שולחן-הפסח
מבט מיוחד ומרתק לחג הפסח,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת:
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
נקיון החמץ לפסח מה צריך ומה לא צריך לנקות
פתגם עממי אומר "אבק אינו חמץ, ילדים אינם קורבן פסח והבעל אינו שעיר לעזאזל"! כוונת הדברים שאכן יש לבער חמץ מהבית, אבל ניקוי האבק וצחצוח הבית אינם חלק ממצוות "ביעור חמץ", כעס על בני המשפחה אסור בשום-אופן גם אם הוא לשם המצווה הנעלית של "הכשרת הבית לפסח".
יש מקומות שחייבים לבודקם מחמץ לקראת פסח ויש מקומות שאין חובה לבודקם, הדבר תלוי באופי המקום: מקום שמשתמשים בו בחמץ, אף לעיתים רחוקות - חייב בדיקה. ומקום שלא משתמשים בו בחמץ בשום מצב - אינו חייב בדיקה.
הבערת החמץ תלויה במצב החמץ: חמץ שמור בבעלותינו - חייבים לסלקו ולבערו, וחמץ זרוק ובטל כהפקר - אינו חייב בדיקה. בשולחן ערוך (אדמו"ר הזקן, סימן תלד, סעיף ט) נפסק שפירורי חמץ קטנים ניתן להשליך על הריצפה "במקום דריסת הרגלים, אפילו בתוך ביתו", כי "הן מבוערים על-ידי דריסת הרגלים", כלומר שהעובדה שדורכים עליהם ברגלים מסמלת שהינם הפקר ואינם נשארים בבעלות האדם.
אדמו"ר הזקן בתשובותיו מביא את דברי האריז"ל שיש להחמיר בכל החומרות בפסח, להקפיד על נקיון החמץ ועל הידור המצה "בכל החומרות".
מעלת נקיון הבית, המזככת גם את הנפש
בתורת החסידות מדובר רבות על ביעור ה"חמץ הרוחני-הנפשי", הלא הן המדות הרעות והמגונות של היצר הרע והנפש הבהמית שבלבו של האדם. הזיכוך והתיקון שלהם נעשה לא רק על-ידי עבודה פנימית של לימוד תורת החסידות, אלא גם על-ידי עבודה פיזית של ביעור החמץ הגשמי. העמל והעבודה מתוך מאמץ בביעור החמץ פועל פעולה נפשית פנימית של זיכוך ותיקון מדות הלב של היהודי, לגלות בו רגשות אהבת ה' וייראתו ולעבטדת ה' מתוף שמחה ורוממות הרוח.
עד כמה שהדבר נשמע תמוה - שהלא הניקוי הגשמי, קירצוף הסירים והכיורים, שבכל השנה הינו מעשה גשמי בלבד, ללא תועלת רוחנית - הרי לקראת חג הפסח הניקוי הגשמי מזכך גם את הנפש ומקרב את היהודי לאור האמת!
לפי זה יש להבין במיוחד את מנהג החסידים "להאריך ביותר בבדיקת חמץ" (אגרות קודש חלק ב, עמוד שד"מ), הרבי סיפר (בהגדה של פסח, בפיסקא בדיקת חמץ. התוועדויות תשמ"ט, א,247) על אדמו"ר הזקן שפעם עסק בבדיקת חמץ כל הלילה! אפילו שהיה לו רק חדר אחד! [מדובר בשנת תשכ"ה כשחזר בפעם הראשונה מרבו, המגיד ממעזריטש], שהדבר נובע לא רק בשל העובדה שהחסידים מהדרים ומדקדקים בקיום המצוות בהידור רב, אלא גם בשל התועלת הרוחנית נפשית-פנימית המניבה הפעולה של בדיקת החמץ.
[לא רק העמל בבדיקת החמץ, אלא גם העמל והזיעה לעבודת אפיית המצות של מצווה - מוחקת את גסות ואטימות הלב לתורה ומצוות, מעדנת את היהודי ומקרבת אותו לעבודת ה' ולתורתו].
המלאכים הנבראים מעמל הנקיון לפסח
פעם נסע אדמו"ר מהר"ש מהעיר "מריבנד" לביתו שבליובאוויטש, ובדרך נכנס להתפלל ב"אוהל" הרב הצדיק הקדוש, רבי לוי יצחק שבברדיצוב.
כשיצא מהאוהל הבחין בקבוצת יהודים מבוגרים, חסידי טאלנא, הנראים בעלי צורה ותלמידי-חכמים, סוחבים בידיהם בהתלהבות ומרץ חבית גדולה מלאה מים וסביבם צועדים אברכים צעירים, אך הזקנים עצמם סוחבים את המשא הכבד ואינם מאפשרים לצעירים לסחוב. החבית הובאה לבית המדרש וכולם עמלו לנקותו ולצחצחו לקראת בוא רבם, הרבי מטאלנא, לביקור בעיר.
שאלתי את החסידים הזקנים, מספר אדמו"ר מהר"ש: "מדוע הנכם עובדים בעצמכם ואינכם מאפשרים לצעירים לסחוב, כדי לחנכם בדרכי החסידות? ומדוע שאבתם מים מבאר רחוקה ולא מבאר קרובה הסמוכה לבית המדרש"?
ענו הזקנים: "אנו רוצים לטרוח בעצמנו לכבוד הרבי הצדיק, כי מעמל ההכנה למצווה נבראים מלאכים בריאים וחזקים, הנעשים מליצי-יושר בשמים עבורנו"!
והסבירו - פעם בראש-השנה שמעו את רבי לוי יצחק פונה להקב"ה ואומר:
אב חנון ורחום, אם המלאכים היוצאים מקולות השופר שתקעתי חלשים (שכן תקיעותי היו בקול חלוש), יבואו המלאכים הבריאים והחזקים שנבראו מהעבודה והיגיעה המרובה של בני ישראל להכשרת הבית לפסח, ויהיו מליצי יושר חזקים ואמיצים בעבורנו.
והוסיף: שזה סוד האמור אחר תקיעת שופר שיהיו הקולות היוצאים מ"קשר"ק" שזה ראשי-תיבות: קרעצען, שאבען, רייבען קאשכר [קירצוף, שפשוף, גירוד והכשרה], שהמלאכים הנוצרים מההכשרה והעמל לפסח, עולים למרום בתקיעת השופר (לקוטי דיבורים א, ליקוט ה, יט).
דברים מדהימים:
מההכשרה והעמל לפסח נוצרים מלאכי מרום נעלים וחזקים אפילו מאלו הנוצרים מתקיעת השופר של הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק!!!
לעמול עם הגוף ולא לשוברו
בשולי הדברים ראוי לשים-לב שעמל הניקיון יהיה בזהירות מירבית ולא תוך כדי סיכון בריאות הגוף (כולל מ"אדי" האקונומיקה ושאר מרעין בישין וחומרי ניקוי רעילים...) - לפנינו סיפור שסיפר אדמו"ר מהריי"צ על חשיבות בריאות גוף היהודי:
החסיד שאול שלום מהורודוק, היה עובד ה' ולמדן גדול בנגלה וחסידות. התפרנס בריווח מעבודות חקלאות. בעל צדקה וחסד, ומדת הכנסת אורחים שלו היתה מפורסמת.
היה מהחסידים הראשונים של אדמו"ר הזקן ואחר-כך של אדמו"ר האמצעי, והצמח-צדק. נהג "לעלות לרגל" לרבי אחת בשנה, בחג-שבועות, את הדרך לחצר הרבי עשה ברגליו ולא על-גבי מרכבה, למרות המרחק העצום של מאות ק"מ מביתו לרבי.
"לשמור על הגוף
בעבור מצוות ציצית ותפילין המקוימים בו"
בשנת תר"ח מלאו לו תשעים שנה, וגם אז המשיך במנהגו לצעוד רגלי לרבי! והשתתף בריקודי החסידים והפליא לרקוד בעצמו ריקוד "קאזאצקע", הקשה אפילו לצעירים!
כשנכנס ל"יחידות" לצמח צדק, אמר לו הרבי: על גוף יהודי צריך לשמור, ככל שהגוף מתבגר יש לנהוג בו יותר דרך ארץ, עבור מצוות ציצית ותפילין שמקיימים בו.
אחר צאתו מהיחידות אמר החסיד לחבריו: אחיי ורעי, בכוחי לצאת בריקוד גם עתה כבימי נעורי, אבל הרבי ציווני לשמור על בריאותי, לכן איני רשאי לרקוד את הריקוד הנהוג אחר היחידות [הנקרא "ריקוד קודש הקדשים"], אבל אנא עשו לי כסא של ידיים, ואשב על ידיכם ונקיים את הריקוד.
מיד שילבו ידיהם שני אברכים בעלי זרוע והוא ישב על ידיהם ויצאו בצוותא במחול בנעימה של השתפכות נפש, ההתלהבות היתה אדירה ולפתע זינק מ"מושבו", קפץ ונעמד ברגליו על הידיים של שני האברכים, והחל למחוא כפים ולנגן בדביקות נפלאה (אג"ק מהוריי"צ, ח"ח, רפג).
הרגע הנעלה ביותר בחיי החסיד זה רגע כניסתו ליחידות אצל הרבי, זה הרגע שבו הוא מתעלה בעבודת ה' והוא נעשה כבריה חדשה, והצמח-צדק מדבר בעת נשגבת זו על שמירת ובריאות גופו של החסיד.
ויהי רצון שמקיום מצוות בדיקת חמץ בערב פסח נבער את היצר הרע מכל החורים והסדקים של הגלות המרה, ונזכה במהרה בימינו לגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש
תגובות והערות-הארות, למייל: ryk613@gmail.com