קבלת ההחלה לצאת למלחמה, על פי המודל ההתנהגותי. ניתוח זה יעסוק בתהליך קבלת ההחלטות של הדרג הבכיר ביום היציאה למלחמה, ה-12 ביולי, 2006, ומבצע עופרת יצוקה.
המודל ההתנהגותי מניח כי במקרים רבים הסיטואציה מכתיבה את התנהגות האדם, מכאן שהמודל עצמו נגזר מהסיטואציה. סיטואציות שונות מניבות התנהגויות שונות ועל כן ננהג במקרים מסוימים על פי מודלים התנהגותיים ספציפיים. במקרה שלפנינו, המודל המתאים ביותר הוא מודל האלימינציה. המודל נכון למצבים שבהם יש מגוון של חלופות וזמן מוגבל לקבלת החלטה. לפי מודל זה תהליך קבלת ההחלטה הוא תהליך רציף של צמצום אפשרויות, הנועד לאפשר לנו להגיע במהירות אל החלופה הרצויה. לתהליך ארבע שלבים: הגדרת קריטריונים לפי סדר חשיבות יורד, העלאת חלופות, בדיקת החלופות לפי הקריטריון הראשון, פסילת חלופה שאינה עולה הקריטריון, וחוזר חלילה.
הקריטריונים שהוצגו לשר הביטחון בישיבה הפורמאלית הראשונה בצהרי 12 ביולי היו: פגיעה משמעותית בחיזבאללה, תהליך להשבת החטופים (תוך הטלת אחריות על ממשלת לבנון), הותרת הסורים מחוץ לתמונה ומימוש החלטה 1559 של האו"ם לפריסת צבא לבנון על הדרום. החלופות שהוצגו לצורך מימוש טופס הקריטריונים היו שלוש תוכניות: "שוברת הקרח", "משקל סגולי" ו-"מי מרום". הרמטכ"ל תמך באופציה הראשונה, שתפגע בתשתיות לבנוניות ואילו שר הביטחון בתוכנית השנייה, שנועדה לפגוע במערך הטילים לטווח ארוך של הארגון. ראש המוסד העלה חלופה לתקיפה בסוריה, וזאת למרות שעמדה בניגוד לקריטריון אי עירוב הסורים והייתה אמורה להיפסל מיידית. כשהצטרף ראש הממשלה לדיונים, נוסף קריטריון חדש לתמונה: ממשלת ארה"ב מתנגדת לפגיעה בריבונותה של לבנון, ובכך למעשה מבטלת לחלוטין את האפשרות לשימוש ב"שוברת הקרח". ראש הממשלה הודיע כי גם הוא תומך באופציית "משקל סגולי". באותו דיון הגדיר צה"ל שלושה קריטריונים שאינם ניתנים להשגה: החזרת החטופים והכרעת החיזבאללה. לכך נוספו שני קריטריונים נוספים לאלו שהוצגו בהערכת המצב הראשונה, שהתקיימה עם שר הביטחון: העמקת ההרתעה של ישראל ומימוש ריבונותה של ממשלת לבנון על כל שטח המדינה. קריטריון נוסף שעמד על הפרק הוא שמדובר במבצע ולא בלחימה. החלופות שהועלו בכל הדיונים הובאו על ידי אנשי הצבא בלבד, ללא אפשרויות נוספות של גורמים אחרים.
במהלך הדיון בממשלה, בערב ה-12 ביולי, הועלה קריטריון נוסף שלא עלה על הפרק לפני כן: בידי חיזבאללה ישנם קטיושות והוא מתכוון לשגרם במידה ויחוש מאוים. לא הועלו כל חלופות למקרה זה, כמו גם לנושא העורף שהוגדר כממוגן חלקית. לא הועלו חלופות גם למקרה של תגובת חיזבאללה לתוכנית שהציע צה"ל. קריטריון נוסף שעלה בישיבה ולא זכה להעלאת חלופות הוא נושא סיום האירוע. מבחינת חיזבאללה אירוע החטיפה הסתיים והיוזמה לבחון חלופות נוספות, מעבר לזו הצבאית, לא נלקחה בחשבון על ידי הנוכחים. גם אלמנט הזמן (בלתי מוגבל) לא נלקח בחשבון בקריטריונים שהוצגו.
במבצע עופרת יצוקה המציאות אחרת, לגבי היציאה למבצע ישנה אחדות מקצה לקצה, ראש הממשלה עומד לסיים את כהונתו ונחשב לאחד שאין לו מה להפסיד מבחינה פוליטית ולכן סביר שיקשיב ליועצים הנכונים ויפעל מהמניעים הנכונים.לשר הביטחון אהוד ברק ולשרת החוץ ציפי לבני יש מה להפסיד אבל הרבה יותר להרוויח שניהם רוצים לנצל את המצב לטובתם מבחינה פוליטית וניצחון במשימה יעמוד לזכותם פעמיים פעם אחת על המבצע הנוכחי ופעם שנייה פסיכולוגית והיסטורית כמובילי הקרב שלמדו את מלחמת לבנון השנייה ויכלו לייצר ממנה מציאות חדשה צבא חדש וניהול חדש אחר ונכון הרבה יותר, ניצחון בפעולה יבדל אותם מהפוליטיקאים שהפסידו את מלחמת לבנון השנייה. הרמטכ"ל מצידו משדר לכול עם ישראל( וגם לעמי ערב) מציאות אחרת צבא אחר , הוא לא יכול להפסיד רק לנצח, הפסד תדמיתי של הצבא יחשב לאסון לאומי ולכן אם למישהו היה חשש אמיתי לפני הקרב זה לרמטכ"ל .
לאורך כל הדרך לא הוצגו הקריטריונים (לפי דרישת המודל) בסדר חשיבות יורד. לא ניתן לדעת מה היה הקריטריון המנחה שלפיו שקלו מקבלי ההחלטות את החלופות שהוצגו בפניהם. חלק מהקריטריונים כלל לא נלקחו בחשבון (סוגיית גיוס המילואים) או שהוצגו ללא חלופות. כל העת נוספו קריטריונים מצד אחד והורדו מנגד. חלק ממקבלי ההחלטות היו מודעים רק לחלק מהקריטריונים (כמו האפשרות לפעולה קרקעית, שהוצגה רק בדיון הראשון). לסיכום ניתן לומר כי הגדרת הקריטריונים לא הייתה נכונה, כתוצאה מכך גם הערכת החלופות והצגתן השפיעה על ההחלטה שהתקבלה בסיום התהליך.
קונפורמיות יתר וכשל של חשיבה קבוצתית: קונפורמיות יתר הינה כשל קבוצתי הנובע מחשיבה קבוצתית. כשל זה מתרחש בסיטואציות שבהן ההחלטה שעומדת על הפרק היא החלטה דרמטית. החלטה בנושאים שיש בהם לחץ רב של, אי בהירות, החלטה שיש בה סיכון. לקבוצה המתכנסת יש תחושה חזקה של זהות קבוצתית. אף אחד אחר מלבד חברי הקבוצה אינו מורשה להכנס. לקבוצה יש מנהיג דומיננטי בעל דעה מכוננת וכולם יודעים מה דעתו ומה הוא רוצה להשיג. כתוצאה מהלכידות הגבוהה של הקבוצה יש אמונה גדולה במוסריות שלה וקונפורמיות, על כן אם עולה דעה מנוגדת לדעה הרווחת היא תושתק מיד (בדר"כ על ידי שומר הסף) או שהדובר יצנזר את עצמו. כך נוצרת תחושה של הסכמה פה אחד וכולם מתיישרים לפי דעתו של המנהיג- ראש הממשלה במקרה שלנו.
הדיון בממשלה בערב ה-12 ליולי, הוא מקרה קלאסי של קונפורמיות יתר. לקבוצה שהתכנסה לדון היה מנהיג דומיננטי, שהחזיק בדעה ברורה וחד משמעית. הסיטואציה הייתה ערב יציאה למלחמה, דרמטית והרת גורל. נושא לחץ הזמן (שלא היה קיים למעשה) הודגש, הסיכונים הובהרו והתחושה הכללית הייתה של אירוע יוצא דופן. המשתתפים בישיבה העדיפו שלא לשאול שאלות קשות ולתמוך בעמדה שהוצגה בפניהם. הקטע מציין שני מקרים של צנזורה בקבוצה: הראשון בשאלותיו של שמעון פרס, שניסה להקשות על עמדת הרמטכ"ל. התשובה של הרמטכ"ל ומיד אחריה תגובתו הנחרצת של ראש הממשלה, הביאו להשתקת הביקורת ולצינזורו של פרס. המקרה השני מתאר מצב של צנזור עצמי. שאול מופז, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, בחר שלא להביע בפומבי את הסתייגויותיו מהתוכניות שהוצגו. הוא הבין שהכוח לא נמצא בידיו ולא רצה להיתפס בתור מי שמנסה לחתור תחת מנהיגותו של מנהיג הדעה. כך נוצר תחושה שגויה של הסכמה פה אחד והעדר הסתייגויות.
אפקט הראשוניות: רושם ראשוני קובע מאד. ברגע שהתבצע השיפוט הראשוני הוא לא ישתנה, ומעתה נשנה את כל העובדות כדי שיתאימו לעמדת הרושם הראשוני. במהלך התהליך נעוות את המציאות ונכפה מציאות שתתאים לרושם הראשוני. הרושם הראשוני קובע את התנהגותם של אנשים כלפי אנשים אחרים, סיטואציות, מצבים חברתיים, וכן חלופות וטיעונים. במצב שכזה קשה לנו מאד להקשיב לטיעונים מאחר ואנו "תקועים" בעמדתנו.
השיפוט הראשוני של אירוע החטיפה שהתרחש בעזה שבועיים קודם לחטיפה בלבנון, השפיע בצורה ברורה על קבלת ההחלטות של הרמטכ"ל, דן חלוץ. על אף העובדה שמדובר היה באירוע נקודתי, השתכנע חלוץ שמדובר במגמה המוכתבת על ידי גורמים חיצוניים. חלוץ חש שמדובר בגל חטיפות מתוכנן שנועד לפגוע בכוח ההרתעה של ישראל. מכאן ואילך הכתיב השיפוט הזה את השקפת עולמו. אירוע החטיפה בלבנון חיזק עוד יותר את התחושה, למרות שנעשה בגזרה אחרת לחלוטין ועל ידי ארגון אחר. גם מקרה הרצח של החייל אליהו אושרי, שהתרחש באותו לילה, גרם לתחושתו של הרמטכ"ל להתחזק. על אף שהממצאים בשטח העלו ספקות גדולים לגבי הקשר בין שני המקרים, שפט הרמטכ"ל את המקרה בהתאם לרושם הראשוני.
בטחון יתר : אנשים בטוחים ביכולות שלהם, בידע, במה שהם אומרים ועושים יותר מדי. אנחנו בעצם מסוגלים פחות מכפי שאנחנו מאמינים. לכל האמונות נלוות תחושת בטחון מופרזת. זה בהחלט מרומם את האגו וזה נהדר, אך זה מאוד מסוכן שכן פועלים על בסיס תחושת הביטחון. אם פועלים לפי מה שחושבים שיכולים זה עלול לפגוע בהחלטות חשובות. עוד בשעות הראשונות מתחילת החטיפה עבד שר הביטחון בעיקר עם עצמו , נשען על ניסיונו הדל ויצריו האישיים והפוליטיים וללא כל עבודת מטה. ניזון ממידע ומהצעות של אנשי צבא בלבד , לא שקל שר הביטחון תגובה מצומצמת ומאופקת והעדיף תגובה אלימה וסוערת. קבלת ההחלטות נעשתה בצורה עיוורת . כך גם הייתה דעתו הנחרצת של הרמטכ"ל בכל הנוגע לעוצמת התגובה ומהירות התגובה. דן חלוץ בחר שלא לחכות וקבע כי זהו מקרה חמור ויש להגיב באופן מיידי. חלוץ נשען על ניסיונו האישי כמצביא בכיר אשר ניהל מערכות לחימה פעמים רבות . בנוסף , כטייס ומפקד חיל האוויר לשעבר היה בטוח ביכולותיו של החיל למגר את איום שיגור טילי החיזבאללה על צפון המדינה.
אפקט הניגוד: כאשר עושים שיפוט הנובע ישירות מהרצפטורים שיש לנו. השיפוט תלוי קונטקסט. השיפוט תמיד יחסי. הרקע שהיה בזמן השיפוט משפיע על השיפוט: ככל שהאובייקט שאותו שופטים מנוגד לרקע שלו, הוא נשפט באופן הרבה יותר עוצמתי. בכל התכנסות / ישיבות ממשלה ומטה כללי דן חלוץ התנגד נחרצות לפעולה קרקעית . כמו גם נחרצותו בגיוס מילואים משום שחשב שאין צורך בהם. החלטות אילו נבעו מהרקע האישי של חלוץ כמפקד חיל האויר אשר סמוך ובטוח על יכולתו העליונה של החיל. אלופי צה"ל אשר יעצו לחלוץ העלו את התוכניות הקרקעיות אך נדחו בטענה כי זו לא מלחמה אלא פעולה צבאית רחבה שעיקרה אוירית
הססנות : כשאדם מהסס בקבלת החלטה ושוקל עוד מידע וחלופות, יש לו הצטברות של יותר ידע אך הבעיה היא שהוא לא מחליט. צריך לזכור שגם אי החלטה זה סוג של החלטה. עמיר פרץ שאל את אלופי צה"ל שאלות מתוך חוסר ידע . שאלות אלו העלו חלופות רבות ואופציות שונות לתוצאות ותגובות המלחמה. מצב זה הביא את פרץ לכדי ריבוי חלופות שהקשה עליו בקבל ההחלטה. מספר החלטות אף לא נקבעו על ידו אלא עברו חזרה לידי הצבא או למעלה , (הכוונה לרוה"מ). עמיר פרץ החליט שלא להחליט.
הטיית האישוש: רואים את אשר רוצים לראות. כאשר מקבלים החלטה רוצים לראות שצדקנו, שהיינו חכמים, שאנחנו לא צריכים להתחרט ואנחנו מרוצים. מכאן, ברגע שבחרנו-רוצים להרגיש טוב ולדעת שעשינו את הדבר הנכון. כל מידע שתומך בהחלטה שלי, אני אהיה בהתלהבות גדולה ואף מסתמכת עליו, וממידע שלא תומך, פשוט אתעלם. עמיר פרץ כמו גם אהוד אולמרט חיפשו כיצד לשפר את דימויים הציבורי כחסרי ניסיון על ידי קבלת החלטות לחימה ותגובות ישראליות מאסיביות וקצרות מועד ללא זמן לשיקול החלופות. עצתו של חבר הכנסת עמי איילון לפרץ בדבר התכוננות של שלושה ימים נפלה על אוזניים אטומות. שאלותיו של חבר הכנסת שמעון פרס בישיבות הממשלה על תגובה עתידית של החיזבאללה ואפשרות ההסלמה נענו בביקורתיות מצד ראש הממשלה. אולמרט רמז לרכרוכיותו של פרס בכל הנוגע לתגובה צבאית ובעצם מנע מפרס מלהציע אופציה מדינית כאשר הוא עצמו העדיף בברור את האופציה הצבאית המאסיבית. גם שר הביטחון וגם ראש הממשלה נתמכו במהלך ימיה הראשונים של הלחימה באופן מלא מידיעותיהן ודעותיהן של אנשי הצבא. שר הביטחון שאב מידע דרך הרמטכ"ל ואלופי המטה הכללי בעוד רוה"מ שאב דרך מזכירו הצבאי. שניהם היו חשופים לאותו מגוון ידיעות ודעות וללא אפשרות לדעות חיצוניות ואפשרות חלופות . מה שכמובן אישש את כוונותיהם הלוחמניות וקיבע את דרך קבלת ההחלטות.
תהליך איכותי של קבלת החלטה מבוסס על המודלים הנורמטיביים. מודלים אלה יוצאים מתוך הנחה שמקבל ההחלטה הוא אדם רציונאלי, כלומר פועל לפי צורה שקולה ולא מערב רגשות. בנוסף אל ההחלטה הסופית הוא מגיע עם מקסימום ידע וללא מגבלת זמן. במקרה שלפנינו אכן לא הייתה מגבלת זמן למקבלי ההחלטות. אירוע החטיפה הסתיים והבחירה אם לפעול או לא הייתה שלהם, ללא לחץ של זמן שהופעל מבחוץ. בהתאם לזאת נתייחס לששת השלבים שמציע המודל לקבלת החלטה:
1. הגדרת הבעיה: מקבל ההחלטה חייב להגדיר את הבעיה בצורה מדויקת. האופן שבו מגדירים את הבעיה מכתיב את הפתרון. לאורך כל התהליך לא הצליחו מקבלי ההחלטות להגדיר את הבעיה בצורה חדה וברורה: הייתה חטיפה של חייל בדרום לבנון ועלינו להחליט האם להיכנס לעימות עם חיזבאללה או לא. העימות הוצג כבלתי נמנע ומוגבל בזמן, לא הודגשה העובדה שאירוע החטיפה הסתיים והחופש ליזום פעולה הוא בידי ישראל.
2. זיהוי הקריטריונים: קריטריונים הם משתנים שרלוונטיים להחלטה ואשר מהם רוצים להשיג משהו. הגדרת הקריטריונים נגזרת מתוך הגדרת הבעיה. המודל הנורמטיבי קובע כי עלינו לזהות את כל הקריטריונים הרלוונטיים לבעיה. במקרה שלפנינו הוצגו בפני מקבלי ההחלטות כל הקריטריונים הנוגעים לפעולה כנגד ארגון החיזבאללה. חלק מהקריטריונים הוצגו בהרחבה, חלקם בהערות אגב, אולם בסיומו של תהליך עמדו מקבלי ההחלטות עם האינפורמציה המלאה בידם לגבי ההחלטה.
3. שקלול הקריטריונים: המודל הנורמטיבי קובע כי חלק מהחלופות חשובות יותר לבעיה וחלקן חשובות פחות. על כן יש לתת ביטוי מספרי לקריטריונים על מנת שניתן יהיה לדרגם לפי סדר חשיבות. הקריטריונים שהוצגו למקבלי ההחלטות בדיונים שקדמו להחלטת היציאה למלחמה, לא הובאו בצורה היררכית. לא היה ברור מה חשוב יותר: הצורך לפגוע בחיזבאללה או הצורך בשחזור כושר ההרתעה של צה"ל, האם חשוב יותר ליצור מצב שבו לבנון לוקחת אחריות על שיטחה או אולי לא לעורר פרובוקציה שתעורר את הסורים. בנוסף לא ניתנה חשיבות לקריטריונים שלא ניתן להשיג, שהיו חשובים לא פחות מאלו שהוצגו כניתנים להשגה. שקלול החלופות לא נעשה לפי קריטריון מוביל וברור.
4. העלאת חלופות: כדי לוודא שקיבלנו את ההחלטה הטובה ביותר, יש לשקול את כל החלופות הרלוונטיות. חלק זה של המודל הנורמטיבי הוא הבעייתי ביותר מבחינת תהליך קבלת ההחלטות שהוביל ליציאה למלחמה. קריטריונים מסוימים הוצגו ללא חלופות כלל (העובדה שהעורף יספוג, התגובה הצפויה של חיזבאללה לפעולת צה"ל), חלופות מסוימות כלל לא הוצגו בדיון הסופי שנערך בממשלה (תוכנית הפעולה הקרקעית, "מי מרום"). לאורך כל התהליך הוצגו בפני מקבלי ההחלטות חלופות צבאיות בלבד, לא ניתן כל שיקול דעת לדרכי פעולה נוספות או לגופים אחרים להציע אותן. האופציה המדינית לא נדונה במהלך עשרת הימים הראשונים של הלחימה. אפשרות של תגובה שקולה ומצומצמת ,תוכנית ספציפית לא עלתה.
5. מתן ציוני תועלת: לאחר שהועלו כל החלופות האפשריות, בודקים איזו מהן תיתן לנו הכי הרבה תועלת בכל קריטריון. לא כל החלופות האפשריות לפעולה הוצגו בפני מקבלי ההחלטות, אולם גם אלו שהוצגו לא כללו הסבר לגבי התועלת שיביאו במהלך הלחימה. המודל קובע כי יש להכפיל את משקל הקריטריון בציון התועלת כדי לקבל ציון לכל חלופה. אולם גם ללא חישוב, לא הוצגו החלופות בסדר לפי מידת יעילותן או לפי הקריטריונים עליהם הן אמורות לענות.
6. בחירת החלופה המיטבית: בשל ההגדרה הלא נכונה של הבעיה, התעלמות מקריטריונים מסוימים, אי העלאת חלופות לחלקן ואי הערכת החלופות, הבחירה הסופית נעשתה כמעט בלית ברירה. מקבלי ההחלטות לא בחרו בחלופה לאחר תהליך ארוך של סינון אחרות, אלא ביחידה שהוצגה להם כרלוונטית.
לסיכום:מבצע עופרת יצוקה עדיין רחוק מסיכום וידובר רבות על מערכת קבלת ההחלטות של מנהיגי המבצע . אל מול מנהגי המבצע הנוכחי קיימת עדות לא רחוקה של מערכת קבלת החלטות שנתקבלו במלחמת לבנון השנייה, מי ייתן והם למדו אותן וילמדו אותן כדי שבמבצע זה ידנו תהיה על העליונה.