ניכור הורי
תסמונת הניכור ההורי הינה תופעה שבא קיימת התנכרות מצד הילד לאחד מהוריו, או לשניהם גם יחד. ישנן רמות חומרה שונות לניכור הורי, כאשר ברמה הנמוכה הילד אינו נשמע לדברי הוריו באופן חלקי. ברמת הבינונית, הילד מסרב לקבל כל מרות מצד ההורים. וברמת החומרה הגבוהה ביותר, הילד מסרב באופן טוטאלי לכל קשר עם הוריו.
את המושג "תסמונת הניכור ההורי" טבע הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' ריצ'רד גארדנר, בשנת 1985. פרופ' גארדנר הצביע על האם כאחראית ישירה לקיומה של התסמונת, אשר עולה בעיקר בתקופת הליכיי הגירושין בינה לבין האב של הילדים. פרופ' גארדנר טען שהאם אשר בדרך כלל זוכה במשמורת הילדים, ומטבע הדברים יש לה השפעה גדולה יותר עליהם, מסיתה את הילדים כנגד האב בכדי לפגוע בו, או בכדי להגיע להישגים כספיים, וכתוצאה ממעשיה נוצרת התנכרות מצד הילד לאביו.
פרופ' גארדנר אמנם העלה בדור האחרון את תסמונת הניכור ההורי לשיח הציבורי והמשפטי בארץ ובעולם, אולם במקורות הדין העברי כבר קיימת מקדמא דנא התייחסות לניכור הורי מצד הילד והוא נקרא שם: "בן מרדן", או "בן סורר ומורה" (דברים כ"א, י"ח-כ'). לעומת פרופ' גארדנר שמייחס את קיומה של התסמונת ישירות למעשיה של האם, הדין העברי מסתפק בהצגת התסמונת וההתמודדות עימה.
מצוות כיבוד הורים ויראתם הינן שתיים מבין המצוות החשובות ביותר בתורת ישראל והן מכילות מצוות עשה ואל תעשה. במצוות עשה מצווה הילד לכבד את הוריו במעשים שיסבו להם נחת, ובמצוות אל תעשה מצווה הילד להימנע מלגרום כל נזק להוריו.
חשוב לציין שעל פי תורת ישראל לבן אשר מקלל את הוריו (ויקרא כ', ט') או מכה אותם (שמות כ"א, ט"ו), נקבע עונש מוות, ואף על פי כן בכל תורת ישראל לא נמצא אפילו ילד אחד שהוגדר כבן מורד או סורר ומורה, ולא נכתב על מקרה אחד של ילד אשר נענש במוות על התנהגותו להוריו.
ילד בדרך כלל מורד בהוריו בעוצמה זו או אחרת בתקופת הבגרות עקב תהליכים ושינויים ביולוגיים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים שהוא עובר. מדובר בתהליכים בהם הילד יוצא מתקופת הינקות אל עבר ההגדרה העצמית ואישיותית המיוחדת לו. עוצמת המרידה תלויה אמנם באופיו של הילד אולם היא גם תלויה בדרך בה ההורים מתמודדים איתו באותה תקופה ובמנטאליות החינוכית שהם אוחזים.
יש להכיר בעובדה בתקופת ינקותו ובמיוחד בתקופת ההתבגרות הילד נמצא בקונפליקט קשה, כאשר מצד אחד הוא צריך ורוצה לקיים את מצוות כיבוד ההורים בכל תנאי ובכל עת, והוריו עומדים ומגבילים אותו מתוך רצון טבעי לגונן עליו ולשמור עליו מכל משמר. ומנגד, קיים בילד צורך פנימי וטבעי להגדרה עצמית, במיוחד כאשר הוא חווה ברקע שינויים פנימיים גדולים אשר דוחפים אותו להתנהגות מרדנית.
ולמרות האמור, חשוב לציין שמטבעו של הילד הוא זקוק לקשר טוב עם כל אחד מהוריו. הילד מודע לכך שלכל אחד מהוריו יש מקום חשוב וחיוני בחייו, ולכן הוא גם מעוניין בקשר מאד. לפיכך, הימצאותה של תסמונת הניכור ההורי אמנם מתבצעת על ידי הילד, אך מקורה אינו בילד אלא בכשל חינוכי חמור מצד אחד מהוריו או משניהם יחדיו, ושם יש לחפש את הפתרון לסוגיה.