יש להניח כי 16 שנה לאחר הנמקותיו החריפות של השופט אהרן ברק בבג"ץ מאיר כהנא נגד רשות השידור, אחד מנדבכיו המעצבים של עקרון חופש הביטוי בישראל – היה נשיא בית המשפט העליון מנסח היום באופן שונה את השיקולים שהנחו אותו בעת מתן פסק הדין. נראה כי עקרונות ברק, שהדגישו את חשיבות ההתמודדות החופשית של דעות לחברה הישראלית, לטווח הארוך, לא היו מיוצגים כלל בהחלטת ערוץ 2 לשדר את "גרסת 2000" של הרוצח יגאל עמיר.
"זכות הציבור לדעת" שימשה כאן מסווה לשיקולים אחרים. שלושה דברים יסודיים אירעו בחברה הישראלית מאז בג"ץ כהנא, שמחייבים היום בחינה שונה של עקרונות חופש הביטוי כפי שנוסחו אז. האחד הוא כינון שתי ממשלות אחדות בישראל (ב-1984 וב-1988). בגלל אופי ההסדרים בין שתי המפלגות הגדולות שהרכיבו אותן, נחלש האקלים הדמוקרטי שמבוסס בישראל בעיקר על איזון בין כוחות יריבים ולא על מורשת של ערכי יסוד כמו חופש ושוויון.
האירוע השני התרחש תשע שנים לאחר פסק הדין, עם תחילת שידורי ערוץ 2, כאשר התקשורת נהפכה לרב-ערוצית. במקביל התרחשה גם המהפכה המשטרית, שהחלישה בהדרגה את המפלגות והפכה את התקשורת לגורם מתווך חשוב ביותר. כשניתן בג"ץ כהנא היה לערוץ הראשון מונופול על השידורים ומתוקף חוק רשות השידור (1965) היה עליו להביא את מגוון הדעות בציבור.
האירוע האחרון הוא רצח יצחק רבין ב-1995 וההסתה שקדמה לו בתקשורת, אשר עימת מחדש את החוקרים וההוגים עם מושגי היסוד של הדמוקרטיה ויישומם בחברה הישראלית. לאורו ניתן לבחון היום את שלושת העקרונות שהנחו את ברק בבג"ץ כהנא, שלפיהם רק בדרך של ליבון כל הדעות עשויה האמת להתבהר, שכן סופה של האמת לנצח. "חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא או לשמוע דברים המקובלים על הכל.
חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן". העיקרון השני גרס כי דיכוי השקפות שאסור לבטא בפומבי עלולות לחלחל במסתרים וסופן שיתפרצו. "החברה שלעתים שוקטת היא על השמרים ואינה צופה את פני הרעה המתפרצת מהמסתור מכינה עצמה לקראת הבאות בהיותה מודעת לסכנות שחופש הביטוי חושפן בגלוי".
העיקרון השלישי של ברק הוא פרקטי: שידור משנתו של כהנא, מסלידה ככל שתהיה, מאפשרת לציבור ולרשויות להתגונן מפני מי שמאיימים על שלומו. האם כאשר החליט שלום קיטל, ראש מערכת החדשות של ערוץ 2, לשדר את דברי יגאל עמיר הוא התבסס על עקרון "האמת תנצח", ועל ההשקפה כי פלורליזם של דעות חיוני בחברה דמוקרטית כדי שהציבור יוכל לשפוט את הדברים?
או שאולי התבסס על "זכות הציבור לדעת" מפני מה להתגונן וסבר שעל התקשורת, כמוסד המספק מידע, להתריע מפני רצח נוסף של ראש ממשלה שמחויב לתהליך שלום? נראה כי על פי האופן שבו נערך "הראיון", שבמסגרתו ניתנה לעמיר ההזדמנות להופיע לאחר שנשאל אם מה שמתרחש היום לא מוכיח כי צדק, להטיף למתנחלים, לפרוש את העדפותיו בנוגע למי ראוי למות, ואפילו ללגלג על "מראייניו" על שאינם נרתמים למאבק להטבת תנאי מאסרו – כי השיקולים האלה לא נשקלו כלל.
מהצפייה בראיון עולה, כי השיקול שהסתתר מאחורי השימוש הצדקני ב"זכות הציבור לדעת", כפי שהסביר קיטל, היה דווקא של סנסציה. הרי לא שמירה על עקרונות חופש הביטוי היא נר לרגליו של הערוץ השני, אלא הגדלת אחוזי הצפייה. לו באמת רצה קיטל לפעול ברוח מה שמדקלם כל עיתונאי שנתפס בקלקלתו, "זכות הציבור לדעת", הוא היה אמור בעריכה שקולה של החומר העיתונאי לספק את השירות החיוני לאזרחים כפי שמקובל בדמוקרטיה.
המאמר התפרסם לראשונה בבלוג של ד"ר אורית גלילי צוקר