמו מארק סייקס שהתקרב לרעיון הציוני הודות לחברותו עם הרברט סמואל.

כנגדם פעלו כוחות אנטי ציוניים שונים: בריטים שחששו לקלקל עם הקשר עם הערבים, או שראו ברעיון של הקמת מדינה יהודית פנטזיה פרועה, ויהודים, בני המעמד הגבוה, שחלקם היו אנגליים בני דת משה, שחששו למעמדם. אחד מהמתנגדים המפורסמים היה הלורד אדווין מונטגיו, יהודי מתבולל, חבר פרלמנט והשר לענייני הודו, שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויות של יהודים בארצות העולם, דבר שיש לו ביטוי בסוף ההצהרה. לאור כל ההתנגדויות מותנה וסויגה ההצהרה. בעצתו של ד"ר ויצמן היא נשלחה אל הלורד וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה.

ההצהרה מבחינת הציונות הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהישוו את הצהרה להצהרת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו עליה ועל הציונות מלחמה. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות, ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף יצאו למאורעות דמים ומעשי רצח של יהודים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.

בכדי למלא את ההצהרה בתוכן מעשי הבריטים מינו ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

[עריכה]נוסח ההצהרה

ההצהרה ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של בלפור ונמסר ללורד וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. העותק המקורי של ההצהרה שמור בספרייה הבריטית.

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת."

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

Foreign Office,

November 2nd, 1917.

Dear Lord Rothschild,

I have much pleasure in conveying to you, on behalf of His Majesty's Government, the following declaration of sympathy with Jewish Zionist aspirations which has been submitted to, and approved by, the Cabinet:

"His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavours to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country".

I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation.

Yours sincerely Arthur James Balfour

[עריכה]מיתון הדרישות הציוניות בהצהרה

להצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות, שהיו כולן הצעות של התנועה הציונית לממשלת בריטניה. הטיוטה האחרונה נשלחה על ידי הלורד וולטר בלפור, וההצהרה הסופית נשלחה אליו כמעין מכתב תשובה. הנקודות העיקריות שדרשו ליבון היו:

רצונה של ממשלת בריטניה להימנע מהתחייבות נחרצת. על-פי ההיסטוריון ניר מן, הטיוטה האחרונה ששלח לורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". נוסח זה הובא בפני ממשלת בריטניה ולא אושר. ההצהרה הסופית דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (Palestine), ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נובע גם שההצהרה אינה שוללת הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל.

הכרה במוסדות תנועה הציונית כישות פוליטית. על-פי ההיסטוריון ניר מן, העובדה כי ההצהרה אינה כוללת הכרה בהסתדרות הציונית כישות פוליטית בעלת מעמד סוֹבֵרֵני אינה מקרית, ונבעה מרצון מודע של ממשלת בריטניה להימנע מהכרה כזאת.

פרסום ההצהרה באמצעות מכתב ללורד רוטשילד. המכתב מטעם בלפור, שכלל את הצהרת ממשלת בריטניה, נשלח לברון וולטר רוטשילד ולא לנשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן. ניר מן טוען שהדבר לא היה במקרה, והוא כותב על הלורד רוטשילד: "מעייניו היו נתונים יותר בזאולוגיה ובפוחלצי החיות מאשר בבנקאות ובציונות". חיים ריינהולץ, הביוגרף של חיים ויצמן מציין כי על הצעת הנוסח הסופי היה חתום הלורד בלפור ולכן התשובה הסופית נשלחה אליו.

הצהרת בלפור נכתבה כמסמך שאמור היה לשמש את בריטניה במאמציה להשיג מחבר הלאומים מנדט על שטח ארץ ישראל. ההצהרה אכן שימשה בסופו של דבר בסיס לכתב המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה. באותו זמן היה חבר הלאומים מעוניין בהקמת מדינות-לאום או קונפדרציות שיממשו את זכות העמים להגדרה עצמית, במקום אימפריות רב-לאומיות שנחשבו מקור לסכסוכים כגון אלה שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפיכך, ההצהרה מדגישה את האופי הלאומי של הישות שתוקם בארץ ישראל, וקובעת בנוסף כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא-יהודים של הארץ.

מעמדם של יהודים ברחבי העולם. הצהרת בלפור הייתה עלולה להתפרש כניסיון של ממשלת בריטניה להתנער מעקרון האמנציפציה, כלומר כקריאה לוותר על ניסיונותיהם של יהודים להשיג שוויון זכויות בארצות שבהן הם חיים, וכקביעה כי זכויות אזרחיות יינתנו ליהודים רק בבית הלאומי שיוקם להם בארץ ישראל. כדי להימנע מפרשנות כזאת, נאמר בהצהרה במפורש שהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל אינה אמורה לפגוע בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בשאר העולם.

נקודות מעניינות נוספות שנוגעות לניסוח הסופי של ההצהרה:

הביטוי "בית לאומי". ממשלת בריטניה ערפלה במכוון את מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (national home), ונמנעת ממונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (state), "מולדת" (homeland, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי), קומונוולת' (commonwealth) וכיוצא באלה.

המונח Palestine, אף שהיה מוכר בלשונות אירופה ובערבית כמתייחס לאזור ארץ ישראל, עדיין לא היה מוגדר היטב בעת מתן ההצהרה. האימפריה העות'מאנית ששלטה במזרח התיכון עד מלחמת העולם הראשונה לא כללה מחוז או שטח כלשהו שנקרא בשם זה, כך שהמונח Palestine לא יכול היה להתייחס לשטח שגבולותיו היו מוגדרים באותה עת. הסכם סייקס-פיקו שקבע את חלוקת המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה לאחר המלחמה עדיין היה סודי בעת מתן ההצהרה, וממילא בריטניה שאפה לשינוי הגבולות שהוגדרו בו.

[עריכה]הגורמים להענקת ההצהרה

[עריכה]האינטרסים הבריטים

שיקול ערכי, לפיו יש למצוא פתרון בעיית העם היהודי הנרדף, ולתת לו את ארצו היעודה, בדומה לנפוליאון במכתבו אל היהודים (1799). ברברה טוכמן, בספרה "המגדל הגאה", טוענת כי בלפור חש שהעולם חייב ליהודים חוב מוסרי גדול, ולכן על הנוצרים לסייע בידי היהודים להקים מדינה.

זהות ההנהגה הבריטית: הממשלה הבריטית החדשה משנת 1916 בראשות לויד ג'ורג', ביחד עם אלפרד מילנר, ארתור ג'יימס בלפור ומארק סייקס נטתה להיות קשובה לתחינת הציונים משיקולים אסטרטגיים ואמוניים-נוצריים.

על פי הסכם סייקס-פיקו (1916) ארץ ישראל הייתה מיועדת להינתן לשלטון צרפתי-אנגלי ("האזור החום") לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצהרה פרו-ציונית הייתה אמורה לעזור לבריטניה לזכות בשליטה על השטח; ואכן בעקבות הצהרה זו העניק חבר הלאומים אפוטרופסות על שטחי ארץ־ישראל לידי בריטניה בועידת סן רמו ב-1920, על מנת שתהיה אחראית ליישום הצהרת בלפור.

ההצהרה נועדה ליצור הזדהות של יהודי ארצות הברית עם בריטניה ולחזק את הלחץ מצדם על הממשל האמריקאי לסייע לבריטניה במלחמת העולם הראשונה. אלא שבפועל השפעתם של יהודי ארצות הברית הייתה מוגבלת.

לארץ ישראל הייתה חשיבות אסטרטגית בעבור בריטניה, בגלל תעלת סואץ המאפשרת מעבר ימי מהים התיכון לכיוון הודו.

בהצהרה היה משום ניסיון להתחמק מההתחייבות סותרת לשריף של מכה אשר ניתנה במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, ולפיה ערביי המזרח התיכון יזכו בעצמאות אם יצדדו בבריטניה במלחמת העולם הראשונה.

שמועות, שהתגלו כחסרות ביסוס, לפיהן גרמניה תקדים את בריטניה בהצהרה ציונית משלה.

ההצהרה נועדה להמתיק את עוקצו של "חוק הזרים" אשר אסר על כניסה של יהודים לבריטניה מעבר למכסה קבועה נחקק באותה תקופה. כדי שלא לעורר את כעסה של הקהילה היהודית ניתנה ההצהרה פרו-ציונית.

מעמדו הרם של חיים ויצמן בקרב ההנהגה הבריטית, בין השאר כממציא הטכניקה להפקת אצטון ששימשה את הבריטים במלחמה, ויכולות השתדלנות המעולות שלו.

[עריכה]הלחץ הצרפתי

ההיסטוריון ניר מן, במסגרת הרצאה [1] ומאמר במקור ראשון מעלה את הסברה כי גם לצרפת היה חלק בכך שהממשלה הבריטית יצאה בהכרזת בלפור. חמישה חודשים לפני הצהרת בלפור שלח ז'יל קאמבו, מנכ"ל משרד החוץ הצרפתי, מכתב על נייר מכתבים רשמי לנחום סוקולוב ובו הוא כתב:

יהיה בכך משום עשיית צדק ותיקון המצב אם בנות הברית יתנו חסות לתחייתה של האומה היהודית על אדמה זו, שממנה גורש עם ישראל לפני שנים רבות.

- ניר מן

מכתבו של קאמבו, שהצרפתים לא נתנו לו פומבי, היה ביטוי ראשון במאה ה-20 למחויבות בינלאומית המכירה בקיומו של הלאום היהודי ובקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל (קדם לו מכתבו של נפוליאון אל היהודים, בעת המצור על עכו, 1799). מסכם ההיסטוריון : "המכתב האיץ את הלחץ על הקבינט הבריטי".

חשיבות ההצהרה

הצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם הראשונה הכירה מעצמה זרה במסמך רשמי בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בארץ־ישראל. ההצהרה, המבטאת במשתמע הכרה ביהודים כעם, הייתה מאוחר למסמך יסודי במתן המנדט הבריטי על ארץ־ישראל על ידי חבר הלאומים. אלא שבמהלך שנות שלטונם בארץ, צמצמו הבריטים את משמעותה של ההצהרה בספרים הלבנים שפרסמו, ובמיוחד בספר הלבן משנת 1939. ההצהרה נתנה לתנועה הציונית יוקרה רבה, העלתה את מורל היהודים ברחבי הגולה, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, ועזרה להגביר את העלייה ארצה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו." (אגרות הראי"ה ג' קנה).

המונח הבית הלאומי

המונח "הבית הלאומי" שנכלל בהצהרת בלפור אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדעי המדינה. מצד שני, אין בהיסטוריה הידועה מקרה מקביל של הכנת ארץ מולדת לעם, שעדיין אינו נמצא בה (ברובו הגדול). השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי או לישות מדינית מסוג כזה או אחר, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. השימוש בתואר "לאומי" (national) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית שהפך באותו זמן לעיקרון המנחה במדיניות הבינלאומית.

מקס נורדאו ונחום סוקולוב השתמשו במונחים דומים בגרמנית כאשר נוסחה תוכנית באזל בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 עמדו בפני ועדת הניסוח שתי הצעות:

Judisches Gemeinwesen (יוּדישֶע גֶמַיינְווסן) - "קהילה" יהודית או "התאגדות" יהודית, מונח המקביל ל-commonwealth באנגלית, ומתאר מדינה בלי התחייבות לסוג השלטון בה. המונח עשוי להתייחס לממלכה, רפובליקה, קונפדרציה וכו', והוא נכלל בשמות המדינות: קנדה, אוסטרליה ועוד.

. Heimstatte (הֵיימשטַאטֶה) - "מולדת", מונח המקביל ל-homeland באנגלית, ומתאר שלטון אוטונומי, לאו דווקא מדינה עצמאית לגמרי.

הרצל העדיף את Judisches Gemeinwesen, אבל נורדאו חשב שהמונח Heimstatte יתקבל טוב יותר בעיני שליטי האימפריה העות'מאנית. בסופו של דבר קיבל הקונגרס את דעתו של נורדאו, וקבע כי התנועה הציונית שואפת להקמת "מולדת" ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות (צ'רטר) של אומות העולם.\\

\\

"והואיל ועל-ידי כך הוכרו הזיקה ההיסטורית בין העם היהודי ובין ארץ-ישראל וכן הנימוקים לבנייתו מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת".

(מתוך תרגום ההקדמה לכתב המנדט)

\\\\\\רקע

כל השטחי המנדט של חבר הלאומים היו קודם לכן בשליטת אומות אשר הובסו במלחמת העולם הראשונה, במיוחד האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית. שטחי המנדט היו שונים באופן מהותי משטחי פרוטקטוראט בכך שהמחזיקה בכוח המנדטורי התחייבה כלפי תושבי הארץ וכלפי חבר הלאומים.

הליך ייסודו של מנדט היה מורכב משני שלבים:

הסרה רשמית של ריבונות המדינה השלטת האחרונה.

העברת סמכויות מנדטוריות לידי מדינות מסוימות מבין מדינות ההסכמה.

קובע סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים:

אותן מושבות וטריטוריות אשר כתוצאה מן המלחמה האחרונה פסקו מלהיות תחת ריבונות המדינות אשר שלטו בהן בעבר ואשר מיושבות על ידי עמים אשר עדיין אינם מסוגלים לעמוד בזכות עצמם תחת התנאים המחמירים של העולם המודרני, יש ליישם את העיקרון לפיו רווחתם ופיתוחם של עמים אלה מטילה על האנושות חובת נאמנות קדושה וביטחונות להוצאתה לפועל של נאמנות זו חייבים להיות מגולמים באמנה זו.

השיטה הטובה ביותר ליישום מעשי של עקרון זה הוא בכך שהנחייה של עמים כאלה תופקד בנאמנות בידי אומות מתקדמות אשר בזכות משאביהן, ניסיונן ועמדתן הגאוגרפית נמצאות במצב הטוב ביותר ליטול על עצמן אחריות זו, ואשר מוכנות לקבל אחריות זו, וכי הנחייה זו תבוצע על ידן כמנדטים בשם חבר הלאומים.

-

The Covenant of the League of Nations[1]

[עריכה]אמנות

שלילת ריבונותה של האימפריה הגרמנית בשטחים שבהם שלטה הוסכמה בהסכם ורסאי משנת 1919 וסמכויות השליטה בשטחים אלה הועברו לידי מדינות ההסכמה ב-7 במאי 1919. חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית נוסחה בהסכם סוור משנת 1920 ומאוחר יותר בהסכם לוזאן משנת 1923. חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית בין מדינות ההסכמה נעשתה בוועידת סן רמו בשנת 1920, שטחים אלה נמסרו לידי חבר הלאומים, והוא העניק אותם כמנדט למדינות ההסכמה - בריטניה וצרפת. באופן דומה טופלו שטחים שנותקו מהאימפריה הגרמנית. השיטה הייתה בגדר פשרה בין עקרון ההגדרה העצמית לכל האומות לבין ההסכמים הסודיים שנעשו בזמן מלחמת העולם הראשונה בין מדינות ההסכמה לבין אזורי ההשפעה הטריטוריאליים.

[עריכה]סוגי המנדט

מידת התתערבות והשליטה המנדטורית בשטחי המנדט הוחלטה באופן נפרד לגבי כל אחד מן השטחים על ידי חבר הלאומים. אולם, בכל מקרה הכוח המנדטורי היה מנוע מלהקים ביצורים או לבסס צבא בתוך שטח המנדט ונדרש להציג דין וחשבון שנתי על אופן ניהול השטח לחבר הלאומים, אשר הוצג בפני וועידת המנדטים הקבועה, בה ישבו נציגים מומחים ממדינות לא מנדטוריות. הוועדה התכנסה פעמיים בשנה והציגה את ממצאיה בפני חבר הלאומים. כמו כן ניתן לדעת הקהל בעולם להשמיע את קולה בפני חבר הלאומים כדי לנסות להשפיע על התנהגותם של המעצמות המנדטוריות..

למרות הגבלות אלה, שטחי המנדט נתפסו הלכה למעשה כשטחי מושבות של האומה המנצחת. הונהגו שלושה סוגי מנדט, בהתאם למידת הפיתוח של האוכלוסייה בשטח הנשלט בעת הנהגת המנדט.

[עריכה]מנדט מסוג A

שטחים שהיו בשלטון האימפריה העות'מאנית לפני מלחמת העולם הראשונה, נשלטו במנדט מסוג A (אנגלית: Class A mandates), היות ש"...הגיעו לרמת התפתחות שבה ניתן להכיר בקיומם כאומה עצמאית בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם. שאיפותיהן של קהילות אלה צריכות להיות השיקול המנחה בבחירת המנדט."

שטחים שנשלטו במנדט מסוג A היו:

עיראק (מנדט בריטי), החל מ-10 באוגוסט 1920 ועד 3 באוקטובר 1932 שאז הוכרזה כממלכה עצמאית.

ארץ ישראל (מנדט בריטי), החל מאפריל 1921 (נכנס לתוקף ב-29 בספטמבר 1923 ועד 14 במאי 1948 שאז הוכרזה עצמאות מדינת ישראל. עד ל-25 במאי 1946 כלל שטח המנדט אף את עבר הירדן (אשר הפך לממלכה הירדנית ההאשמית).

סוריה (מנדט צרפתי), מ-29 בספטמבר 1923 ועד 1 בינואר 1944, כולל שטח לבנון, האטיי (חבל אלכסנדרטה לשעבר באימפריה העות'מאנית) אשר פרש מן המנדט והפך לפרוטקטורט צרפתי, עד אשר סופח לרפובליקה הטורקית.

עד לשנת 1948 הפכו כל שטחי המנדט לריבונויות עצמאיות.

[עריכה]מנדט מסוג B

למנדט מסוג B זכו כל הטריטוריות הגרמניות (גרמנית: Schutzgebiete) באזור הסוב-סהרה במערב ובמרכז אפריקה. ההנחה הייתה כי אזורים אלה זקוקים למידה רבה יותר של שליטה בכוח המנדט "...כוח המנדט חייב להיות אחראי לניהול השטח בתנאים שיבטיחו חופש המצפון והדת". נאסר על הכוח המנדטורי לבנות בסיסי צבא או נמלי צי בשטח המנדט.

שטחים שנשלטו במנדט מסוג B היו:

רואנדה-אורונדי, (מנדט בלגי) שטח שהיווה שני שטחי פרוטקטורט גרמני ואשר צורפו לשטח מנדט בודד החל מ-20 ביולי 1922, אולם בתקופה שבין 1 במרץ 1926 - 30 ביוני 1960 אוחד מבחינה מינהלית עם המושבה קונגו הבלגית. החל מ-13 בדצמבר 1946 הוכרז כשטח נאמנות של האומות המאוחדות (עד להכרזת עצמאות נפרדת לשתי מדינות: רואנדה ובורונדי ב-1 ביולי 1962)

טנגנייקה (מנדט בריטי) החל מ-20 ביולי 1922 ועד 11 בדצמבר 1946 שאז הפך לשטח נאמנות של האומות המאוחדות. החל מ-1 במאי 1961 נהנה משלטון עצמי והחל מ-9 בדצמבר 1961 זכה לעצמאות (כחלק מחבר העמים), החל מ-9 בדצמבר 1962 זכה לעצמאות כרפובליקה, בשנת 1964 אוחד באיחוד פדרלי עם זנזיבר ושם הישות המדינית הפך לטנזניה.

השליטה המנדטורית בשני שטחים נוספים שהיו בשליטה גרמנית, חולקה בין בריטניה לצרפת, בהתאם לשטחי השליטה הצבאית באזור:

קמרון חולקה ב-20 ביולי 1922 לקמרון הבריטית ולקמרון הצרפתית. שני השטחים הפכו לשטחי נאמנות של האומות המאוחדות ב-13 בדצמבר 1946 בשליטה בריטית וצרפתית. בשנת 1961 זכתה המדינה בעצמאות ואוחדה מחדש.

המושבה הגרמנית טוגולנד חולקה, החל מ-20 ביולי 1922, לטוגולנד הבריטית וטוגולנד הצרפתית. ב-13 בדצמבר 1946 הפכו השטחים לשטחי נאמנות של האומות המאוחדות בשליטה בריטית וצרפתית. החל מ-30 באוגוסט 1956, שטחה של טוגולנד הצרפתית הפך לישות העצמאית של הרפובליקה של טוגו. טוגולנד הבריטית הפסיקה להתקיים ב-13 בדצמבר 1956 והשטח הפך לחלק מגאנה.

[עריכה]מנדט מסוג C

שטחי המנדט באוקיינוס השקט: 1. מנדט יפני; 2. מנדט אוסטרלי; 3. מנדט בריטי; 4. מנדט ניו זילנדי.

בשטחים שנשלטו במנדט מסוג C נכללו שטחי דרום-מערב אפריקה וחלק מאיי האוקיינוס השקט, אשר לגביהם נקבע כי "מוטב שישלטו בהתאם לחוקי הכוח המנדטורי כחלק אינטגרלי של המדינה המנדטורית."

שטחי המנדט מסוג C היו שטחים בשליטה גרמנית לשעבר:

גיניאה החדשה הגרמנית במנדט אוסטרלי החל מ-17 בדצמבר 1920. לאחר 8 בדצמבר 1946 במנדט של האומות המאוחדות בשם: צפון מזרח גיניאה החדשה. זאת, עד אשר אוחדה למדינה פפואה גינאה החדשה. מ-1973 בשלטון עצמאי ומ-1975 בעצמאות מלאה.

נאורו, אשר הייתה קודם למנדט חלק מגיניאה החדשה הגרמנית. החל מ-17 בדצמבר 1920, תחת מנדט אוסטרלי (באופן רשמי בשיתוף עם בריטניה וניו זילנד). החל מ-1 בנובמבר 1947 הפכה לשטח נאמנות של האומות המאוחדות (ללא שינוי שליטה) עד 31 בינואר 1968, אז הוכרזה עצמאותה כרפובליקה.

סמואה הגרמנית החל מ-17 בדצמבר 1920 תחת מנדט של ניו זילנד. שמה שונה לסמואה המערבית. החל מ-25 בינואר 1947 הפכה לשטח נאמנות של האומות המאוחדות עד ל-1 בינואר 1962, אז הוכרזה עצמאותה.

איי דרום האוקיינוס השקט במנדט יפני.

דרום-מערב אפריקה במנדט של דרום אפריקה.

[עריכה]סיום המנדט

עם פירוק חבר הלאומים המשיכו השטחים שנשלטו במנדט של חבר הלאומים להיות נשלטים מכוח נאמנות של האומות המאוחדות, דבר שהקנה להם מעמד דומה. אולם יפן, אשר נמנתה על מדינות הציר שהובסו במלחמת העולם השנייה, איבדה את השליטה באיי דרום האוקיינוס השקט והנאמנות על שטחים אלה עברה לידי ארצות הברית.

השטח היחיד אשר המשיך להיות נשלט במעמד של מנדט, עד אשר זכה לריבונות עצמאית, היה דרום-מערב אפריקה. רק בשנת 1990 זכה השטח לעצמאות מידי משטר האפרטהייד של דרום אפריקה ונקרא מדינת נמיביה.

עד לשנת 1990 זכו כמעט כל שטחי המנדט של חבר הלאומים בעצמאות, זולת חלק מן האיים בדרום האוקיינוס השקט (אשר היו במנדט יפני), הבולטים שבהם הם איי מריאנה הצפוניים שהפכו לטריטוריה אמריקאית. קבוצות האיים של מיקרונזיה ואיי מרשל זכו לעצמאות ב-22 בדצמבר 1990 ואיי פלאו, אשר התפלגו מאיחוד מדינות מיקרונזיה וזכו לעצמאות ב-1 באוקטובר 1994.

\\\\מנדט- משטר שעבר מהעולם

.\נספח א'

א. המחויבות הבריטית בטופס המנדט:

ועידת מעצמות ההסכמה שהתכנסה באפריל 1920 בסן רמו, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון כמנדט לידי צרפת ואת עירק וארץ ישראל כמנדטים לידי בריטניה.

עקרון השליטה של מנדט מושתת על התפיסה ששטחים אלו לא נועדו רק לשליטה ולניצול מצד המעצמות הגדולות אלא הוטלה על המעצמות החובה לדאוג לטובת התושבים היושבים בשטחי המנדט, לרווחתם, חינוכם והכשרתם, כדי שיוכלו לזכות בעצמאות ולעמוד ברשות עצמם.

ארץ ישראל סווגה כמנדט מסוג "א". ביולי 1922 חתמה בריטניה ,בפני מועצת חבר הלאומים, על "נוסח המנדט" המכיל 28 סעיפים, בהם פורטו התחייבויותיה ביחס למנדט הארצישראלי.

נוסח המנדט

הואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו ביניהן, כדי לתת תוקף להוראות סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, למסור לידי ממונה, שייבחר על-ידי המעצמות הנ"ל, את השלטון על ארץ-ישראל, שהייתה שייכת לפנים לקיסרות העותומנית, בגבולות שייקבעו על ידם.

והואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו גם כן, שהממשלה הממונה תהיה אחראית למתן תוקף להצהרה, שניתנה לראשונה ביום 2 בנובמבר 1917 על ידי ממשלת הוד מלכותו, מלך בריטניה, ואושרה על ידי מעצמות ההסכמה הנ"ל, לטובת יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, בתנאי ברור ומפורש שלא ייעשה שום דבר, העלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת.

והואיל ועל ידי כך הוכרה מציאות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, והוכרו היסודות לבניין מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת.

והואיל ומעצמות הברית העיקריות בחרו בהוד מלכותו מלך בריטניה לממונה על ארץ ישראל.

והואיל ותנאי המנדט בנוגע לארץ-ישראל נוסחו בסעיפים הבאים להלן והוגשו למועצת חבר הלאומים,

והואיל והוד מלכותו, מלך בריטניה קיבל עליו את המנדט על ארץ ישראל והתחייב להוציאו לפועל בשם חבר הלאומים בהתאם לתנאים המפורשים להלן,

והואיל ובסעיף 22 הנ"ל (פסקה 2) נאמר, שמידת הסמכות, השלטון, או ההנהלה, שהממשלה הממונה תשתמש בה ושחברי החבר לא באו עדיין לידי הסכם עליה קודם לכן, טעונה הגדרה מפורשת וברורה על-ידי מועצת חבר הלאומים,

לפיכך באשרה את המנדט הזה, מגדירה המועצה את תנאיה כדלהלן:

1. לממונה תהיינה סמכויות מלאות לגבי החקיקה וההנהלה, במידה שאינן מוגבלות על ידי תנאי המנדט הזה.

2. הממונה אחראי לכך, שהארץ תושם בתנאים מדיניים, אדמינסטרטיביים וכלכליים כאלה, שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, לפי ההנחות באקדמה ואת התפתחות המוסדות של שלטון עצמי, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ-ישראל, ללא הפלייה בין עם לעם ובין דת לדת.

3. ממשלת המנדט תעודד את השלטון העצמי המקומי במידה שהתנאים ירשו זאת.

4. באת כוח מתאמת של היהודים (סוכנות יהודית) תוכר כמוסד פומבי, שתעודתו לייעץ את הנהלת ארץ-ישראל ולפעול יחד אתה בעניינים הכלכליים, החברתיים והאחרים,עד כמה שהללו יכולים לנגוע בהקמת הבית הלאומי היהודי ובאינטרסים של הישוב היהודי בארץ, וכן לסייע ולהשתתף בהתפתחות הארץ, בהתחשב תמיד עם השגחתה של הממשלה.

ההסתדרות הציונית, כל זמן שהיא לדעת ממשלת המנדט מאורגנת ומורכבת באופן מתאים, תיחשב לבאות כוח כזו. היא תאחז באמצעים, תוך התייעצות עם ממשלת הוד מלכותו מלך בריטניה, כדי לרכוש את השתתפותם של כל היהודים, הרוצים לעזור להקמת הבית הלאומי היהודי.

5. הממונה אחראי לכך, שישגיח כי לא יינתן חלק מאדמת ארץ ישראל לצמיתות או בחכירה לממשלת ארץ זרה כל שתהיה, ושלא יושם באיזה אופן שהוא תחת השגחתה של ממשלה כזו.

6. הנהלת ארץ ישראל, בהבטיחה את זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסייה של יקופחו, תקל בתנאים נאותים על ההגירה היהודית ותסייע בשותפות עם הסוכנות היהודית הנזכרת בסעיף 4, להתיישבות צפופה של יהודים על אדמות הארץ, לרבות אדמות הממשלה ואדמות שוממות שאינן דרושות לצורכי הציבור.

7. הנהלת ארץ ישראל תהיה אחראית לחקיקת חוק ההתאזרחות. בחוק זה תבואנה הוראות, המכוונות להקל את רכישת האזרחות הארצישראלית על היהודים המתיישבים ישיבת קבע בארץ.

8. הזכויות המיוחדות של בני חוץ לארץ, לרבות אלו הכרוכות בשיפוט ובהגנה של קונסולים, שהיו לפנים לבני חוץ לארץ בתוקף הקפיטולציות, או המנהג המקובל בממלכה העותומנית, לא יוסיף לחול בארץ ישראל. זאת, מלבד אם אותן המעצמות שנתיניהן נהנו מו ההנחות והזכויות הנ"ל לפני ה-1 באוגוסט 1914, ויתרו על זכות חידושן של ההנחות הללו, או מלבד אם הסכימו לבלי הטילן שנית לתקופה ידועה, יחודשו הזכויות וההנחות הללו מיד כתום הממונות אם בשלמותן ואם באותם תיקונים שיסכימו עליהם המעצמות הנוגעות בדבר.

9. הממונה יהא אחראי לכך שמערכת מוסדות המשפט שתיקבע בארץ ישראל תערוב ערובה מלאה הן לזכויותיהם של נכרים והן לזכויותיהם של בני הארץ. כן ניתנת ערובה מלאה לכיבוד המצב האישי של העמים והעדות השונים בארץ והאינטרסים הדתיים שלהם, בייחוד הפיקוח על הווקפים והנהלתם מוצאים לפועל בהתאם לחוק הדתי של המקדישים ולרצונם.

10. הנהלת ארץ ישראל תעשה את כל הדרוש, די לשמור על האינטרסים של הציבור בקשר עם התפתחות הארץ, ובהתחשב עם כל התחייבות בין לאומית שקיבלה עליה הממשלה הממונה, תהא לה הסמכות המלאה להעביר לקניין הציבור, או להשגחתו את כל אוצרות הטבע שבארץ או כל עבודות ציבוריות, שירותים ומפעלים ציבוריים הקיימים מכבר או שיש להקים בתוכה. היא תנהיג שיטת קרקעות מתאימה לצורכי הארץ בשים לב, בכלל יתר הדברים, לצורך לעודד התיישבות צפופה ועיבוד אינטנסיבי של האדמה.

הממשלה יפה כוחה לבוא לידי הסכם על הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף

4 , שזו תבנה, או תנהל ביושר ובצדק כל מכון, שירות או עבודה ציבוריים,

ותפתח אוצרות מאוצרותיה הטבעיים של הארץ, במידה שהממשלה לא

קבלה על עצמה באופן ישיר את הדברים הללו.

11. לידי הממונה תימסר ההשגחה על יחסי החוץ של ארץ-ישראל והזכות לאשר את תעודות הקונסולים שנתמנו מטעם ממשלות זרות. וכן תהיה לו הזכות להגן הגנה דיפלומטית וקונסולרית, על נתיני ארץ ישראל בהיותם מחוץ לגבולות ארצם.

12. הממונה מקבל על עצמו את כל האחריות בקשר עם המקומות הקדושים והבניינים, או השטחים הדתיים בארץ-ישראל, לרבות שמירת הזכויות הקיימות כבר והבטחת כניסה חופשית אל המקומות הקדושים, הבניינים והשטחים הדתיים וחופש הפולחן בהתאם לדרישת הסדר והנימוס.

13. הממונה ימנה ועדה מיוחדת כדי לחקור, להגדיר ולקבוע את הזכויות והתביעות בקשר עם המקומות הקדושים בארץ-ישראל וכן את הזכויות והתביעות הנוגעות לעדות הדתיות שבארץ ישראל. שיטת מינויה של הוועדה הזאת, הרכבתה ותפקידיה, יוגשו למועצת חבר הלאומים לאישור. בלי אישורה של המועצה, לא תתמנה ועדה זו ולא תתחיל לשמש בתפקידיה.

14. הממונה ידאג לכך, שיובטח לכל חופש המצפון הגמור והשימוש החופשי בכל צורות הפולחן, ובלבד שלא יופרעו הסדר הציבורי והמוסר. שום הפלייה לא תיעשה בין תושבי ארץ ישראל בשל גזעם, דתם או לשונם. אין לאסור על שום אדם את הכניסה לארץ ישראל מחמת אמונתו הדתית בלבד. אין לקפח ואין לשלול את זכותה של כל עדה להחזיק בתי ספר משלה בשביל בניה ובלשונה שלה, בתנאי שתמלאנה את הדרישות החינוכיות הכלליות שההנהלה תראה צורך להטילן

15. הממונה יהיה אחראי לכך שיוטל על מוסדות הדת והצדקה של כל האמונות בארץ ישראל אותו פיקוח שיהא בו צורך לשם שמירת הסדר הציבורי והשלטון המתוקן. בהתחשב עם פיקוח זה לא ייעשה בארץ-ישראל שום דבר שיש בו כדי להזיק או להתערב במפעלים כאלה, או להפלות בין כל בא כוח או חבר של המוסדות האלה אם מחמת אמונתו, או נתינותו.

16. הנהלת ארץ-ישראל רשאית לארגן על יסוד התנדבות את הכוחות הדרושים לשם שמירת השלום והסדר וכן להגנה על הארץ, בתנאי שיימצאו תחת השגחתו של הממונה, אך ההנהלה לא תשתמש בהם אלא למטרות המנויות לעיל, אלא אם כן ניתנה לכך הסכמת הממונה, ופרט לצורך מטרות כאלו אין להנהלת ארץ ישראל הרשות לגייס, או להחזיק כוחות צבאיים בין בים, בין ביבשה ובין באוויר...

17. על הממונה להשגיח שלא תקוים בארץ ישראל כל אפליה, או העדפה בין אזרחי שום מדינה הנמנית עם חבר הלאומים ובין אלה של הממונה או של כל מדינה זרה הנוגעים למסים, מרכולת, או סחר ימי, מפעלי תעשייה ומלאכה, או ביחס לספינות ומטוסים. כמו כן לא תהיה בארץ-ישראל כל אפליה בנוגע לסחורות הבאות מאותן ארצות או הנועדות בשבילן וחופש המעבר יינתן להן בזכויות שוות בגבולות אזור הממונה...

18. - 21

19. אנגלית ערבית ועברית תהיינה הלשונות הרשמיות בארץ-ישראל. כל מודעה, או כתובת ערבית על בולי דואר, או מטבעות בארץ ישראל, צריכה לבוא גם בעברית וכל מודעה או כתובת עברית תבוא גם בערבית.

20. הנהלת ארץ-ישראל תכיר בחגיה של כל עדה ועדה בארץ ישראל בתור ימות מנוחה חוקיים לבני אותן העדות.

21. הממונה ימסור למועצת חבר הלאומים דין וחשבון שנתי לשביעות רצונה של המועצה, ביחס לצעדים שנקטו בהם במשך השנה, לשם הוצאה לפועל של סעיפי המנדט. העתקים של כל החוקים והתקנות, שנתפרסמו, או ניתנו במשך השנה, צריכים להימסר ביחד עם הדו"ח.

22. באזורים שבין הירדן לבין הגבול המזרחי של ארץ ישראל, כפי שיקבע סופית, יהא הממונה רשאי, בהסכמת מועצת חבר הלאומים, לדחות, או לעכב את הטלתן של אותן ההוראות במנדט זה, שלדעתו אינן ניתנות להיות מוטלות בתנאי המקום הקיימים, ולקבוע בשביל האדמיניסטרציה של אותן טריטוריות הוראות כפי שימצאן מתאימות לאותם התנאים.

23. הסכמתה של מועצת חבר הלאומים דרושה לכל שינוי בתנאי המנדט הזה. אם יתעוררו חילוקי דעות יש להביא את השאלות השנויות במחלוקת לפני בית הדין הבין-לאומי הקבוע שיסודו נקבע על פי סעיף 14 מאמנת חבר הלאומים

24. הסכמתה של מועצת חבר הלאומים דרושה לכל שינוי בתנאי כתב הממונות.

25. במקרה של סיום המנדט המוטל בזה על הממונה, על מועצת חבר הלאומים לעשות את כל הדרוש, כפי שיראה הדבר לנחוץ, כדי שתשמרנה בתמידות, בערבותו של חבר הלאומים,הזכויות המובטחות בסעיפים 13 ו 14 (בקשר למקומות הקדושים).

(מתוך: מ. נאור, ד. גלעדי/ארץ-ישראל במאה העשרים- מישוב למדינה 1900-1950/ הוצאת משרד הביטחון 1990 עמ' 475-469)\\\

[עריכה]\\\ועידת סן רמו (טורקית San Remo Konferans?) הייתה ועידה בינלאומית שנערכה בסן רמו שבאיטליה מ-19 עד 26 באפריל 1920 בהשתתפות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, ודנה בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות. הוועידה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה בין 12 ל-23 בפברואר בלונדון, ולמעשה רק אישרה את ההחלטות שנתקבלו בפגישה. בוועידת סן רמו השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה.

[עריכה]החלטות

הוועידה אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור, שנחתם ב-16 במאי 1916. ב-24 באפריל 1920 החליטה הוועידה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. המנדט כלל גם את עבר הירדן המזרחי, שהופרד בשנת 1922 והפך ל"אמירות עבר הירדן". אמירות זו קיבלה עצמאות בשנת 1947 והתפצלה לממלכת ירדן ועיראק של ימינו.

כמו כן החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל".[1] הצהרת בלפור נכללה בתנאי המנדט בלחץ בריטניה, מול הסתייגויותיה של צרפת.

כמו כן, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון במנדט לצרפת, למרות התנגדות הערבים וכן על חלוקת מדינות צפון אפריקה בין המעצמות עצמן. כדי לאכוף את המנדט שניתן לה, פלשה צרפת עם כוחות צבאיים לסוריה והשתתפה בקרב מיסלון ב-23 ביולי 1920 מול הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה. בקרב זה כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל מזרחה.

נוסף על החלטותיה, הוועידה דחתה את תביעותיה של גרמניה להכפיל את צבאה מ-100 אלף ל-200 אלף איש.

[עריכה]הסכם סוור והסכם לוזאן

החלטותיה של הוועידה נכללו בהסכם סוור, שהיה למעשה הסכם הכניעה של טורקיה. חוזה הכניעה לא הושלם מעולם למרות כניעת הסולטן, מכיוון שמוסטפה כמאל ארגן צבא טורקי עצמאי שהצליח להדוף את היוונים במערב, את הצרפתים מדרום ואת הארמנים במזרח, ובסופו של דבר גרם לנסיגת כל כוחות מדינות ההסכמה מאסיה הקטנה ומתראקיה המזרחית. חוזה חדש שנחתם בלוזאן, ב-23 ביוני 1923, הכיר בהישגיו של מוסטפה כמאל והביא ליצירת מדינה חדשה, היא טורקיה של ימינו.

[עריכה]ראו גם\\

\\\\\\\\ההתחלה - מנדט על ארץ-ישראל למדינה 'מתקדמת'

מטרת מסמך זה היא להציג בקיצור רב, אך בבהירות ובדייקנות, את הזכויות המשפטיות ואת הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל ועל פלשתינה על-פי המשפט הבינלאומי.\\\\ זכויות אלו קיבלו אישור בינלאומי מחוּדש בהסדר הפוליטי והמשפטי הגלובלי שהושג בימי מלחמת העולם הראשונה והוצא אל הפועל בשנים שמיד לאחר המלחמה, בין 1919 ל- 1923. מנקודת ראותה של האימפריה העותמנית, הֶסדר זה הקיף את התביעות של הציונות, של התנועה הערבית הלאומית, של הכורדים, של האשורים ושל הארמנים.\\\ כחלק מהֶסדר זה, לפיו קיבלו הערבים את רוב הארצות שהיו קודם לכן בשלטון ריבוני עותמני \\\במזרח-התיכון, הוקצתה כל ארץ-ישראל, על שתי גדות הירדן, לעם היהודי כביתו הלאומי המחודש, למען מדינתו העצמאית העתידית.\\\

לפי תנאי ההסדר שהושג בין מעצמות ההסכמה הראשיות (אז - בריטניה, צרפת, איטליה ויפן), לא יסופח שום שטח תורכי לשעבר על-ידי אחת המעצמות, כפי שתוכנן בהסכם סייקס-פיקו\\\ החשאי שנחתם בימים 9 ו- 16 במאי 1916. במקום זאת נקבע כי שטחים אלה, ועִמם העמים עבורם הוקצו השטחים, יימסרו כמנדט וינוהלו על-ידי אומה מתקדמת, עד שיהיו מוכנים לעמוד ברשות עצמם.\\\ משטר המנדטים הוקם על-פי סעיף 22 מאמנת-היסוד של חבר הלאומים, שנכלל בחוזה וֶרסיי ובשאר הסכמי השלום שנחתמו עם מעצמות המרכז המובסות - גרמניה, אוסטרו-הונגריה, בולגריה ותורכיה. אמנת-יסוד זו היתה רעיונו של וודרו וילסון, נשיא ארצות-הברית דאז, ונכללה בין "14 הנקודות" שלו ביום 8 בינואר 1918; \\\ואילו סעיף 22, שעל-פיו הוקם משטר המנדטים, היה בעיקרו פרי-רוחו של יאן כריסטיאן סמאטס, שניסח את הפרטים בתזכיר שנודע לימים בשם "החלטת סמאטס", ואושר רשמית על-ידי "מועצת העשר" ב- 30 בינואר 1919.\\\ בהחלטה זו נקבע גם כי ארץ-ישראל תהיה אחד משטחי המנדט שיוקמו, כפי שנחזה מראש בהצהרת בלפור.

הקמתה הרשמית של המדינה תחת שלטון המנדט התרחשה בוועידת השלום בסן-רמו, שבה אומצה הצהרת בלפור על-ידי המועצה העליונה של מעצמות ההסכמה הראשיות כבסיס לניהולה בעתיד של פלשתינה, אשר תוכר מעתה ואילך כביתו הלאומי של העם היהודי.\\\

מעמד התחדשותן של הזכויות המשפטיות של העם היהודי ושל ריבונותו על הארץ התרחש, אפוא, במקביל להכרזתה של פלשתינה כשטח מנדטורי, מפני שמנדט זה ניתן אך ורק כדי "לבנות מחדש" את מדינת יהודה העתיקה ולהגשים את הצהרת בלפור ואת ההוראות הכלליות של סעיף 22 הנזכר. המשמעות היא אפוא שארץ-ישראל היתה, למן הרגע הראשון, מדינה יהודית, ומעצמת המנדט, או הנאמן, שתפעל גם כחונך וכמדריך, תנחה אותה לקראת עצמאותה ותנקוט את הצעדים הפוליטיים, המנהליים והכלכליים הדרושים להקמתו המחודשת של הבית הלאומי של העם היהודי.\\\ האמצעי העיקרי להגשמת מטלה זו היה עידוד העלייה הנרחבת של יהודים לארץ-ישראל, עלייה שתביא בסופו של דבר להפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית עצמאית, לא רק מבחינה משפטית, אלא גם במובן דמוגרפי ותרבותי.

\\\המנדט הבריטי חויב, משפטית, להבטיח את מימוש הבית הלאומי היהודי (מדינה יהודית) בארץ-ישראל

פרטי העצמאות המתוכננת של המדינה היהודית נקבעו בשלושה מסמכים בסיסיים, שניתן לכנותם כמסמכי היסוד של ארץ-ישראל המנדטורית ושל מדינת ישראל היהודית המודרנית שצמחה מתוכה:\\\

"החלטת סן-רמו" מיום 25 באפריל 1920;

"המנדט על ארץ-ישראל", שהוענק לבריטניה על-ידי מעצמות ההסכמה הראשיות ואושר על-ידי חבר הלאומים ב- 24 ביולי 1922;

"חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" מיום 23 בדצמבר 1920.

את שלושת מסמכי היסוד האלה השלים החוזה האנגלו-אמריקני מ- 3 בדצמבר 1924 בנוגע למנדט על ארץ-ישראל\\\.

חשוב לזכור תמיד, כי מסמכים אלה הם המבטאים את ההכרה הבינלאומית המחודשת בזכויות המשפטיות ובריבונות של העם היהודי על פלשתינה ועל ארץ-ישראל בהתאם למשפט הבינלאומי, והכרה מחודשת זו נובעת מהם.\\\ זאת משום שקיימת דעה כוזבת, אוניברסלית כמעט, כאילו החלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם מ- 29 בנובמבר 1947 היא ש"הולידה" את מדינת ישראל. לאמיתו של דבר, החלטת חלוקה זו ביטלה באופן בלתי-חוקי את הזכויות המשפטיות של העם היהודי ואת ריבונותו על כל פלשתינה וארץ-ישראל, והיא רחוקה מלהיות אישור לזכויות אלו או מחוללתן.

\\\"החלטת סן-רמו" הנזכרת הפכה את "הצהרת בלפור" מ- 2 בנובמבר 1917, מהצהרת מדיניות בריטית גרידא, המביעה אהדה לייעודה של הציונות להקים מדינה יהודית, למסמך מחייב במשפט הבינלאומי, שהטיל על בריטניה להגשים את המטרה הזאת תוך שיתוף-פעולה פעיל עם העם היהודי. על-פי הצהרת בלפור כפי שפורסמה במקורה על-ידי ממשלת בריטניה, הבטיחה זו רק "לעשות כמיטב מאמציה כדי להקל" על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אולם בהחלטת סן-רמו מ- 24-25 באפריל 1920, הטילו מעצמות ההסכמה הראשיות, כגוף מלוכד, על ממשלת בריטניה את האחריות או החובה המשפטית להוציא לפועל את הצהרת בלפור.\\\ על בריטניה הוטלה אפוא המטלה המשפטית להבטיח את הקמתו הנאותה של הבית הלאומי של העם היהודי. ממשלת בריטניה קיבלה עליה מטלה זו ברצון, מפני שבזמן פרסומה של הצהרת בלפור ואישורה בוועידת סן-רמו נחשבה ארץ-ישראל לנכס אסטרטגי רב-ערך ולצומת דרכים חשוב, ולכן נתפשה הארץ כצורך חיוני להגנה על האינטרסים האימפריאליים רחבי-הידיים של בריטניה, שהשתרעו אז ממצרים עד הודו. בריטניה חששה אז פן תהיה למדינה או למעצמה אחרת כלשהי, ובעיקר לצרפת או לגרמניה, דריסת-רגל בקרבת תעלת סואץ.

\\\בישיבת הממשלה הבריטית מיום 31 באוקטובר 1917, שאישרה את הצהרת בלפור, הוגדר המונח "בית לאומי יהודי", על-ידי הממשלה עצמה, כמדינה. זו היתה גם המשמעות שניתנה תחילה לביטוי זה בוועדת המצע שניסחה את "תוכנית באזל" בקונגרס הציוני הראשון, באוגוסט 1897, ועל-ידי תיאודור הרצל, מייסד התנועה הציונית.\\\ המילה "בית", שהופיעה בהצהרת בלפור ואחר כך בהחלטת סן-רמו, היתה לא יותר מלשון נקייה למדינה, שאומצה תחילה על-ידי ההסתדרות הציונית בתקופה שארץ-ישראל היתה עדיין תחת שלטונה של האימפריה העותמנית, כדי שלא לעורר התנגדות תקיפה למטרות הציונות מצד הסולטן וממשלתו, בגין אובדנו הפוטנציאלי של שטח זה לאימפריה.\\\ בעיני מנסחי תוכנית באזל ומנסחיה של הצהרת בלפור לא היה כל ספק מהי משמעותה האמיתית של המילה, והיא שאבה חיזוק מהצירוף של המונח "לאומי" למילה "בית". דא עקא, מכיוון שלא נעשה שימוש ישיר במילה "מדינה" ולא נטען בגלוי שזו היתה הכַּוונה, ומכיוון שכאשר נעשה שימוש במונח זה לראשונה הוסתרה כוונתו האמיתית, ניתנה תחמושת בידי כל מי שניסה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית, או בעיני כל מי שראה את ה"בית" הזה במושגים תרבותיים גרידא.\\\

\\\גם הביטוי "בארץ-ישראל" שנכלל בהצהרת בלפור ועורר חילוקי-דעות לוהטים, כוּון לכל הארץ, על שתי גדות הירדן. היה זה אבסורד לשעֵר שאפשר להסיק מהמונח הזה כאילו מייעדים לבית הלאומי של העם היהודי רק חלק מארץ-ישראל, מפני שהן פלשתינה והן הבית הלאומי נוצרו במקביל, ושמותיהם שימשו חליפות, כשהמונח "ארץ-ישראל" מצביע על המיקום הגיאוגרפי של המדינה היהודית העצמאית שתקום בעתיד.\\\ אילו כוון המונח "ארץ-ישראל" לארץ מחולקת, היה הדבר נאמר במפורש בזמן שנוסחה הצהרת בלפור ואושרה, ולאחר מכן - בזמן שאומצה על-ידי מעצמות ההסכמה הראשיות. שום רמז כזה לא נשמע מעולם בדיונים הממושכים שבמהלכם נוסחה ההצהרה ובדיונים שהביאו לאישורה הבינלאומי.

אי-החוקיות של חלוקת הארץ

\\\אין אפוא שום בסיס משפטי או עובדתי לטענה כי המונח "בארץ-ישראל" הגביל את הקמתו של הבית הלאומי היהודי לחלק מהארץ בלבד. אדרבא, ארץ-ישראל והבית הלאומי היהודי הם מושגים נרדפים, כפי שאפשר ללמוד מהשימוש באותו הביטוי בחלקה השני של הצהרת בלפור המתייחס לקיומן של "עדוֹת בלתי-יהודיות בארץ-ישראל", והמצביע בבירור על כל הארץ.\\\ ראיות דומות קיימות גם בהקדמה לכתב המנדט ובמונחיו.

\\\החלטת סן-רמו בנוגע לארץ-ישראל שילבה את הצהרת בלפור עם סעיף 22 של אמנת-היסוד של חבר הלאומים. המשמעות היתה שההוראות הכלליות של סעיף 22 הוחלו במפורש על העם היהודי, שיקים את ביתו ואת מדינתו בארץ-ישראל. לא היתה שום כוונה להחיל את סעיף 22 על ערביי הארץ, בניגוד למסקנה המוטעית שאליה הגיעה ועדת החקירה הממלכתית על ארץ-ישראל, שהסתמכה על סעיף זה מהאמנה כבסיס משפטי להצדקת חלוקתה של ארץ-ישראל, לצד הנימוקים האחרים שציינה.

\\\ההוכחה לישימותו של סעיף 22 על העם היהודי, הכולל לא רק את היהודים שהיו אז בארץ-ישראל אלא גם את אלה שהיו אמורים להגיע אליה בהמוניהם בעתיד, מצויה ב"החלטת סמאטס", שהפכה להיות סעיף 22 של האמנה. החלטה זו מזכירה את ארץ-ישראל במפורש כאחת המדינות שסעיף זה יחול עליהן. לא היה כל ספק שכאשר נכללה ארץ-ישראל בהקשרו של סעיף 22, היא היתה קשורה אך ורק לבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהצהרת בלפור. בתקופה ההיא היו הכל מודעים לעובדה זו, לרבות נציגי התנועה הלאומית הערבית, כפי שאפשר ללמוד מההסכם בין האֶמיר פייצל וד"ר חיים וייצמן מ 3 בינואר 1919, וכן מהמכתב החשוב ששלח האמיר לפליקס פרנקפורטר, לעתיד שופט בית-המשפט העליון של ארצות-הברית ביום 3 במרס 1919.\\\ ההצעות של הציוֹנים, שהוגשו על-ידי וייצמן ונחום סוקולוב ל"מועצת העשר" בוועידת השלום בפריס ב- 27 בפברואר 1919, המועצה שקראה לפיתוחה של ארץ-ישראל כאומה יהודית בגבולות רחבים, הוגדרו על-ידי האמיר פייצל במכתב זה כהצעות "מתונות וראויות". הטיעון שהשמיעו מנהיגים ערבים לאחר מכן, כאילו הצהרת בלפור והמנדט על ארץ-ישראל אינם עולים בקנה אחד עם סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, מופרך לחלוטין עקב העובדה ש"החלטת סמאטס" - קודמתו של סעיף 22 - כללה את ארץ-ישראל במפורש במסגרתה המשפטית.

\\\החלטת סן-רמו בנוגע לארץ-ישראל הפכה להיות סעיף 95 של אמנת סֶווֶר, שנועדה לסיים את המלחמה עם תורכיה. אולם אף כי אמנה זו לא אושררה מעולם על-ידי הממשלה הלאומית התורכית בראשות כמאל אתאתורכ, היא נשארה שרירה וקיימת כמסמך עצמאי של המשפט הבינלאומי, כאשר נכללה בהקדמה לכתב המנדט על ארץ-ישראל ואושררה על-ידי 52 מדינות.\\\ החלטת סן-רמו היא מסמך היסוד שעליו הוקם המנדט, ושלפיו היה צריך המנדט לפעול. זהו אפוא מסמך היסוד הראשון במעלה של מדינת ישראל המתחדשת וגולת הכותרת של הישגי הציונות לפני קום המדינה. מסמך זה תואר - ובצדק - כ"מגנה כרטה" של העם היהודי. זוהי ההוכחה הטובה ביותר שעל-פי המשפט הבינלאומי, כל פלשתינה וכל ארץ-ישראל שייכות אך ורק לעם היהודי.

אט אט מסלפת בריטניה את התחייבויותיה על-פי כתב המנדט

\\\המנדט על ארץ-ישראל אישש את הצהרת בלפור ואת סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים (כלומר, את החלטת סן-רמו) כאחת. ארבעת המסמכים הללו היו אבני הבניין של המבנה המשפטי שהוקם כדי לייסד מחדש מדינה יהודית עצמאית. בהצהרת בלפור הוגדרה, בתמציתיות, מטרתה של המדינה היהודית; החלטת סן-רמו העניקה לה את הגושפנקה של המשפט הבינלאומי, וּכתב המנדט סיפק את כל הפרטים ואת האמצעים להגשמתה של המדינה היהודית.\\\ כפי שצוין לעיל, חובתה העיקרית של בריטניה כמעצמת המנדט, נאמנה וחונכת, היתה ליצור "תנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים כאלה שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי" (סעיף 2 לכתב המנדט). כל 28 סעיפי כתב המנדט כוונו למטרה זו, ובהם גם הסעיפים שאינם מזכירים את הבית הלאומי היהודי במפורש. המנדט אישש וחידש את "זכות השיבה" של העם היהודי לארץ-ישראל ואת הזכות להתנחל בכל רחבי הארץ כדי להקים מחדש את המדינה היהודית החזויה (סעיף 6). \\\הענקת המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה יצרה חובה חוזית בין מעצמות ההסכמה הראשיות לבריטניה, כשהמעצמות הן מעניקות המנדט, ובריטניה - המעצמה המנדטורית. מעצמות ההסכמה הראשיות קבעו כי מועצת חבר הלאומים תפקח על המעצמה המנדטורית, כדי להבטיח שכל תנאי כתב המנדט יקוימו בקפדנות.\\\ כתב המנדט עצמו נוּסח כהחלטה של מועצת חבר הלאומים המאשרת את הענקת המנדט, ולא כחלק מהאמנה עם תורכיה שנחתמה בין הצדדים העיקריים לאמנה, כפי שהתכוונו תחילה. על מנת להבטיח שמעצמת המנדט תקיים את המנדט ככתבו וכלשונו,\ הוטל עליה להגיש למועצת חבר הלאומים דו"ח שנתי על כל הפעילויות והצעדים שננקטו בשנה שחלפה למימוש כתב המנדט ולמילוי התחייבויותיה.\ גם הוראה זו יצרה מערכת יחסים חוזית בין חבר הלאומים לבריטניה. הטיוטות הראשונות של כתב המנדט על ארץ-ישראל נכתבו על-ידי ההסתדרות הציונית והוצגו למשלחת הבריטית לוועידת השלום בפריס ב- 1919. התוכן, הסגנון והמתכונת נקבעו אפוא על-ידי ההסתדרות הציונית.\ המשלחת הבריטית לוועידת השלום הכינה טיוטה משלה, ושני הצדדים שיתפו לאחר מכן פעולה בניסוח הצעת החלטה משותפת. \שיתוף-פעולה זה, שהתנהל בזמן שארתור ג'יימס בלפור היה שר החוץ של בריטניה, בא לקצו רק אחרי שלורד קרזון, שר החוץ שהחליף את בלפור ב- 24 באוקטובר 1919, נטל לידיו אישית (במרס 1920) את תהליך הניסוח של כתב המנדט.\ על-ידי כך הרחיק אפוא לורד קרזון את ההסתדרות הציונית ממעורבות ישירה נוספת בניסוח המעשי של הטיוטה,\ אבל חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, עודכן על השינויים החדשים שהוכנסו בטיוטת כתב המנדט והורשה להעיר את הערותיו. השינויים שהכניס לורד קרזון דיללו את אופיו היהודי המובהק של המנדט, אבל לא הצליחו להעלים ולטשטש את מטרתו העיקרית: הקמתה של מדינה יהודית. השתתפותה של ההסתדרות הציונית בתהליך הניסוח של טיוטת כתב המנדט איששה את העובדה שהעם היהודי הוא המוטב הבלעדי של הזכויות הלאומיות הגלומות בכתב המנדט.\\\ לפני הגשת המסמך הזה לאישורה של מועצת חבר הלאומים, ב- 6 בדצמבר 1920, לא נשאל שום גורם ערבי מעולם לגבי דעתו על תנאֵי כתב המנדט. עם זאת, הזכויות האזרחיות והדתיות של כל העדות הדתיות בארץ-ישראל, אם מוסלמיות או נוצריות, הובטחו, וכן "הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ-ישראל, בלי הפליה בין גזע לגזע ובין דת לדת" (סעיף 2). \זכויותיהם של הערבים, אם כיחידים או כחברי עדות דתיות, אבל לא כאומה, הובטחו אפוא מבחינה משפטית.\ נוסף על כך, על המעצמה המנדטורית הוטל להבטיח שלא יקופח מעמדם הפיננסי והכלכלי של "יתר חלקי היישוב" עקב הגידול הצפוי באוכלוסייה היהודית (סעיף 6).

\\\התרומה הצרפתית לעיוות גבולות המדינה היהודית

הכוונה היתה, בתחילה, שכתב המנדט יתווה גם את גבולותיה של ארץ-ישראל, אבל התברר שזה עתיד להיות תהליך ממושך, שיהיה כרוך במשא ומתן עם צרפת על הגבולות הצפוניים והצפון-מזרחיים של ארץ-ישראל עם סוריה. הוחלט אפוא שגבולות אלה ייקבעו באמנה נפרדת, והדבר נעשה ב"חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" מ- 23 בדצמבר 1920.\ גבולות אלה הותוו על-פי נוסחה שהוצעה לראשונה על-ידי ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', כאשר נפגש בלונדון עם עמיתו הצרפתי, ז'ורז' קלמנסו, ב- 1 בדצמבר 1918. הם הגדירו את ארץ-ישראל כשהיא משתרעת בין הערים העתיקות דן ובאר-שבע, והגדרה זו נתקבלה מיד על דעתו של קלמנסו. משמעותה היתה שגבולותיה של ארץ-ישראל יכללו את כל השטחים שהיו מיושבים על-ידי 12 שבטי ישראל בתקופת בית ראשון, והמקיפים את ארץ-ישראל ההיסטורית משני עברי הירדן.\\\ עצם השימוש במילים "מדן ועד באר-שבע" רימז כי כל ארץ-ישראל היהודית תשוקם ותוקם מחדש כמדינה יהודית. החלטת סן-רמו לא הגדירה אמנם את גבולותיה של ארץ-ישראל במפורש, אבל בין מעצמות ההסכמה הראשיות שררה הבנה כי נוסחה זו תהיה התבחין שבו ייעשה שימוש להתווייתם. אולם אחרי ועידת השלום בסן-רמו, כשהחל המשא ומתן המעשי על הגבולות, התעקשו הצרפתים - בצורה בלתי-חוקית ובעקשנות - שהגבול הצפוני של ארץ-ישראל יותווה לפי "קו סייקס-פיקו" שכבר עבר מן העולם,\\\\ וטענותיהם היו מלֻוות בהתפרצויות צרפתיות טיפוסיות של רגשות אנטישמיים ואנטי-ציוניים. הם הסכימו אמנם להרחיב את הגבול כך שיכלול את הגליל, אבל לא את מקורות המים של הליטַני ואת השטחים הסמוכים לנהר. כתוצאה מכך, הוצאו בסופו של דבר משטח הבית הלאומי של העם היהודי - בצורה בלתי-חוקית - חלקים מסוימים של ארץ-ישראל ההיסטורית בצפון ובצפון-מזרח.\\\ "חוזה הגבולות" משנת 1920 תוקן בהסכם בריטי-צרפתי נוסף (מיום 3 בפברואר 1922) בכל הנוגע לקו הגבול בין סוריה לארץ-ישראל; חוזה זה נכנס לתוקפו ב- 10 במרס 1923. על-פי חוזה זו הוצאו מתחומי ארץ-ישראל - בצורה בלתי-חוקית - חלקים מרמת-הגולן שנכללו קודם לכן בשטח המנדט הבריטי לפי החוזה מ- 1920, בתמורה להכללת כל אגם הכינרת בגבולות הבית הלאומי היהודי, וכן תיקוני גבול קלים נוספים.\\\\ לנציגי צרפת ובריטניה שהשתתפו במשא ומתן לא היתה כל זכות משפטית להפריד או להוציא "שטח פלשתינאי" כלשהו מגבולותיה של ארץ-ישראל, והם יכלו רק לוודא שכל שטח כזה ייכלל בהם. חילופי "שטח פלשתינאי" אחד ב"שטח פלשתינאי" אחר בין בריטניה לצרפת היו אסורים אפוא, מפני שעמדו בניגוד לנוסחה של לויד ג'ורג' שאושרה בוועידת סן-רמו.

התערבות אמריקאית סוללת את הדרך ל"ספר הלבן"\\\

ההחלטה משנת 1920 כללה גם את עבר-הירדן בשטחו של הבית הלאומי היהודי, אבל התערבות מפתיעה ברגע האחרון מצד ממשלת ארצות-הברית עיכבה ללא צורך את אישורו של המנדט, שהיה תלוי ועומד. כך נפלה לידי וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות החדש שהופקד על ענייני ארץ-ישראל, הזדמנות בלתי-צפויה לשנות את אופיו של המנדט:\\\\ ראשית, על-ידי הכנסת סעיף חדש (סעיף 25), שאִפשר הפרדה מינהלית זמנית של עבר-הירדן מחלקהּ המערבי של ארץ-ישראל;\\\\ ושנית, על-ידי הגדרה מחדש של "הבית הלאומי היהודי" כך שלא יתפרש כמדינה עצמאית יהודית שתוקם בסופו של דבר, אלא יוגבל למרכז תרבותי או רוחני של העם היהודי. שינויים מפליגים אלה הוכרזו רשמית על-ידי צ'רצ'יל ב"ספר הלבן" מ- 3 ביוני 1922, וחיבלו במישרין במנדט. מכאן ואילך לא סטו הבריטים אף פעם מן הפרשנות המוטעית שהעניקו ל"בית הלאומי היהודי", שחיסלה כל תקווה להגשים בחסותם את המדינה היהודית החזויה.

מיהו הריבון על ארץ-ישראל?

השאלה בידי איזו מדינה, אומה או ישות היתה הריבונות על שטח הנתון למנדט, עוררה ויכוחים נוקבים במשך כל תקופת המנדט, ומעולם לא ניתנה לה תשובה חד-משמעית. עובדה זו מפתיעה ביותר, מפני שבסעיף 22 בחוזה וֶרסיי, שנחתם ב- 28 ביוני 1919 ואושרר ב- 10 בינואר 1920, נקבע במפורש כי המדינות ששלטו קודם לכן בשטחים הנתונים עכשיו למנדט איבדו את ריבונותן כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה. המשמעות היתה שגרמניה איבדה את ריבונותה במושבותיה-לשעבר באפריקה ובאוקיינוס השקט, ואילו תורכיה חדלה להיות הריבון בשטחים שהיו בידיה במזרח התיכון לפני חתימת חוזה ורסיי. התאריך שבו יכלה הריבונות להתחלף, היה יכול להיות אך ורק 30 בינואר 1919, היום שבו החליטה "מועצת העשר" לאמץ את "החלטת סמאטס" בצורה בלתי-הפיכה, וקבעה כי אף אחד מהשטחים שהיו בעבר בידי גרמניה או תורכיה לא יוחזר לבעליו הקודמים. שטחים אלה הופקדו אפוא בידיים הקיבוציות של מעצמות ההסכמה והשיתוף הראשיות, כדי שיחליטו על גורלם. במקרה של ארץ-ישראל, נפלה החלטה זו לטובת העם היהודי, בישיבה שהתקיימה בוועידת השלום בסן-רמו ב- 24 באפריל 1920, כאשר הצהרת בלפור אומצה כנימוק להקמת המדינה החדשה, "פלשתינה", ולניהולה, - מדינה שעד אז לא היה לה שום קיום רשמי. מכאן שככל שהצהרת בלפור ניתנה לטובת העם היהודי, מסתבר שהעם היהודי הוא שנאצלה לו הריבונות (המחודשת) דה יורה על כל ארץ-ישראל. ביטוייה של הריבונות בפועל במשך תקופת המנדט נמצאו אמנם בידי ממשלת בריטניה ולא בידי העם היהודי, אבל הריבונות עצמה, במובן התיאורטי הטהור, או להלכה (כלומר, הריבונות דה יורה) נשארה מוקנית לעם היהודי. מצב עניינים זה בא לידי ביטוי מפורש בכתב המנדט, שבו הוזכרו מרכיבי הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלוש הצהרות הפתיחה הראשונות של ההקדמה, דהיינו:\\\ סעיף 22,\\\ הצהרת בלפור \\\והזיקה ההיסטורית בין העם היהודי לארץ-ישראל. שלושה מרכיבים אלה של הזכות לריבונות הם נימוקי היסוד ל"בנייה מחדש" (Reconstituting) של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל, כפי שצוין במפורש בהצהרה השלישית של ההקדמה לכתב המנדט.\ מצד אחר, מכיוון שבתקופת המנדט נמצא העם היהודי בארץ-ישראל תחת האפוטרופסות והפיקוח של בריטניה,\ הפעילה זו את ביטויי הריבונות היהודית על ארץ-ישראל הלכה למעשה.\ וכך אכן נקבע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים בסעיף 1 של כתב המנדט, שהפקיד בידי המעצמה המנדטורית את מלוא סמכויות "החיקוק וההנהלה" (Full powers of legislation and of administration) במידה שאינן מוגבלות על-ידי כתב המנדט עצמו.

מצב זה נשאר בעינו כל עוד היה המנדט בתוקף \וכל עוד העם היהודי שחי בארץ-ישראל לא היה מסוגל לעמוד ברשות עצמו ולקיים בעצמו את הריבונות המחודשת שהעניקו לו מעצמות ההסכמה הראשיות לפי המשפט הבינלאומי.\ השינוי המכריע חל ב- 14 במאי 1948, כאשר "נציגי היישוב העברי" בארץ-ישראל ו"נציגי התנועה הציונית" הכריזו על הקמתה של המדינה היהודית, על אף שצבאה החזיק אז רק בחלק זעיר מהשטח שהוקצה מלכתחילה לבית הלאומי היהודי. שאר חלקי המדינה נמצאו אז בחזקתן הבלתי-חוקית של מדינות ערב שונות, שלא היו להן שום זכויות ריבוניות על השטחים שכבשו בצורה בלתי-חוקית - שטחים שהיו מבחינה היסטורית חלק מפלשתינה ומארץ-ישראל ולא נועדו לשום ריבונות ערבית או להקמתה של מדינה ערבית נוספת כלשהי.

\\\מסיבה זו ישנה לישראל - המחזיקה בידה את זכויות הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל - הזכות המשפטית המלאה להחזיק בידה את כל השטחים ששחררה במלחמת ששת הימים \ושנכללו בבית הלאומי היהודי בתקופת המנדט,\ או שהיוו חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל,\ שנותק בצורה בלתי-חוקית מהבית הלאומי היהודי כאשר שורטטו גבולותיה של ארץ-ישראל בשנים 1920 ו- 1923.\\\ מאותה הסיבה, איש אינו יכול להאשים את ישראל כאילו "כבשה" שטחים בניגוד למשפט הבינלאומי, כאשר שטחים אלה היו בבירור חלק מהבית הלאומי היהודי או מארץ-ישראל.\\\ לפיכך, כל הוויכוח הנסב היום על השאלה אם ישראל חייבת להחזיר "שטחים כבושים" או "מוחזקים" לבעליהם הערבים, כביכול, כדי להבטיח שלום, הוא אחד הזיופים והשקרים הגדולים של המשפט הבינלאומי ושל הדיפלומטיה.

מדינת ישראל מקבעת את העיוות המתמשך

\\\ההתפתחות המדהימה ביותר בשאלת הריבונות על ארץ-ישראל היא שכאשר נקרתה סוף-סוף לידי מדינת ישראל ההזדמנות להחיל את ריבונותה בפועל על כל הארץ מערבית לירדן, אחרי הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים (5 עד 10 ביוני 1967), היא לא עשתה זאת, למעֵט בירושלים. הכנסת חוקקה אמנם תיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח- 1948, והוסיפה לפקודה את סעיף 11ב' הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו" שכל-כולו מושתת על התפישה כי ריבונותה של ישראל חלה להלכה גם על שטחים אלה. אבל ישראל לא הפעילה אפילו את החוק שהיה קיים עוד קודם לכן בנוגע לריבונות, שנתקבל בממשלת בן-גוריון בספטמבר 1948. חוק זה ידוע כ"פקודת שטח השיפוט והסמכויות, התש"ח- 1948" (העומדת בתוקפה עד היום), ובה נקבע כי "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על-ידי צה"ל".

\\\זכויותיה המשפטיות וזכותה הריבונית של ישראל על כל ארץ-ישראל - ובייחוד בכל הנוגע ליהודה, שומרון ורצועת עזה - ספגו מהלומה חמורה בקמפ דייוויד, כאשר אישרה ממשלתו של מנחם בגין את הסכם המסגרת לשלום במזרח התיכון, שבו נאמר כי ינוהל משא ומתן לקביעת "מעמדם הסופי" (Final status) של שטחים אלה\\\. הביטוי "מעמד סופי" הוא מילה נרדפת ל"ריבונות". אין כל תירוץ מתקבל על הדעת לעובדה שראש הממשלה בגין ויועציו המשפטיים, , לא ידעו שהריבונות דה יורה בשטחים אלה חזרה והוקנתה לעם היהודי ולפיכך למדינת ישראל, כבר שנים רבות לפני-כן, בוועידת סן-רמו; זוהי עובדה בלתי-נסלחת.\\\

המצב החמיר עוד יותר , כאשר ממשלתו של יצחק רבין חתמה על "הצהרת העקרונות" עם אש"פ ("הארגון לשחרור פלשתין"), והסכימה להעניק לו כ- 90 אחוזים או יותר משטחי יהודה ושומרון ואת רוב רצועת עזה לתקופת מעבר בת חמש שנים, כדי "להשיג הסדר שלום צודק, בר-קיימא ומקיף ופיוס היסטורי באמצעות תהליך פוליטי מוסכם" עם ערביי ארץ-ישראל.\\\ הוויתור הבלתי-חוקי על שטחים לטובת "הרשות הפלשתינאית", שנקראה תחילה "המועצה" (בסעיף IV של "הצהרת העקרונות"), הוסתר בסעיף זה מאחורי המילה "שיפוט" (Jurisdiction) במקום "ריבונות" (Sovereignty). העמדת פנים צבועה נוספת באה לידי ביטוי באזכור של "פריסה מחדש של כוחות צה"ל ב'גדה המערבית' וברצועת עזה", שנועד להסתיר את הצעד הבלתי-חוקי של העברת שטחי הבית הלאומי היהודי לידי אש"פ. הילד לא נקרא בשמו...

המניעים לאי-קבלתה של מדינת ישראל כריבון החוקי על ארץ ישראל

כדי להבין מדוע אפילו מדינת ישראל עצמה, לרבות מדינאים ומשפטנים בכירים, אינם מאמינים בריבונותה של המדינה על מה שמכונה בטעות כ"שטחים כבושים" או "מוחזקים", מן הראוי למצוא את הסיבות בתקופת המנדט:

אי-אשרורה של אמנת סוור עם תורכיה מ- 10 באוגוסט 1920, אשר כללה בתוכה את "החלטת סן-רמו" על ארץ-ישראל, ואי-הכללתה של החלטה זו באמנת לוֹזאן מ- 24 ביולי 1923. מצב זה יצר רושם מוטעה, כאילו מעמדה המשפטי של ארץ-ישראל, בשלמותה, מעולם לא הוכרע סופית כבית הלאומי של העם היהודי לפי המשפט הבינלאומי, ושתורכיה לא איבדה את ריבונותה בארץ אלא לאחר חתימתה של אמנת לוזאן.

\\\אי-אכיפתם של רוב סעיפי כתב המנדט - כלשונם וכרוחם האמיתיים - בארץ-ישראל עצמה, הן על-ידי ממשלת בריטניה והן על-ידי מערכת המשפט שנוהלה בידי הבריטים ושירתה אותם בהכנעה, עד למדרגה של שימוש לרעה בסמכויותיה.

הפירוש המוטעה

פרסום מספַּר "ספרים לבנים", החל ב"ספר הלבן" של צ'רצ'יל מ- 3 ביוני 1922, וכלה בשיא - "הספר הלבן" של מלקולם מקדונלד מ- 17 במאי 1939, שביטל למעשה את הסעיפים העיקריים של כתב המנדט ומנע את האפשרות שבתקופת המנדט הבריטי תוקם אי-פעם מדינה יהודית שתשתרע על כל שטחה של ארץ-ישראל.

\\\ בתקופת שלטונם בארץ-ישראל יישמו הבריטים למעשה את הפירושים הכוזבים שלהם למנדט, ולא העניקו לו את משמעותו ופרשנותו הפשוטות והבהירות. גישה זו העמידה את כתב המנדט על ראשו, והפכה את מטרתו - הקמת מדינה יהודית - למשימה בלתי-אפשרית.

הכנסתו הבלתי-חוקית של סעיף 25 לכתב המנדט

התוצאה הסופית של מעשי החבלה, הפירושים המוטעים, העיוותים וההתכחשות המפורשת של הבריטים לכל מה שכתב המנדט מייצג, היתה שהזכויות המשפטיות של היהודים וזכות הריבונות על כל ארץ-ישראל, כפי שנחזה תחילה בהחלטת סן-רמו ובכתב המנדט, טושטשו, עורפלו וסובכו עד כדי כך, שכאשר הסתיים המנדט, הזכויות הללו כבר לא הובנו ולא נחשבו לנכונות. אפילו היועצים המשפטיים של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית לא טענו לריבונות יהודית על כל הארץ בשום מסמך או תזכיר רשמיים שהוגשו לממשלת בריטניה או לחבר הלאומים.

עיוותו וסילופו של כתב המנדט נמשכו על-ידי האומות המאוחדות

היבט נוסף של פרשת ההתכחשות לזכויות המשפטיות ולזכות הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל

שתיקה אמריקנית זו נוכח הבוגדנות והכחש של הבריטים, שגונו נמרצות על-ידי דייוויד לויד ג'ורג' נשוא הפנים, ואפילו על-ידי וינסטון צ'רצ'יל, שהוא עצמו תרם לבגידה בעם היהודי ובזכויותיו על ארץ-ישראל, אפשרו לממשלת בריטניה לחמוק בלא פגע מן ההפרה הבוטה של המשפט הבינלאומי, דווקא ברגע שבו עמד העם היהודי לפני האסון הגדול ביותר בתולדותיו. אין כל ספק שניתן היה למנוע את השואה במידה ניכרת, או לפחות למתֵן את תוצאותיה במידה רבה, אילו יושמו תנאי כתב המנדט כהלכה, ואילו יכלו המוני יהודים לעלות לביתם הלאומי.

חוסר המעש של ארצות-הברית כלפי ממשלת בריטניה היה בלתי-נסלח במיוחד נוכח העובדה שסעיפי כתב המנדט הם חלק מהמשפט הפנימי באמריקה, ושארצות-הברית היתה המדינה היחידה שיכלה לכפות על הבריטים לחזור בהם מ"הספר הלבן" המרושע ולהשיב על כנה את זכותם של יהודי אירופה למצוא מקלט במולדתם ההיסטורית.

גם כתב המנדט וגם האמנה האנגלו-אמריקנית חדלו להתקיים, אולם כל הזכויות המשפטיות של העם היהודי, שחזרו ואושררו בכתב המנדט, נשארו בתוקפן המלא. זוהי התוצאה של עקרון הזכויות המשפטיות המוקנות, שכאשר מחילים אותו על העם היהודי פירושו כי הזכויות שנרכשו או שהוכרו כשייכות לו כשארץ-ישראל חזרה והוכרה כביתו הלאומי של העם היהודי, אינן מושפעות כלל במשפט הבינלאומי מביטולם של אמנה או של מסמכים כלשהם שמהם צמחו זכויות אלה. עיקרון זה היה קיים כאשר האמנה האנגלו-אמריקנית הגיעה לקִצה במקביל לסיום המנדט על ארץ-ישראל, ב- 15-14 במאי 1948, והעיקרון גובש מאז כסעיף 70(1)(ב) של אמנת וינה על דיני האמנות. עיקרון זה של המשפט הבינלאומי צריך לחול גם כאשר אחד הצדדים לאמנה אינו ממלא את ההתחייבויות שנטל עליו, כפי שקרה עם ממשלת בריטניה בכל הנוגע למנדט על ארץ-ישראל.

הפן האחר של עקרון הזכויות המשפטיות המוקנות הוא דוקטרינת ההֶשתק (Estoppel), שאף היא בעלת חשיבות גדולה לשימור הזכויות הלאומיות של העם היהודי. דוקטרינה זו אוסרת על כל מדינה שהיא להתכחש למה שהודתה או הכירה בו באמנה או בהסכם בינלאומי אחר. באמנה משנת 1924 הכירה ארצות-הברית בכל הזכויות המשפטיות שחודשו ואושרו לעם היהודי לפי כתב המנדט, ובייחוד בזכותו של העם היהודי להתיישב בכל חלקי פלשתינה וארץ-ישראל. ממשלת ארצות-הברית מנועה אפוא, מבחינה משפטית, מלהתכחש לזכותם המשפטית של יהודים בישראל להקים יישובים ביהודה, בשומרון וברצועת עזה, אשר הקמתם אושרה על-ידי ממשלת ישראל. נוסף על כך, ארצות-הברית מנועה גם מלמחות על הקמתם של יישובים אלה, מפני שהם מבוססים על זכות שנקלטה והשתרשה במשפט הפנימי של ארצות-הברית, אחרי שהאמנה משנת 1924 אושררה על-ידי הסנאט האמריקני והוכרזה על-ידי הנשיא קלווין קולידג' ב- 5 בדצמבר 1925. אמנה זו הגיעה אמנם לקִצה, אבל לא כך הזכויות שהוענקו על-פיה לעם היהודי. המדיניות האמריקנית, המתנגדת להתיישבות יהודית ביש"ע, היא נושא ראוי לעיון משפטי בבתי-המשפט האמריקניים, מפני שהיא פוגעת בזכויות משפטיות של העם היהודי שהוכרו בעבר על-ידי ארצות-הברית, והמהוות עד היום חלק מהמשפט הפנימי של ארצות-הברית. נקיטת צעדים משפטיים לביטולה של מדיניות זו, אם תושג בהם פסיקה מתאימה, עשויה גם לשים קץ ליוזמה של ארצות-הברית לקדם מה שקרוי מדינה "פלשתינית", העלולה לבטל את הזכויות הקיימות להתיישבות יהודית בכל שטחי ארץ-ישראל שיעברו לשלטונה הבלתי-חוקי של מדינה כזאת.

\\\ערביי ארץ-ישראל

האיום החמור ביותר על הזכויות המשפטיות

העובדה שהציבור המכונה "האומה הפלשתינית" קיבל את הדחיפה הגדולה ביותר שלו דווקא מישראל, כאשר זו הרשתה להקים רשות "פלשתינית" בשטחי יהודה, שומרון ועזה בראשותו של יאסר ערפאת, היא אחד המהלכים האירוניים והמתמיהים ביותר.

המצב שבו ערביי פלשתינה וארץ-ישראל טוענים לאותן זכויות משפטיות כמו העם היהודי, עומד בסתירה למצב האותנטי של המשפט הבינלאומי שהתהווה בהחלטת סן-רמו, בכתב המנדט ובאמנה הצרפתית-בריטית מ- 1920.\\\ החלפת המשפט הבינלאומי האותנטי ב"כאילו" משפט בינלאומי תחליפי, המורכב מהחלטות בלתי-חוקיות של האו"ם, היא חלק מאיוולת כלל-עולמית המתרחשת מאז 1969, כאשר "העם הפלשתיני" זכה לראשונה להכרה בינלאומית. אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 ותקנות האג משנת 1907, הן מסמכי משפט בינלאומי אמיתיים, אבל אין להן שום שייכות ישירה או רלוונטיוּת למעמדן המשפטי של יהודה, שומרון ועזה, שהם חלקים בלתי-נפרדים של הבית הלאומי היהודי ושל ארץ-ישראל, בריבונותה המלאה של מדינת ישראל. מסמכים אלה של המשפט הבינלאומי צריכים לחול רק על הכיבוש הערבי של שטחים יהודיים, כפי שקרה בין 1948 ל- 1967, ולא על שלטונה של ישראל על המולדת היהודית. תרמית "העם הפלשתיני" וזכויותיו, כביכול, על ארץ-ישראל, וכן התוצאה המגוחכת הנובעת מציטוט "כאילו" משפט בינלאומי לתמיכה בטיעונים המלאכותיים שלהם, חייבות להיחשף ויש לשים להן קץ. הערבים המתגוררים בארץ-ישראל פתחו במלחמת טרור נגד ישראל, כדי להשתלט על מה שנראה להם כמולדתם הכבושה. מטרתם היא הזיה המבוססת על מיתוס וכזבים שאין כדוגמתם, שלעולם לא יהיה אפשר לרַצותם, מפני שאז המשמעות תהיה הפיכת ארץ-ישראל למדינה ערבית. על ממשלת ישראל לנקוט את הצעדים הדרושים לתיקון מצב שנעשה בלתי-נסבל, המאיים על העם היהודי באובדן זכויותיו שאינן ניתנות לשינוי על מולדתו האחת והיחידה.\\\\מעמדם של השטחים מבחינה משפטית ובינלאומית

על פי הפרשנות הרווחת לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי השטחים נמצאים בשליטת ישראל מכוח תפיסה לוחמתית. מאז תום מלחמת העולם השנייה וקבלת אמנת האו"ם, מקובל העיקרון שעל-פיו מדינה אינה רשאית להחיל את ריבונותה על שטח שנכבש בכוח (בין אם הייתה הצדקה להפעלת הכוח ובין אם לאו). לפי עיקרון זה, שטח יכול לעבור לריבונותה של מדינה רק על-פי הסכם בין המדינות הטוענות לזכויות עליו, או בהסכמת הקהילה הבינלאומית. כיוון שישראל השתלטה על שטחי יש"ע בכוח, במהלך מלחמה, הרי הם "שטחים כבושים" שישראל רשאית להחזיק בהם על-פי כללי אמנת ז'נבה הרביעית עד תום הסכסוך ולא יותר. השקפה זו באה לידי ביטוי בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. אף על-פי-כן, בשונה משטחים כבושים אחרים, לא ברור לאיזו מדינה יש זכות לריבונות על שטחי יש"ע. מצרים, ששלטה ברצועת עזה עד למלחמת ששת הימים, לא ראתה בה חלק משטחה, והחילה בה ממשל צבאי. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ויתרה מצרים למעשה על רצועת עזה, שכן דרשה להחזיר לידיה את שטח חצי האי סיני בלבד. ירדן אמנם סיפחה בשנת 1951 את הגדה המערבית והחילה את החוק הירדני עליה, אולם סיפוח זה לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית. יתרה מכך, בשנת 1988 הכריז חוסיין מלך ירדן על ניתוק הגדה המערבית מממלכתו. רוב מדינות העולם רואות את שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה כאילו חלה עליהם ריבונות פלסטינית "רדומה", אשר תתממש רק עם כינון מדינה פלסטינית עצמאית.

ישראל מסתייגת מהפרשנות הרואה בשטחי יש"ע שטחים כבושים, אם כי מבחינה משפטית היא מתייחסת אליהם כאל שטחים כבושים. מאז מלחמת ששת הימים החילה מדינת ישראל את חוקיה רק על שטחי מזרח ירושלים ורמת הגולן. על יתר השטחים הוטל ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. במנשר שפרסם המושל הצבאי של אזור יהודה והשומרון עם הקמת הממשל הצבאי נאמר במפורש: "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בה משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור." (סעיף 2 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט, אזור הגדה המערבית, מס' 2, תשכ"ז-1967). מהוראה זו נובע כי ישראל אינה מחילה את ריבונותה על השטח, וכי היא מחילה בו סדרי שלטון ומשפט ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. עם זאת, לבג"ץ יש סמכות לדון בסוגיות משפטיות בשטחים אלה, ולתושביהם יש אפשרות להגיש עתירות לבג"ץ. כמו כן, בג"ץ קבע כי כל חייל ישראלי שנמצא בשטחים נושא עימו בתרמילו את כללי היסוד של המשפט המנהלי הישראלי, ואת כללי המשפט הבינלאומי הפומבי המנהגי, שעניינם דיני המלחמה (פס"ד ג'מיעת אסכאן 1982).

יש פער לא מבוטל בין מדיניותה המוצהרת של מדינת ישראל לגבי השטחים לבין מדיניותה בפועל. ישראל הקימה עשרות יישובים ביש"ע ("התנחלויות") שבהם התיישבו אזרחים ישראלים, ובהם הונהג החוק הישראלי באופן לא-רשמי. דוגמה לבעיות שיוצרת העמימות המשפטית הזאת הובאה בעתירה לבג"ץ בשנת 2005. העתירה כללה דרישה לקבוע כי פועלים פלסטינים מקומיים שעובדים במפעלים בהתנחלויות זכאים לתנאי עבודה על-פי החוק הישראלי, כפי שנהוג לגבי פועלים ישראלים העובדים באותם מפעלים. בית הדין הארצי לעבודה פסק שהדין הישראלי אינו חל על הפועלים האלה, אולם הפועלים וארגוני עובדים ישראלים טענו שיש לקבוע דין אחד לכל הפועלים בהתנחלויות. בג"ץ קיבל את העתירה ופסק כי יש להעסיק את הפועלים הפלסטינים על-פי הדין הישראלי, שכן, לצורך העניין, זיקתם לדין הישראלי גדולה מזיקתם לדין המקומי החל בשטחים [1].

\\\טיעונים משפטיים:

בכתב המנדט של חבר הלאומים (שהיה מוסד בינלאומי שהתקיים בין מלחמות העולם) נכתב מפורשות במבוא לכתב המנדט של המועצה העליונה של בעלות הברית, כי ארץ ישראל (פלשתינה) תמסר לידי בריטניה על בסיס ההכרה הבינלאומית בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארץ-ישראל. לפי כתב המנדט בריטניה הייתה אמורה לדאוג לקיום תנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל (סעיף 2). בכתב נקבע, בין היתר, כי ממשלת המנדט תעודד עליית יהודים,ותדאג ליישב אותם: "אף שטח מפלשתינה (ארץ-ישראל) לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה", וכי "ממשלת ארץ-ישראל תעודד... התיישבות צפופה של יהודים על קרקע, לרבות אדמות מדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרה ציבורית" (סעיף 6). זאת ועוד, ממשלת המנדנט הייתה אמורה לדאוג לחוקק חוק אזרחות כדי להקל על התארחותם של יהודים בארץ. בכתב זה לא דובר על שום זכויות לאומיות של הערבים אלא רק על זכויות אזרחיות ודתיות[1].

לדעת מומחים בתחום המשפט הבינלאומי

החוק הבינלאומי, שלפיו הזכויות הלאומיות של העם היהודי בשטחי ארץ-ישראל המערבית, כמפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם, לא השתנה עד עצם היום הזה.על ידי העולם הערבי, במעשה המלחמה שלהם ולכן התבטלה כליל.

תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, הייתה בגדר המלצה שנדחתה

ישראל איננה כובשת זרה

"אמנת ז'נבה חלה רק לגבי פעולות של מדינה אחת בתחומי מדינה אחרת. ארץ-ישראל המערבית אינה שטח של מדינה אחרת, אלא חלק של המנדט הבריטי שלא נמסר עדיין למדינה כלשהי..."

"כתב המנדט לא הבחין בין זכויות היהודים לבית לאומי בכל השטח שממערב לירדן...הטיעון, שליהודים אין זכויות משפטיות על יהודה ושומרון עלול להיות קטלני באשר לזכויות כלשהן שיש ליהודים לריבונות על ישראל שלפני שנת 1967".

מן הנוסח האנגלי של החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון עולה כי המועצה לא קבעה כי על ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו ב-1967[3]. ההסדרים של הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים ב-1978 והסכם אוסלו מ-1993 ענו על דרישות החלטות אלו וישראל נסוגה משטחים. זאת ועוד, החלטות 242 ו-338 אינן מחייבות את הקמתה של מדינה ערבית נפרדת ביהודה, שומרון ורצועת עזה. גם הסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לאש"ף לא קבעו דבר בשאלת הריבונות על שטחים אלה[4].

פרופ' אליאב שוחטמן, דיקן מכללת שערי משפט, מצטט את פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארצות הברית, והנחשב למנסח הראשי של החלטה 242 הידועה של האו"ם: "זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ-ישראל מעולם לא פסקה בחלקה המערבי... הדרך היחידה שבה ניתן להביא לקיצה את זכות ההתיישבות שעל פי כתב המנדט, היא על ידי סיפוחו של שטח זה למדינה קיימת, או על ידי יצירת מדינה חדשה באותו שטח". עוד סובר פרופ' רוסטוב שאין בהתיישבות ביש"ע הפרה של אמנת ז'נבה. "אמנת ז'נבה חלה רק לגבי פעולות של מדינה אחת בתחומי מדינה אחרת. ארץ-ישראל המערבית אינה שטח של מדינה אחרת, אלא חלק של המנדט הבריטי שלא נמסר עדיין למדינה כלשהי... כיצד יכולה האמנה לחול על יהודים שהם בעלי זכות התיישבות באותם שטחים על פי המשפט הבינלאומי - זכות משפטית שהובטחה באמנה בינלאומית ומוגנת במפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם?

טיעונים פוליטיים ואחרים

ככלל, החזיקו ממשלות ישראל בתפיסה הרואה קשר היסטורי-לאומי בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ההיסטורית, וכן ראו בשטחי יש"ע (או לפחות בחלקם) שטחים חשובים מבחינה צבאית-אסטרטגית. עם זאת, סברו רבים כי יש לוותר על שטחים מסיבות שונות (פוליטיות, דמוגרפיות וביטחוניות). ביניהם דוד בן-גוריון שחשב שיש לוותר על חלק מהשטחים, אך עם זאת קבע, שאין הוא מוסמך לוותר על הזיקה ההיסטורית לכל ארץ ישראל, ושאם יכריחו אותו לעשות כן, הוא מעדיף שלא להקים מדינה.

גישה זו הרואה בזכות ההיסטורית כתב בעלות, מובעת על ידי הפרופ' אליאב שוחטמן, בצטטו את נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, שראה בניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים פעולת שחרור (בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441). וממשלות ישראל לדורותיהן, שיזמו את תוכניות ההתיישבות של יהודים בשטחי יש"ע, שפעלו על סמך התפיסה שמדובר בחבלי ארץ מולדתו של העם היהודי, וכי "זכות עם ישראל להתנחל ביהודה ושומרון" (הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16).

יש הטוענים, שאם יש לדבר על מעמד של מדינה כובשת, הרי היה זה דווקא מעמדן של ירדן ומצרים ביש"ע. הגדה המערבית הוחזקה עד מלחמת ששת ימים בידי ירדן, אך אף מדינה מעולם, למעט בריטניה ופקיסטן, לא הכירה בריבונותה עליה, ומדינות ערב אף התנגדו לכך. לבסוף ירדן ויתרה לחלוטין על תביעתה כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20. בשנת 1988 הצהיר חוסיין מלך ירדן שירדן מוותרת כליל על כל תביעה ביחס לשטחים אלו. אף רצועת עזה נכבשה ממצרים, שמעולם לא טענה לריבונות עליה, וגם איתה נחתמו הסכמי שלום. למצרים ולירדן אין, אם כן, תביעות טריטוריאליות מישראל, כי אם לסוריה בלבד, ובעניין רמת הגולן.

מי שטוען לריבונות על הגדה המערבית ורצועת עזה הם הפלסטינים, אולם מדינה פלסטינית מעולם לא התקיימה בשטחים אלו או בכל שטח אחר. ומעמדם של הפלסטינים שברחו לאזורים אלה מישראל שבגבולות "הקו הירוק" היה כשל פליטים. הגדרת העם הפלסטיני הינה חדשה יחסית ושנויה במחלוקת, אם כי ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין חתם במסגרת הסכמי קמפ דייוויד עם המצרים, על מתן אוטונומיה עם כוח שיטור חזק לפלסטינים.

פרופ' טליה איינהורן טוענת לחוסר צדק בחלוקה טריטוריאלית: "האומה הערבית מימשה את זכותה להגדרה עצמית ב-21 מדינות החולשות על 99.9% מאדמות המזרח התיכון (ועל כל אוצרות הטבע המעשירים אדמות אלה), בעוד ישראל חולשת רק על האלפית הנותרת. למרות זאת, טוענים הערבים כי יש להם זכות למדינה ריבונית נוספת בארץ-ישראל המערבית."

\\\החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם ("תוכנית החלוקה") מבטלת משפטית ומעשית את כתב המנדט של חבר הלאומים (שאף הוא אינו מתכחש לזכויות לא-יהודים בארץ). סירובם של הפלסטינים לקבל את התוכנית לא הביא לביטולה. הפלסטינים שילמו מחיר כבד על סירובם לקבל את ההצעה, בכך שזכותם להגדרה עצמית עוכבה במשך שנים רבות, אולם אין לעכב את יישום ההחלטה מעבר לנדרש.

הציבור הפלסטיני יושב בשטחים דה-פקטו. יש לפלסטינים זכות טבעית ומשפטית להמשיך לשבת בשטחים שבהם נולדו ובהם נולדו אבותיהם, ויש להם זכות להגדרה עצמית בשטחים אלה. מדינת ישראל אינה מעוניינת להעניק אזרחות ישראלית לתושבים הפלסטינים בשטחים האלה, והיא גם מגדירה עצמה כ"מדינה יהודית", כך שאינה יכולה לקבוע את גורלם של הפלסטינים. לפיכך אין לישראל זכות להוסיף ולשלוט באזור.

לציבור הפלסטיני יש ריבונות "רדומה" על השטח, שנובע מעקרון ההגדרה העצמית שנוסח אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשם שזכותם של העמים הסלאביים להגדרה עצמית במקומות מושבם הוכרה, אף על-פי שהיו נתינים של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כך יש להכיר, כיום, בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במקום מושבם.

החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם דורשות מישראל במפורש לסגת משטחים שנכבשו במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי.

לדעתו של המשפטן פרופ' יורם דינשטיין מאוניברסיטת תל אביב, ירשו ערביי פלסטין את הזכויות של הריבון שגורש, ירדן, העבירה זכויות אלה לפלשתינים באמצעות הכרזת המלך חוסיין, ב-31 ביולי 1988, שהתירה את הקשרים המשפטיים והמנהליים של ירדן עם הגדה המערבית.\\\רוב מדינות העולם והגופים הבינלאומיים, אינם מכירים בריבונותה של ישראל על שטחים אלו, ורואים בהם שטח כבוש עליו חלה אמנת ז'נבה הרביעית. ההשקפה הבינלאומית הרווחת היא שגבולות מדינת ישראל נקבעו דה-פקטו בהסכמי רודוס מ-1949, וכל שינוי בגבולות אלה בעקבות מלחמה, נחשב ככיבוש בכוח לכל דבר ועניין. שינוי לגיטימי בגבולות הריבונות הישראלית, על-פי השקפה זו, יכול להיעשות רק בהסכם בין הצדדים, הישראלי והפלסטיני.

גם מדינת ישראל עצמה לא ניסתה לשפר את מעמדה החוקי ולא החילה את ריבונותה על השטחים. באזור מזרח ירושלים, וכן בגולן שנכבש מידי סוריה, הוחל "החוק המשפט והחיקוק הישראלי". בכוונה ניזהרו המנסחים מלכלול את המושג "ריבונות", כדי שלא לספק עילה להטלת סנקציות על ישראל מצד מדינות שרואות בשטחים אלה שטחים כבושים. על רוב שטחי יש"ע הוטל בעבר משטר צבאי, או מ-1994 משטר משולב על-פי הסכמי אוסלו.

בעיית הגדרתם של השטחים היא סוגייה פוליטית, לאומית ובינלאומית, הקשורה קשר הדוק עם הסוגייה הדמוגרפית, כלומר הרכב האוכלוסייה במדינת ישראל. סיפוח של השטחים למדינת ישראל יגרור בהכרח הענקת זכויות תושב או אזרח לפלסטינים החיים בהם. זאת בהנחה שישראל מחויבת לאמנות הבינלאומיות האוסרות על כל מדינה לשלול אזרחות ממי שנולד בה, חי בה ואין לו אזרחות אחרת.

רמת הגולן, נכבשה אף היא על ידי ישראל במלחמת ששת-הימים, בדומה לשטחי יש"ע, וב־1981 הוחל עליה החוק הישראלי, בחוק רמת הגולן. תושבי רמת הגולן זכו לזכויות תושב בישראל, וחלקם אף קיבלו אזרחות מלאה. רוב מדינות העולם רואות באזור שטח סורי ריבוני, ובתושביו אזרחים סוריים, אך יחסה של ישראל לתושבי רמת הגולן נחשב הוגן.\\לאור האמור לעיל יתכן כי יש לטעון טענה זו גם כן\\ קיימת היררכיה מהותית במשפט הבינ"ל. ברמה העליונה, קיימות נורמות מוחלטות או יוס קוגנס. אלו הנורמות העליונות ביותר במשפט הבינ"ל, והן מחייבות את כל העולם, גם מדינות שהתנגדו להן. לא ניתן להפר אותן או להתנות עליהן. ניתן לשנותן רק ע"י יצירת נורמה חדשה במשפט הבינ"ל-בעלת אותו המשקל. נורמות אלו שומטות למעשה את בסיס ההסכמה שהינו אבן הבוחן המבסס את המשפט הבינ"ל. ס' 53 ו 64 לאמנת וינה קובעים כי אמנה תהא בטלה מעיקרה (void) באם תהא מנוגדת לנורמה מוחלטת במשפט הבינ"ל, בין אם הנורמה המוחלטת קדמה לאמנה או שהינה מאוחרת לה. חרף האמור לעיל, קיימת בעייתיות עם נורמות  אבן הבוחן המבסס את המשפט הבינ"ל. ס' 53 ו 64 לאמנת וינה קובעים כי אמנה תהא בטלה מעיקרה (void) באם תהא מנוגדת לנורמה מוחלטת במשפט הבינ"ל,:(1) לא קיים תוכן ספציפי לכלל היוס קוגנס. אמנת וינה רק הגדירה נורמה זו כנורמה שהינה מקובלת ומזוהה ע"י הקהילייה הבינ"ל, אך לא קבעה אילו נורמות נחשבות יוס קוגנס. (2) מעולם לא התקבלה הסכמה כלל-עולמית גורפת לקבלת נורמות יוס קוגנס, לא בוועידת וינה ולא לאחריה.\והנה בעניין נורמת היוס קוגנס יש להביא ראיה מספרי המלומדים ומאמר זה יש בכוחו להכריע בסוגיות אלו\\\\הזכות הטבעית

והגישה ההיסטורית

ב רוב המקרים ההתקפה על הזכות הטבעית בשם ההיסטוריה באה בצורה זו: הזכות הטבעית טוענת להיותה זכות שהשכל האנושי יכול להבחין

בה, זכות שהכל מכירים בה; אבל ההיסטוריה )לרבות האנתרופולוגיה(

מלמדת אותנו שזכות כזאת אינה קיימת; במקום האחידות המשוערת אנחנו

מוצאים מגוון אינסופי של רעיונות על הזכות או על הצדק. במילים אחרות,

לא תיתכן זכות טבעית אם אין בנמצא עקרונות צדק שאינם ניתנים לשינוי,

אבל ההיסטוריה מראה לנו שכל עקרונות הצדק הם בני־שינוי. אי־אפשר

להבין את משמעות ההתקפה על הזכות הטבעית בשם ההיסטוריה לפני

שמכירים באי־רלוונטיות הגמורה של טיעון זה. קודם כל, "הסכמת האנושות

כולה" בשום פנים אינה תנאי הכרחי לקיומה של הזכות הטבעית. כמה מן

הגדולים במורי הנכון הטבעי טענו שדווקא אם הנכון הטבעי הוא רציונלי,

גילויו מניח מראש את טיפוח התבונה, ולכן לא יהיה הנכון הטבעי מוכר לכל:

אף אין מקום לצפות שהנכון הטבעי יהא מוכר בקרב פראים. במילים אחרות,

אם נוכיח שאין שום עיקרון של הצדק שלא הוכחש אי שם או אי פעם, עדיין

לא הוכחנו שכל הכחשה נתונה היא מוצדקת או הגיונית. יתר על כן, היה

ידוע תמיד שמושגים שונים של צדק כוחם יפה בתקופות שונות ואצל עמים

שונים. אבסורד הוא לטעון שגילוי מספר גדול עוד יותר של מושגים כאלה

במחקר המודרני השפיע בדרך כלשהי על השאלה הבסיסית. מעל לכל, לא

רק שידיעת המגוון הגדול לאין שיעור של מושגי הנכון והלא־נכון רחוקה

מלהיות בלתי מתיישבת עם רעיון הנכון הטבעי - היא אף התנאי העיקרי

לצמיחתו של רעיון זה: ההכרה בקיומו של מגוון של מושגי הנכון היא המניע

בה"א הידיעה לחיפוש אחר הנכון הטבעי. אם אמורה להיות משמעות כלשהי

לדחיית הזכות הטבעית בשם ההיסטוריה, מן הדין שיהיה לה בסיס אחר ולא

ראיות היסטוריות. בסיסה חייב להיות ביקורת פילוסופית על האפשרות

המסקנה בדבר אי־קיומו של נכון טבעי הנובעת ממגוון מושגי הנכון

עתיקה לא פחות מהפילוסופיה הפוליטית עצמה. דומה שהפילוסופיה

הפוליטית מתחילה בטענה שמגוון מושגי הנכון מוכיח את אי־קיומו של נכון

טבעי או את האופי המוסכם )הקונבנציונלי( של כל נכון. את הדעה הזאת

נכנה בשם "קונבנציונליזם". כדי להבהיר את משמעות הדחייה העכשווית של

הזכות הטבעית בשם ההיסטוריה עלינו לתפוס תחילה את ההבדל הספציפי

בין הקונבנציונליזם, מצד אחד, ובין "התחושה ההיסטורית" או "התודעה

ההיסטורית", שהיו אופייניות למחשבת המאות התשע־עשרה והעשרים, מן

הצד האחר.

הקונבנציונליזם הניח מראש שההבחנה בין הטבע לקונבנציה )המוסכמה(

היא הבסיסית שבכל ההבחנות. השתמע ממנה שכבודו של הטבע נעלה לאין

שיעור מכבודה של מוסכמה או מגזירת החברה, או שהטבע הוא הנורמה.

התזה שהנכון והצדק הם פרי הסכמה, משמעותה שאין לנכון ולצדק בסיס

בטבע, שבסופו של דבר הם נגד הטבע,

שרירותיות, מפורשות או משתמעות. אין לנכון ולצדק שום בסיס אלא מין

הסכמה, והסכמה יכולה אמנם להוליד שלום, אך אין היא יכולה להוליד

אמת. לעומת זאת, חסידי ההשקפה ההיסטורית המודרנית דוחים את ההנחה

הבסיסית שהטבע הוא הנורמה, באשר הם רואים בה טענה מיתית; הם דוחים

את ההנחה שכבודו של הטבע נעלה מכל מעשי האדם. אדרבה, או שהם

תופסים את האדם ומפעליו, לרבות מושגיו המשתנים על הצדק, כטבעיים

במידה שווה ככל שאר הדברים הממשיים, או שהם טוענים לדואליזם בסיסי

בין תחום הטבע לתחום החופש או להיסטוריה. במקרה השני הם מרמזים

שעולמו של האדם, עולם היצירה האנושית, מרומם בהרבה מן הטבע. על

פי זאת אין הם תופסים את מושגי הנכון והלא־נכון כמושגים שרירותיים

ביסודם. הם מנסים לגלות את סיבותיהם; הם מנסים לעשות את הרבגוניות

והרצף שלהם למובנים; כשהם מייחסים אותם לפעולות של חופש הם

מדגישים את ההבדל היסודי בין חופש ובין שרירותיות.

מהי משמעות ההבדל בין ההשקפה הישנה ובין המודרנית? הקונבנציונ־

ליזם הוא צורה מיוחדת של הפילוסופיה הקלסית. ברור שיש הבדלים עמוקים

בין הקונבנציונליזם ובין העמדה שנוקט אפלטון, למשל. אבל היריבים

הקלסיים מסכימים בנקודה הבסיסית ביותר: שני הצדדים מודים שההבחנה. שהרי הבחנה זו מרומזת

בין הטבע ובין הקונבנציה היא הבחנה בסיסית

ברעיון הפילוסופיה. להתפלסף משמעותו לעלות מהמערה אל אור השמש,

לאמור, אל האמת. המערה היא עולם הדעה בניגוד לידיעה. הדעה נתונה

לשינוי. הבריות אינם יכולים לחיות, כלומר אינם יכולים לחיות יחדיו, אם

אין הדעות מושתתות על צו החברה. כך הדעה נעשית לדעה סמכותית או

לדוֹגמה ציבורית או ל"השקפת עולם". להתפלסף משמעותו אפוא לעלות

מהדוֹגמה הציבורית אל הידיעה הפרטית בעיקרה. הדוֹגמה הציבורית היא

במקורה ניסיון לקוי להשיב על שאלות האמת השלמה או הסדר הנצחי.

מנקודת המבט של הסדר הנצחי, השקפה לקויה על הסדר הנצחי היא מקרית

או שרירותית; אין היא חבה את תוקפה לאמת המהותית שלה אלא לצו

החברה או לקונבנציה. ההנחה הבסיסית של הקונבנציונליזם אינה אפוא אלא

ראיית הפילוסופיה כניסיון לתפוס את הנצחי. המתנגדים המודרניים לזכות

הטבעית דוחים בדיוק את הרעיון הזה. לדבריהם, כל המחשבה האנושית

היא היסטורית, ומכאן שאינה מסוגלת לתפוס שום דבר נצחי. בעוד שלדעת

הקדמונים, התפלספות פירושה נטישת המערה, הרי לדעתם של בני־זמננו,

כל התפלספות שייכת ביסודה ל"עולם היסטורי", ל"תרבות", ל"ציביליזציה",

ל"השקפת עולם", כלומר למה שאפלטון קרא המערה. אנו נכנה דעה זו בשם

"היסטוריציזם

ציינו קודם שדחיית הזכות הטבעית בימינו בשם ההיסטוריה אינה

קיומה או על אפשרות ידיעתה של הזכות הטבעית. אנו מציינים עכשיו כי

הביקורת הפילוסופית שבה מדובר אינה במובהק ביקורת על הזכות הטבעית

או על עקרונות מוסריים בכלל. זוהי ביקורת המחשבה האנושית כשהיא

לעצמה. אף על פי כן, ביקורת הזכות הטבעית מילאה תפקיד חשוב בעיצוב

ההיסטוריציזם.

ההיסטוריציזם צמח במאה התשע־עשרה בחסות האמונה שאפשר

לדעת את הנצחי או לפחות לנחשו. אבל אט־אט הוא ערער את האמונה

שגוננה עליו בינקותו. לפתע הוא הופיע בזמננו בצורתו הבוגרת. התהוות

ההיסטוריציזם אינה מובנת במלואה. במצב הנוכחי של ידיעתנו קשה לומר

היכן ומתי בהתפתחות המודרנית אירע הקרע המכריע בינו ובין הגישה

"הבלתי היסטורית", אשר שררה בכל הפילוסופיה המוקדמת יותר. לשם

התמצאות מהירה נוח להתחיל ברגע שבו עלתה התנועה, שהייתה לכתחילה

תת־קרקעית, אל פני השטח והחלה לשלוט במדעי החברה בריש גלי. רגע זה

היה ראשית צמיחתה של האסכולה ההיסטורית.

למחשבות שהנחו את האסכולה ההיסטורית לא היה אופי תיאורטי. האסכולה ההיסטורית צמחה כתגובה למהפכה ה

טהור כלל ועיקרצרפתית

ולדוקטרינות הזכות הטבעית שהכינו מהפך אדיר זה. מתוך התנגדות לקרע

האלים מן העבר הדגישה האסכולה ההיסטורית את החכמה ואת הצורך בקיום

הסדר המסורתי או בהמשכו. דבר זה היה יכול להיעשות גם בלי ביקורת

הזכות הטבעית כשהיא לעצמה. אכן, הזכות הטבעית הקדם־מודרנית לא

תמכה בפנייה חסרת מעצורים מהסדר המקובל או ממה שהיה אקטואלי כאן

ועכשיו אל הסדר הטבעי או הרציונלי. עם זאת, דומה שמייסדי האסכולה

ההיסטורית הבינו באופן כלשהו שקבלת עקרונות אוניברסליים או מופשטים

כלשהם יש לה בהכרח השפעה מהפכנית, מטרידה, מערערת, ככל שמדובר

במחשבה, ושהשפעה זו אינה תלויה כלל בשאלה אם העקרונות הנידונים

מקדשים בדרך כלל מהלך פעולות שמרני או מהפכני. שהרי ההכרה

בעקרונות אוניברסליים מאלצת את האדם לשפוט את הסדר המקובל,

או את מה שהוא אקטואלי כאן ועכשיו, באור הסדר הטבעי או הרציונלי;

וקרוב לוודאי שהדבר האקטואלי כאן ועכשיו אינו מגיע למדרגת הנורמה

האוניברסלית שאינה ניתנת לשינוי. 5 ההכרה בעקרונות אוניברסליים נוטה

אפוא למנוע מהבריות להזדהות בלב שלם עם הסדר החברתי שהועיד להם

הגורל או לקבלו. היא נוטה לנכר אותם ממקומם על פני האדמה. היא נוטה

לעשותם לזרים, ואפילו לזרים על פני האדמה.

לאמיתו של דבר, מתוך הכחשת המשמעות - אם לא הקיום - של

נורמות אוניברסליות, השמרנים הדגולים שיסדו את האסכולה ההיסטורית

המשיכו ואפילו חידדו את המאמץ המהפכני של יריביהם.* מאמץ זה קיבל

את השראתו ממושג ספציפי של הטבעי. הוא היה מכוון הן כנגד הלא־טבעי

או הקונבנציונלי הן כנגד העל־טבעי או השייך לעולם הבא. המהפכנים

הניחו, רשאים אנו לומר, שהטבעי הוא תמיד אינדיבידואלי, ומכאן שהאחיד

הוא לא־טבעי, או קונבנציונלי. היחיד האנושי היה אמור להיות משוחרר או

לשחרר את עצמו, כך שיוכל לבקש לא רק את אושרו אלא אף את גרסתו

שלו לאושר. אבל פירושו של דבר זה היה שמטרה אוניברסלית ואחידה אחת

הוצבה לכל בני האדם: הזכות הטבעית של כל יחיד הייתה זכות השייכת

באופן אחיד לכל אדם כאדם. אבל נאמר שהאחידות אינה טבעית, ומכאן

שהיא רעה. היה ברור שאי־אפשר להפריט את הזכויות בהתאמה מלאה

לרבגוניות הטבעית של הפרטים. הסוגים היחידים של זכויות שלא סתרו את

החיים החברתיים ואף לא היו אחידים היו זכויות "היסטוריות": זכויותיהם של

אנגלים, למשל, להבדיל מזכויות האדם. הבדלי הזמן והמקום סיפקו, כמדומה,

יסוד אמצעי, בטוח ואיתן בין האינדיבידואליזם האנטי־חברתי לאוניברסליות

הלא־טבעית. האסכולה ההיסטורית לא גילתה את הבדלי המקום והזמן

במושגי הצדק: אין צורך לגלות את המובן מאליו. לכל היותר נוכל לומר

שהיא גילתה את הערך, את הקסם ואת הפנימיות הטבועה במקומי ובזמני,

או שהיא גילתה את עליונותו של המקומי והזמני על האוניברסלי. יהיה זהיר

יותר לומר כי מתוך הקצנת נטייתם של אנשים כמו רוסו קבעה האסכולה

ההיסטורית כי המקומי והזמני עולה בערכו על האוניברסלי. כתוצאה מכך,

מה שטען לאוניברסליות התגלה לבסוף כנגזר ממשהו מוגבל במקום ובזמן,

תורת החוק הטבעי של

הסטואיקנים, למשל, הייתה מופיעה מן הסתם כהשתקפות גרידא של מצב

זמני מסוים בחברה מקומית מסוימת - התפוררות העיר היוונית.

מאמציהם של המהפכנים היו מכוונים נגד כל השייך לעולם הבא, או

כל הטרנסצנדנטיות. הטרנסצנדנטיות אינה תחום בלעדי של דת נגלית. היא

הייתה מובלעת, במובן חשוב מאוד, במשמעות המקורית של הפילוסופיה

הפוליטית כחיפוש אחרי הסדר הטבעי או הסדר הפוליטי הטוב ביותר.

המשטר הטוב ביותר, כפי שהבינוהו אפלטון ואריסטו, אמור להיות שונה

ברובו מן האקטואלי כאן ועכשיו או מכל הסדרים האקטואליים. דעה זו על

הטרנסצנדנטיות של הסדר הפוליטי הטוב ביותר עברה שינוי עמוק בדרך

ההבנה של ה"קדמה" במאה השמונה־עשרה, אך היא עדיין נשתמרה במושג זה

של אותה המאה. שאם לא כן לא היו התיאורטיקנים של המהפכה הצרפתית

יכולים לדון לכף חובה את רובם הגדול של הסדרים החברתיים שהיו

קיימים אי פעם. בהכחישה את המשמעות, אם לא את הקיום, של נורמות

אוניברסליות, הרסה האסכולה ההיסטורית את הבסיס האיתן היחיד של כל

המאמצים לחרוג אל מעבר לאקטואלי. לפיכך אפשר לתאר את ההיסטוריציזם

כצורה מודרנית של הוויית העולם הזה, קיצונית בהרבה משהיה הרדיקליזם

הצרפתי של המאה השמונה־עשרה. אין ספק שההיסטוריציזם פעל כאילו

התכוון לעשות את בני האדם בני־בית גמורים "בעולם הזה". מכיוון שכל

עיקרון אוניברסלי הופך לפחות את רוב בני האדם לחסרי קורת גג בכוח,

המעיט ההיסטוריציזם בערכם של עקרונות אוניברסליים לטובת עקרונות

היסטוריים. הוא האמין כי בהבנת עברם, מורשתם, מצבם ההיסטורי, יוכלו בני

האדם להגיע לעקרונות שיהיו אובייקטיביים לא פחות מאלה שהפילוסופיה

הפוליטית הקדם־היסטוריציסטית הקדומה יותר טענה להם; נוסף על זאת, הם

לא יהיו מופשטים או אוניברסליים, ולפיכך מזיקים לפעולה נבונה או לחיים

אנושיים באמת, אלא מוחשיים או ייחודיים - עקרונות שהולמים את התקופה

המסוימת או את העם המסוים, עקרונות שמיוחסים לתקופה המסוימת או לעם

מסוים.

בנסותה לגלות קני מידה אשר תוך כדי היותם אובייקטיביים היו

גם יחסיים לנסיבות היסטוריות מסוימות, הועידה האסכולה ההיסטורית

למחקרים היסטוריים חשיבות גדולה בהרבה מזו שהייתה להם אי פעם. אלא

שתפיסתה על מה שאפשר לצפות ממחקרים היסטוריים לא הייתה תוצאה שדגלה באוניברסליות של החוק הטבעי

\\הנה לאחר קביעת היוס קוגנס לעניין מעמד ריבונות ישראל כפי שהונח מתחילה בהצהרת בלפור ,ישאר לדון במעמד התושבים הערביים באופן המכבד את יסודות כבוד האדם וחירותו ולא יסתור את עצם החלת הריבונות הישראלית ,ואעפ שיהיו רוב תושבי המדינה ערבים מאחר ולכתחילה כוונת ההצהרה הייתה מתן בית לאומי ליהודים מכח המנדט לכך ידרשו שלשה בתי מחוקקים יתר על כן יקבע היוס קוגנס את עניין ארבעת הצריחים וזאת בכפוף לחוק הבינ''ל טענות אלו יש להביא בבית הדין הבינ''ל ויש בכוחם להכריע בעניין החוקה הבינ''ל ה2\\וכך באמת הציג הרמב'ם את הויכוח בין הפילוסוף למותכלם והסיק מתוך זאת חידוש גדול98.ההקדמה העשירית

היא ההתכנות 21 אשר הזכירו, וזהו בסיס מדע ה"כלאם".

ושמע עניינו: הם סבורים כי כל העולה בדמיון יתכן מבחינת השכל: 22

כגון שייעשה כדור הארץ גלגל סובב, 23 וייעשה הגלגל כדור הארץ, ותתכן אפשרותו מבחינת השכל.

וכגון שתנוע טבעת 24 האש כלפי המרכז וינוע כדור הארץ כלפי המקיף 25, ואין מקום זה יותר טוב לגוף זה מן המקום האחר מבחינת ההתכנות השכלית.

אמרו וכך כל דבר מן הנמצאים הללו שאנו רואים, היות דבר מהם גדול מכפי שהוא או קטן, או בהפך מכפי שהוא מצוי בתארו ומקומו, כגון שיהיה אחד האדם כגודל הר עצום בעל ראשים רבים מרחף באוויר, או שימצא פיל בגודל פשפש ופשפש 26 בגודל פיל, כל זה אמרו יתכן אצל השכל.

ועל דרך זו מן ההתכנות יהיה כל העולם, וכל דבר שהניחו מן הסוג הזה אמרו יתכן שיהיה כך ואפשר שיהיה כך, ואין היות דבר פלוני כך, טוב מהיותו כך, מבלי להביט לתיאום המציאות עם ההנחות שלהם, לפי שהמצוי הזה לדבריהם, שיש לו צורות ידועות ושיעורים מוגדרים ומצבים חיוביים בלתי משתנים ולא מתחלפים, אין הווייתם כך אלא על דרך הנוהג.

כמו שנוהג המלך שאינו עובר בחוצות העיר אלא כשהוא רוכב, ולא נראה מעולם כי אם כך, ואין מן הנמנע אצל השכל שיהלך רגלי בעיר, אלא הדבר אפשרי בלי ספק ויתכן היותו. כך אמרו, היות הארץ נעה למרכז, והאש אל על 27, או היות האש שורפת והמים מצננים, אינו אלא מהלך נוהג, ואין מן הנמנע בשכל שישתנה נוהג זה, ותצנן האש ותנוע למטה כשהיא אש, וכן יחמם המים, וינוע למעלה כשהוא מים, ועל פי זה נבנה כל העניין.

והם עם זאת מסכימים, כי התקבצות שני הפכים במקום אחד וברגע אחד בטל, לא יהיה ולא יתכן בשכל.

וכן אומרים עוד כי היות עצם 28 שאין בו מקרה כלל, או מקרה לא בנושא לדברי מקצתם, נמנע ולא יתכן בשכל.

וכן אומרים כי הפיכת העצם מקרה, או הפיכת המקרה עצם, לא יהיה. ולא יתכן כניסת גוף בגוף. אלא מודים הם כי אלה נמנעים מבחינה שכלית.

אבל מה שכל אשר מנאוהו מן הנמנעות לא יצטייר כלל, ואשר קראוהו אפשרי יצטייר, הוא דבר נכון.

אלא שהפילוסופים אומרים, כי זה שאתם קוראים אותו נמנע, מפני שאינו עולה בדמיון, ואשר קראתם אותו אפשרי, מפני שהוא עולה בדמיון, וזה האפשרי אצלכם, הוא אפשרי בדמיון לא בשכל! הנכם בהקדמה זו בוחנים את החיובי, ואשר יתכן והבטל, פעמים בדמיון לא בשכל, ופעמים בתחילת המחשבה הכללית, 29 כמו שהזכיר אבו נצר, כאשר הזכיר את העניין שקוראים אותו ה"מתכלמין" שכל 30.

הנה נתבאר, כי כל העולה בדמיון אפשרי הוא [קמא] לדעתם, בין שהיה תואם את המציאות או שאינו תואם. וכל שאינו עולה בדמיון הוא הנמנע.

ולא תתקיים הקדמה זו כי אם בתשע הקדמות שהזכרנו לעיל, ובגללה בלי ספק הוזקקו להקדים אותם, וביאור הדבר כפי שאבאר 31 לך ואגלה לך ממסתרי דברים אלו על דרך ויכוח שאירע בין ה"מתכלם" והפילוסוף:

אמר ה"מתכלם" לפילוסוף מדוע מצאנו גוף הברזל הזה בתכלית הקושי והחוזק והוא שחור, וגוף החמאה הזה בתכלית הרכות והרפיון והוא לבן?

ענהו הפילוסוף ואמר, מפני שכל גוף טבעי יש לו שני מיני מקרים:

- מקרים אשר יבואוהו מצד חומרו, כדרך מה שהאדם בריא וחולה,

- ומקרים יבואוהו מצד צורתו כהתפלאות 32 האדם וצחוקו.

וחומרי הגופים המורכבים הרכבה אחרונה 33 שונים מאוד כפי הצורות המיוחדות לחומרים, עד שנעשה עצם הברזל שונה מעצם החמאה. ונספח להם מן המקרים השונים כפי שאתה רואה, והרי החוזק בזה והרכות בזה, מקרים נספחים לשנויי צורותיהם, והשחרות והלובן מקרים נספחים לשנויי חומריהם הסופיים.

ואז סתר ה"מתכלם" כל התשובה הזו באותן ההקדמות שיש לו, כפי שאסביר לך, והיא, שהוא אומר, אין צורה מצויה, כפי שנדמה לך כלל, המייצבת את העצם עד שתעשהו עצמים שונים, אלא הכל מקרים כפי מדבריהם בהקדמה השמינית.

ואמר עוד, אין שוני בין עצם הברזל ועצם החמאה, והכל מחובר מעצמים בודדים דומים, כמו שביארנו מהשקפותיהם בהקדמה הראשונה, אשר נתחייבו ממנה בהכרח ההקדמה השניה והשלישית כמו שביארנו. וכן ההקדמה השתים עשרה צריכים לה בקיום העצם הבודד. וכן לא יתכן אצל ה"מתכלם" שיהו מקרים מסוימים מיוחדים לעצם זה, עד שיהא בהן מזומן ומעותד לקבלת מקרים שניים, כי לדעתו אין מקרה נושא מקרה כמו שביארנו בהקדמה התשיעית. ואין למקרה קיום כמו שביארנו בהקדמה השישית.

וכיון שנתאשר 34 ל"מתכלם" כל מה שרצה כפי הקדמותיו, והיה המושג מהן, כי עצמי החמאה והברזל עצמים שווים דומים, ויחס כל עצם מהם לכל מקרה יחס שווה, ואין עצם זה ראוי למקרה זה יותר מזה. וכשם שעצם בודד זה אין התנועה לו עדיפה מן המנוחה, כך אין עצם מהם ראוי לקבל מקרה החיים או מקרה השכל או מקרה החוש יותר ממקרה אחר, וריבוי העצמים ומיעוטן אינן מוסיפים בכך מאומה, כי המקרה הרי מציאותו בכל עצם ועצם מהם, כפי שביארנו מדבריהם בהקדמה החמישית.

והיוצא לפי כל ההקדמות הללו שאין האדם ראוי יותר להשכיל מן החיפושית 35. ויתחייב 36 מה שאמרו מן ההתכנות בהקדמה זו.

ובגלל הקדמה זו היה כל העסק, לפי שהיא החמורה 37 מן הכל בקביעת כל מה שרוצים לקבוע כמו שיתבאר.

הערה

דע, אתה המעיין במאמר זה, אם אתה ממי שידע את הנפש וכוחותיה, 38 ונתברר לו כל דבר כפי אמיתת מציאותו, הרי כבר ידעת כי הדמיון מצוי לרוב בעלי החיים: בבעל חי השלם כולו, כלומר: שיש לו לב, הרי מציאות הדמיון לו ברור 39, ושאין ייחודו של אדם בדמיון 40, ושאין פעולת הדמיון פעולת [קמב] השכל, אלא הפכו. והוא:

שהשכל מפרק את המורכבות ומבחין בין חלקיהן, ומפשיטן ומשכילן כפי אמיתתן וסיבותיהן, ומשיג מן הדבר האחד עניינים רבים מאוד, שונים אצל השכל כשוני שני בני אדם אצל הדמיון במציאות 41.

ובשכל יבחן העניין הכללי מן העניין הפרטי 42, ולא תתאשר 43 הוכחה מן ההוכחות כי אם בכללי.

ובשכל יוודע הנשוא העצמי מן המקרי.

ואין לדמיון פעולה במאומה מן הפעולות הללו, כי אין הדמיון משיג כי אם הפרט המורכב בכללותו כפי שהשיגוהו החושים, או שמרכיב הדברים שהם נפרדים במציאות ומרכיבם זה על זה 44, והכל 45 גוף או כוח מכוחות הגוף.

כמו שמדמה המדמה אדם וראשו ראש סוס, ויש לו כנפים וכיוצא בכך, וזהו הנקרא 'המוצר הכוזב', לפי שאינו תואם שום מציאות כלל 46, ואין הדמיון יכול כלל להשתחרר במושגיו מן החומר 47, ואפילו יפשיט צורה מסוימת בתכלית ההפשטה, ולפיכך אין להתחשב במדמה.

ושמע מה שהועילונו המדעים ההכשרתיים, 48 וכמה חשובים הם ההקדמות אשר למדנו מהם.

[יש דברים שהדמיון מונעם והם קיימים]

דע, שיש שם 49 דברים אם יבחנם האדם בדמיונו לא יצטיירו לו כלל, אלא ימצא כי דימוים נמנע כמניעת התחברות שני הפכים. ונתאשר בהוכחות מציאות אותו הדבר אשר דימויו נמנע, וישנו במציאות.

והוא, שאם תדמה כדור גדול באיזה גודל שתרצה, ואפילו תדמה אותו כשעור כדור הגלגל המקיף 50, וגם תדמה בו אלכסון העובר את מרכזו, וכן תדמה שני בני אדם עומדים על קצווי האלכסון, עד שתהא הנחת רגליהם על קו ישר של האלכסון. ויהיה האלכסון ושני האנשים 51 בקו אחד ישר, הרי לא יבצר שיהא האלכסון מקביל לאופק, 52 או בלתי מקביל לו 53:

- אם היה מקביל יפלו שניהם,

- ואם לא היה מקביל ייפול אחד מהם והוא התחתון ויעמוד האחר. ככה ישיג הדמיון.

וכבר הוכח כי הארץ כדורית, ושיש מן הישוב 54 על שני קצווי האלכסון, וכל אדם משוכני שני הקצוות ראשו כלפי השמים ורגליו כנגד רגלי השני המקביל לו באלכסון, ואי אפשר שייפול אחד מהם כלל, ולא יצטייר כי אין אחד מהם למעלה והשני למטה, אלא כל אחד מהם למעלה ולמטה באופן יחסי לשני.

וכן הוכח בשני מספר "אלמכ'רוטאת": 55 יציאת שני קוים שיש ביניהם בראשית מוצאן מרחק מסוים, וכל שמתארכים מתמעט 56 אותו המרחק וקרב האחד אל השני, ואי אפשר שיפגשו כלל ואפילו ימשכו ללא סוף, ואף על פי שכל שנתרחקו מתקרבים זה לזה, וזה לא יתכן שידומה ולא יכנס ברשת הדמיון [קמג] כלל, ואותם שני הקווים האחד ישר והשני עקום כמו שנתבאר שם.

הנה הוכח מציאות מה שלא ידומה ולא ישיגהו הדמיון, אלא נמנע הוא אצלו.

וכן הוכח מניעת מה שמחייב הדמיון, והוא שה' יתעלה גוף או כוח בגוף, לפי שאין מצוי אצל הדמיון כי אם גוף או דבר בגוף 45. הנה נתבאר שיש שם 49 דבר אחר שבו נבחן החיובי, ואשר יתכן, והנמנע, ואינו הדמיון.

וכמה חשוב עיון זה וכמה גדולה טובתו למי שרצה להתרונן מן העלטה הזו, כלומר: ההמשכות אחר הדמיון.

ואל תחשוב כי ה"מתכלמין" לא העלו על לבם מאומה מכל זה, אלא העלוהו במקצת על לבם ויודעים אותו, וקוראים כל מה שנדמה והוא נמנע, כגון היות ה' גוף, השערה ודמיון 57, ורבות אומרים בפירוש כי ההשערות כוזבות, ולפיכך הוזקקו לתשע ההקדמות שהזכרנו כדי לאמת 58 בהן ההקדמה העשירית הזו, והיא התכנות כל מה שרצו שיתכן מדברים המדומים, מחמת אחידות העצמים ושוויון המקרים במקריות כמו שביארנו.

התבונן נא אתה המעיין, וראה שהתפתח דרך עיון עמוק, והוא, שאלה ציורים 59 מסוימים, טוען האחד שהם ציורים שכליים, ואחר יאמר שהם ציורים דמיוניים, ואנו רוצים למצוא דבר שיברר לנו המושכלים מן המדומים.

ואם יאמר הפילוסוף כי המציאות עדי 60, כפי שהוא אומר, ובה נבחן החיובי ואשר יתכן והנמנע. יאמר לו איש הדת ועל כך הוא הויכוח, כי זו המציאות טוען אני שהיא נעשת ברצון 61 לא שהיא חיובית, ואם נעשת באופן זה יתכן שתיעשה בהפכו, אלא אם כן יחליט הציור השכלי שלא יתכן הפך זה כפי שנדמה לך.

ועניין ההתכנות הזו יש לי בו דברים תשמעם בכמה מקומות במאמר זה 62, ואינו דבר שיש למהר לדחות את כולו בקלות.

\\והתבונן אתה המעיין וראה שהנה יצא דרך עיון עמוק מאוד,וזה שאלו קצת צייורים יאמר איש שהם ציורים שכליים,ואחר יאמר כי הם צייורים דמיוניים,ונרצה שנמצא דבר אחד יבאר לנו המושכלות מן המדומות [כלומר מחוייב שימצא דבר אחד וכו'],וזאת גירסת האבן תיבון כמדומני שהרב י' ק'אפח לא ירד לעומקן של דברים ופירש ר' שם טוב אבן פלקירה ,ויש דברים אחדים שלא יוכל הדמיון לציירם והתבארו במופת כחומר הראשון והשכלים הנבדלים והדומה לזה. עכ'ל ורמז באלו השלושה הענין האחד הנרצה והוא הנבדל העשירי הממונה על שלשה דברים הא' היותו פקיד ונגיד על ארבעת היסודות,והב' ובמורכבים מהם להניעם ולהרכיבם,ולשנותם אל אשר יחפץ וכמו שהשכלים אשר למעלה ממנו יניעו כל אחד מהם את הגלגל הנשפע ממנו ככה יניע גם הוא את הד' יסודות וכו' והב' הוא נותן הצורות בעולם התחתון וכו' הג' הוא היותו מאיר ומזהיר על הצורות הדמיונות המושגות בכח המדמה אשר באדם לשומם צורות מושכלות בשכלו ההיוליאני ואז תושלם השגת האדם ותצא לפועל ע'כ\\ובזאת יובן עניין המאמר הזכות הטבעית ותושלם הבנת עניינו\\\

1]^ פרופ' טליה איינהורן, ארץ-ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי, אתר NFC

2]^ פרופ' אליאב שוחטמן, התנתקות מהחוק, מתוך מאמר במקור ראשון

3]^ הנוסח האנגלי קובע: "נסיגה של כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך", בעוד הנוסח הצרפתי קובע: "נסיגה של הכוחות המזוינים הישראליים מהשטחים שנכבשו בסכסוך".

4]^ פרופ' טליה איינהורן מדייקת על פי הכתוב "קיום עקרונות המגילה (מגילת האו"ם) מחייב השכנת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון, שיושתת על ... פינוי כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנתפסו במסגרת הסכסוך האחרון..." כי נכתב בנוסח האנגלי "כוחות מזוינים" ולא כל הכוחות המזוינים; ונכתב מ"משטחים" ולא מכל השטחים, ולכן ישראל קיימה החלטות אלו כאשר נסוגה בחלק מכוחותיה בחלק מהשטחים. ארץ ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי, אתר NFC

5]^ עו"ד הווארד גריף, זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל על-פי המשפט הבינלאומי

מבוססת על ראיות היסטוריות אלא על ביקורת פילוסופית על אפשרות

לקיומה של הזכות הטבעית או על האפשרות להכירה - ביקורת הקשורה

בדרך כלשהי עם "היסטוריה".