[ מאת ד"ר אורית גלילי - צוקר , מומחית לפוליטיקה ותקשורת ]
בדיוק לפני 36 שנה, באוגוסט 1974, הודיע הנשיא ריצ'רד ניקסון על התפטרותו בעקבות פרשת ווטרגייט.
ההודעה היתה שיאו של תחקיר עיתונאי שהחל שנתיים קודם לכן, ושעסק בשאלת מעורבותו האישית של המתמודד לנשיאות דאז, והנשיא העתידי, בקנוניה פוליטית נגד יריביו הדמוקרטים. הגילויים העיתונאיים הראשונים שדווחו ב-1972 לא הצליחו לשכנע במעורבותו האישית של ניקסון והוא אפילו הצליח להיבחר לנשיא לאחר שהדף מעליו את "עננת" החשדות שכוונו נגדו, אך הנושא המטריד לא שקע. במשך שנתיים מהפרסום הראשון נחקרה הפרשה ללא הפסקה.
שבעה מעוזריו של ניקסון הועמדו לדין וחלקם נאסרו, אך האפשרות להצביע ישירות על הנשיא כמי שידע והיה מעורב באופן ישיר, נתקלה בקשיים ראייתיים והוא השכיל להתחמק מלקיחת אחריות במשך תקופה ארוכה.
כתבי הוואשינגטון פוסט לא הרפו, החקירות לא פסקו, הציבור לא שתק, הזירה הפוליטית לא הסכימה לטאטא ופוליטיקאים לא נתנו הנחות ובסופו של דבר נחשפו הראיות הנדרשות והנשיא אולץ להתפטר.
מכלב שמירה לכלב שנובר בזבל
היו מי שבחרו בשבועיים החולפים להשוות את "פרשת המסמך" לפרשת לבון, אבל אי אפשר לדעתי שלא להשוות את חשיפת הקנוניה הפוליטית ההיא, ששינתה את פני אמריקה והעיתונות, לקנוניה הצבאית-פוליטית-תקשורתית שנחשפה לפני שבועיים בערוץ 2.
מן ההשוואה עולות כמה מסקנות עגומות: אברמוביץ ודניאל אינם וודוורד וברנסטין וערוץ 2 אינו הוואשינגטון פוסט. אבל מדובר בהרבה יותר מכך: התנהלותה של רוב התקשורת הישראלית בשבועיים האחרונים מוכיחה את מה שמחקר התקשורת קבע בשנות ה-90: שמתפקיד כלב השמירה (watch dog journalism) הפכה העיתונות לכלב שנובר בזבל (junk yard dog journalism).
במקום להיות בצד החושף והחוקר, עברה העיתונות אל היציע תוך כדי שהיא מקללת בתורה כל פעם שחקן אחר ומשמשת גם מכשיר לא מבוקר לספינים ששחררו האישים המעורבים על פי צרכיהם האישיים בחקירה. התנהלות זו הביאה את הפרשה לסיום נלעג של חלוקת תעודות הכשר למשתתפים שכיכבו בה בעידודו של היועץ המשפטי לממשלה.
בשביל זה צריך עיתונות?
לאחר שהעיתונות מיהרה לנטוש את התחקיר לטובת החקירה המשטרתית, הגיעו ההטפות הצדקניות שהשמיעה בנוגע לנזק שנגרם לאמון בצבא, לאחריהן הגיעו הקריאות הילדותיות לראש הממשלה לעשות סדר, ולקינוח תחנונים פאתטיים לשר הביטחון ולרמטכ"ל שיעשו שולם ויפסיקו את הברוגז למען טובת המדינה. אחרי השלב הזה, עברה התקשורת בסוף השבוע לנזיפות על המהומה שהיא חוללה ואף קראה לחזור לשגרה. בשביל זה צריך עיתונות?
שר הביטחון, אהוד ברק ,הוכיח אכן שהוא לא מתרשם יותר מדי מכלב השמירה. אך למרות זאת, הלקח המרכזי מווטרגייט צריך להילמד לפחות עד ליום א' הבא, שבו אמורה הממשלה לאשר את המינוי שעליו הודיע ברק. האם ייתכן שנסללה הדרך למינוי הרמטכ"ל כאילו לא אירע דבר?
4 שאלות שמחייבות תשובות
גם הוודוורד והברנסטין של ערוץ 2 מחויבים לתת לציבור כמה תשובות מהותיות ל"גלנט-גייט" שאותו חשפו וממנו חזרו כבר ביום למחרת:
1. כיצד משורבב סתם יום בהיר אחד שמו של אלוף לתוכנית אסטרטגית מפורטת לקידום המינוי שלו לרמטכ"ל?
2. כיצד קורה ששני מזכירים צבאיים לשעבר מעורבים, כל אחד מכיוון שונה (גלנט -נשוא המסמך ואייזנקוט - שמחוגיו הגיע המדליף) ומה משמעות הדבר במינוי רמטכ"ל?
3. כיצד קבוצת אלופים מכובדת כן חשבה שמדובר בדבר אמיתי. האם מדובר בחבורה של טיפשים ששניים מתוכם לא ראויים לכן להתמודד על התפקיד?
4. איך זה שדווקא הצמד ארד וברק היו מתואמים ביניהם באורח פלאי שמדובר בתעלול או זיוף. האם בסופו של דבר עודף התחכום הוא רק נחלתם של היועץ והפוליטיקאי?
בקיצור, עיתונאים - עזבו את הלוגו ותחזרו למהות.
מתוך בלוג תקשורת פוליטית של ד"ר אורית גלילי-צוקר
עוד על פרשת מסמך גלנט מאת ד"ר אורית גלילי-צוקר - מפלגות ומנהיגות פוליטית