כמרצה לתקשורת אני שומעת לא מעט תלונות על כך שהמדיה מכתיבה את דעתה – ממשבכפייה ובעריצות – על קהל צרכניה. הקובלנה החוזרת ונשנית, בקרב סטודנטים ובעיקרבציבור הרחב, נשמעת בנוסח די אחיד: “מדוע שלא נקבל את העובדות והנתונים מהתקשורתואז נחליט לבד? איננו רוצים את תכתיבי הפרשנות של העיתונאים”.
ביום חמישי האחרון פרסמתי מאמר בעיתון “הארץ”. כולו התבסס על עובדות ונתונים. תוארה שםפגישה מצומצמת שערך אהוד ברק לפני כחודשיים עם אנשי אקדמיה בניסיון לבחון באמצעותכלים מהסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית והתקשורת את הסיבות להתרסקות מפלגת העבודהולהתרסקות האישית שלו ולנסות להציע הסבר ואולי מתווה לשינוי. מאז אותה פגישה מעמדושל ברק המשיך להידרדר ומול מנהיגותו הקורסת הוצגו מועמדויות אלטרנטיביות להצלתהמפלגה.
המאמר שפרסמתי השתמש במקרה הבוחן של טוני בלייר מ-2005. הפופולריות של ראש ממשלתבריטניה לשעבר היתה אז בשפל, וחברה למיתוג שהלייבור שכר הציעה להעביר את בליירתהליך של השפלה מזוכיסטית באמצעי התקשורת כדי להחזיר אליו את התדמית הראשוניתוהרעננה שאתה נכנס לפוליטיקה. החברה מצאה כי לא בהכרח מדיניותו של בלייר היאשהרגיזה את הבוחרים, אלא אטימותו, יהירותו והתנשאותו כלפי אלה שראו בו שמונה שניםקודם לכן מקור לתקווה והבטחה חדשה בפוליטיקה.
זוכרים את המשאלה שעליה סיפרתי בפתח דברי? כנאמנה לגישת העובדות בלבד סיפקתי רקאת האינפורמציה. עשיתי זאת ברוח הידע המוכר לי מהמחקר. בסוף הדברים הצגתי שאלהלקוראים: האם זה ישים גם לגבי ברק? הטוקבקיסטים בחלקם התנפלו עלי. את השנאה היוקדת לברק העבירו אלי. תוארתי כמשת”פית,כמי שמנסה בדרך לא הגונה להחיות את הפגר הזה מחדש. הואשמתי גם בטפשות, בחוסר הבנהוהוצגתי כאינטרסנטית.
באותו יום, באותו עמוד ב”הארץ”, התפרסם מאמר שלאבירמה גולן על יצחק הרצוג, בנושא טיפולו הכושל והאכזרי של משרד הרווחהבאוכלוסיית העוורים. גולן שחטה את הרצוג מבלי למצמץ וללא רחמים. פירקה אותולגורמים. תיארה אותו כאפס ושלחה אותו הביתה. הטוקבקיסטים מתו על זה. הם הסכימו עםכל מלה והשבחים שהרעיפו עליה היו מפה ועד הודעה חדשה. חלקם ציינו את דבר היותהעיתונאית אמיצה ושרבבו את שמי כדוגמא שלילית לעיתונאות מתרפסת.
שאלתי את עצמי מה קרה שם, בעצם, שיצר כזו תגובת נגד. הרי הצגתי מקרה בוחן שעסקבבלייר והשארתי לקוראים שאלה פתוחה על ברק. בסך הכל רציתי להגשים את המשאלה שתיארתיבתחילת הרשימה. זוכרים? אל תכתיבו לנו, תנו לנו להחליט לבד. אבל התברר לי שהתחנוניםהאלה הם פארש. בעצם צרכני התקשורת שביקשו רק אינפורמציה עבדו עלי. הם דרשו ממני:דוקטור, תני לנו דם, אנחנו רוצים דם. עד שתעשי לברק וידוא הריגה ועד שתפרקי אתגווייתו לגורמים ותשליכי אותם למאכל לחיות הבר, לא נניח לך. ואם לא תעשי את זה, אזאותך נהפוך למטרה נעה.
לא מעט ממחקר התקשורת הפוליטית כיום נסוב על זה: האם השיח החומצתי והארסי כלפיהפוליטיקאים מייצג נאמנה את תפקידו של כלב השמירה של הדמוקרטיה, או שכלב השמירה הפךלכלב המשחר לטרף ואותנו לקניבלים של מדיה? ודרך אגב, אהוד ברק התקשר באותו היוםושאל אם כקורא פרטי הוא יכול להשיב על השאלה שהוצגה במאמר. הוא אמר כי היה רוצהלנסות את האסטרטגיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר. מי שמאמין לו, מוצע שיעשה זאת עלאחריותו בלבד. גורלם של תושבי בריטניה באמת נגע לבלייר ולכן האסרטגיה הזו הצליחהלו. לברק לא ממש מזיז מאתנו, אלא רק אם זה משרת אותו.