בענין המגילה על אסתר ועל מרדכי היהודי

הנה נברא אדם בצל"ם בזה הסוד בשלשה שמות השם והוא כולל העול"ם כולו והוא המין הנחמד מכל המינים ר"ל ממין בני אדם וסודו אור. ורמזו "ויאמר אלהים יהי או"ר ויהי או"ר" חברם ותמצא זמן מיני דמיון זמן. ואמנם סוד יה"י הוא כ"ה, וסוד ויה"י הוא וכ"ה ורמזם ויפן כ"ה וכ"ה. וסוד ויפ"ן חכמ"ה ובינ"ה שהם מנהיגי חמ"ה ולבנ"ה והכל יו"ם שהוא כל"ו שבת ליהו"ה. ובאמת כי הוא תלוי בכ"ח יהו"ה והיודעו יקדש כי בידיעתו יקדש את השם. ועל כן נאמר "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה". ובע"ה בסוד זה אגיד לך נפלאות במקומו שתשמח בהם הרבה אחר שתקבל הקדמותיו. ואולם א'ד'ד' יולידו ג' תיבות והם כ"ז וכן א'א'ז' והנה נ"ד וכן ב'ב'ה' והנה פ"א אבל ג'ג'ג' אינו מקבל צירוף והנה ט' והכל ט'ט'ע"ב וסודו אד"ם אד"ם, דם בדם. והראשונים לבדם בצל"ם, אם כן נולד ממספר כל צרופם אד"ם בצל"ם אד"ם. כי אדם, אדם מוליד וזה ידוע. וכשאמר עשר ולא תשע מפני שתשע ספירות מחוברות כפי סדרם מספרם אדם. והנם ט' פעמים ה' גם ג' פעמים י"ה והם שוים לאמרך ה' פעמים ט' גם י"ה פעמים ג' וסימנם "הי"ה הי"ה דבר יי" אימתי בתקופת תמוז כאמרו "ברביע"י בחמש"ה לחדש" וסימנם ד"ה והיינו ט' ואמרו "בשלשים שנה" סודו י"ה י"ה. והנה תקופת תשרי עושה תמיד בסימן ג"ט והנה הוא סימן ספר כריתות ג"ט פיטורין ונקרא אגרת:
ואם ידעת מה שאמרו בענין המגילה על אסתר ועל מרדכי היהודי מהם תבין כי דרכי י"ה יו"ד ה"ם. וכן ראוי להיות דרכי היהודי"ם יו"ד במספר הספירות ונקרא בשם שד"י ונאמר עליו שהוא יושב בשער המלך ודרכי"ו דרכ"י יהודי"ם ה"ם. והשער ההוא הוא הכללי. והנה אסתר המלכה סת"ר המלאכ"ה ועל כן נצחה את המן בן המדתא האגגי אשר סביבו אהי"ה ובתוכו מדת ג'ג'א' שסודם א'ו'. והם סימני תקופת ניסן בד' זמנם ראש היום וראש הלילה חצי היום וחצי הלילה. והנה סופי הראשונים בסוד השמ"ש והשאר ידוע מזה וסימן א"ם הוא לארבעתם. והנה אחשורוש אחיו של ראש וסודו חו"ש ורא"ש ושם אסתר כשם כוכב כי הוא לשון יון ושניהם יחד א"ם סת"ר כתר"י ואני אסדר כתרים. והנה סתרי דרכי יהו"ה אד"ם והנה יהו"ה מסתיר דרכי אד והמקטרג אומר אני הוא מדת הזמן ואמנם זי"ן או ה"א מדת המן וזה מידיעת השם בלא ספק. ועל כן עשר ספירות מחוברות הם הכ"ל ותעשר מהם העשירית היא א' וישאר נ"ד [והנה ל'ב מידות כללי המדרש עם כ'א  כללים אשר בחותמ החיצון עולים כמנין נ'ד עם הכולל ויובן הענין עם מה שהתבאר מעניין המוחין בפרט מה שנתבאר בדרוש בתכלית בריאת העולמות מעניין השמות]גם העשירית י' הרי אדנ"י וסודם ראש וסוף כלומר ראש וזנב שהם מ"ח גי"ד. רק השם הראשון לבדו כב"ד והנה גי"ד באלי"ה וזנב והראשון הוא הראש ו"ך והשלישי שוכן בדם ובלב גם הוא כולל לב ומח ועל כן הוא המדבר בחלו"ם למ"ח בו כמו שנאמר "בחלום אדבר בו" (במדבר יב' ו'). כי לא אמר אדבר לו אלא בו מכלל שהדבור האלוהי לאדם הוא כח בו להתגלות לאיש אשר החכמה בו והבינה בו: ע'כ ההקדמה ונחזור לעניין שאנו בו הנה
 כשם שהתגבשו "מידות" למדרש ההלכה, כך נתגבשו מידות למדרש האגדה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (תנא בדור החמישי) ריכז שלושים ושתיים מידות ללימוד האגדה. חלק מן המידות דומה למידות של מדרשי ההלכה.
 מידות אלה מודפסות בהוצאות הרגילות של התלמוד (דפוס וילנא ותצלומיו), אחרי מסכת ברכות.

 הגאונים לא הכירו ברייתא זו. הברייתא מוזכרת ברש"י לבראשית פרק ב'פסוק ח'. פרופ' משה צוקר טען שברייתא זו מתקופת הגאונים אולם פרופ' עזרא ציון מלמד חלק על דעה זו. ראה בספרו פרשני המקרא דרכיהם ושיטותיהם בסופו כאשר מתיחס לברייתא זו . דר' ניסים אליקים כתב ספר בהוצאת "מורשת יעקב" הדן ברש"י ביחס לברייתא זו.

 הקדמונים שהביאו את הברייתא או זכרוה הם אלה:
ר' משה הדרשן בילקוטו מידה א' וירא רמז צ"ב, מידה ב' נח רמז נ"ז, מידה ג' ראה רמז תתע"ה, מידה ח' שמות רמז ק"ע מידה י"ג בראשית רמז ט"ז, שדה י"ד האזינו רמז תתקמ"ב.
ר' יונה אבן גנאח הביא ממנה ברקמה מידה י"ט (עמוד 164) והרד"ק בפירושו (ירמיה ל"ג כ"ו) אומר כי ר' יונה הביא בשער כ"ח מספר הרקמה מידה כ' וכותב: וכן נאמר בל"ב מידות של ר"א בן ר"י הגלילי.
רש"י בפירושו לתנ"ך: ש"א א' י"א אומר: "זו מצאתי באגדה של ר"י הגלילי", בפירושו על הש"ס (הוריות ג'. ד"ה ציבור מייתי) הביא ממנה דבר שלא נמצא בברייתא שלפנינו ואומר וכן בל"ב מידות מצאתי.
רמב"ם הביא ממנה בספר המצוות (עשין ל"ז) מידה י"ז בנוסחא אחרת, בעשה ה' מביא בשם משנתו של ר"א בנו של ריה"ג, מנין לעיקר תפילה מצווה מהכא את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד, ואין זה לפנינו. ואולי כיון לברייתא אחרת לר"א, או שהיה לפניו נוסחא אחרת.
הרשב"ץ הביא ממנה דבר שאינו לפנינו בברייתא, בפירושו לפיוט ברוך אשר אשש (חפש מטמונים צ"א.).
ר' שמשון מקינון הביא כל הברייתא בספרו כריתות וספח אליה הערותיו.

שלושים ושתים המידות
 א) בריבוי;
ב) במיעוט;
ג) בריבוי אחר רבוי;
ד) במיעוט אחר מיעוט;
ה) בקל וחומר מפורש;
ו) בקל וחומר סתום;
ז) בגזרה שווה;
ח) בבנין אב;
ט) בדרך קצרה;
י) בדבר שהוא שנוי;
י"א) מחבור שנחלק;
י"ב) מדבר שבא ללמד ונמצא למד.
י"ג) מדבר שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון;
י"ד) מדבר גדול שנתלה בקטן הימנו להשמיע האזן בדרך שהיא שומעת;
ט"ו) משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם;
ט"ז) מדבר שהוא מיוחד במקומו;
י"ז) מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר;
י"ח) מדבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל;
י"ט) מדבר שנאמר בזה והוא הדין בחברו;
כ) מדבר שנאמר בזה ואינו עניין לו אבל הוא עניין לחברו;
כ"א) מדבר שהוקש לשתי מידות ואתה נותן לו כוח היפה שבינותיהם;
כ"ב) מדבר שחברו מוכיח עליו;
כ"ג) מדבר שהוא מוכיח על חברו;
כ"ד) מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו;
כ"ה) מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו;
כ"ו) ממשל;
כ"ז) מלשון נופל על לשון;
כ"ח) מנגד;
כ"ט) מלשון גרמטיא;
ל) מלשון נוטריקון;
ל"א) מוקדם שהוא מאוחר בעניין;
ל"ב) מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות.
 בהקדמת מדרש הגדול (הוצאת שעכטר קמבריג' 1902) כוללת ברייתא זו ל"ג מידות: מידה כ"ט נחלקה לשלוש, ומידה כ"ז חסרה.

באור הברייתא של ל"ב מידות
 ר' יעקב רייפמאן בספרו "משיב דבר" (ווינה 1866) מפרש את הברייתא. וזו תמצית דבריו:

א. ברבוי, כמו את ה' אלוהיך תירא לרבות ת"ח (פסחים כ"ב:); תרימו - גם אתם, לרבות את השליח (קדושין מ"א:).

ב. במיעוט, כמו וימח את כל היקום וגו' וישאר אך נח (ב"ר סוף פל"ג.).

ג. ברבוי אחר רבוי, כמו ואף גם בהיותם בארץ אויביהם.

ד. במיעוט אחר מיעוט, כמו הרק אך במשה דבר ה' (במדבר י"ב ב').
 וכתב הראב"ע שהוא דרך צחות, כמו המבלי אין קברים (שמות י"ד י"א).
 בעל הברייתא בא ללמדנו בשתי מידות אלה כי כן הוא דרך לשון הקדש להכפיל הרבוי והמיעוט במלות שונות.

ה. בקל וחומר מפורש, כמו הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותיה השבנו אליך מארץ כנען ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב (בראשית מ"ד ח'. עי' ב"ר שם).

ו. בקל וחומר סתום, כמו ערות אחותך בת אביך או בת אמך וגו' לא תגלה ערותה (יקרא י"ח ט'), ולא נאמר ערות אחותך בת אביך ואמך, כי למדין זאת בקל וחומר.
 וכן נאמר לא תקלל חרש (ויקרא י"ט ח') לפי שהוא חידוש יותר מאסור קללת איש שומע שהוא פשוט, ולמדין מק"ו.

ז. בגזרה שוה, הוא לימוד משמעות מלים מסופקות ממילים אשר הוראתן ידועה.

ח. בבנין אב, כמו עניתי בצום נפשי (תהילים ע"ה י"ג). הוא בנין אב המלמד כי כל ענוי הדבק בנפש הוא צום. ומכאן נדע כי מה שכתוב בחדש השביעי בעשר לחדש תענו את נפשותיכם (ויקרא, ט"ז כ"ט) הוא בצום.

ט. בדרך קצרה, כמו ואהיה מאהל אל אהל וממשכן (דהי"א י"ז ה'). והיה צריך לומר ואהיה מתהלך מאהל אל אהל וממשכן אל משכן אלא שדבר הכתוב בדרך קצרה וכו'; ותכל דוד לצאת (ש"ב י"ג ל"ט) והיה צ"ל ותכל נפש דוד וכו'.
 ובדרך הזה פירש רש"י פסוקים הרבה, כמו למועד אשר שמואל (ש"א י"ג ח'), הרי זה מקרא חסר תיבה אחת: למועד אשר שם שמואל. וכיוצא בו הרבה.

י. בדבר שהוא שנוי, המידה הזאת רומזת על תקוני הסופרים בעבור כבוד ה', כמו ואברהם עודנו עומד לפני ה', א"ר סימון תיקון סופרים הוא זה שהשכינה הייתה ממתנת לאברהם (עי' ב"ר פ' מ"ט).

יא. מחבור שנחלק, כמו הפסקים כי מרבית העם וגו' יכפר בעד כל לבבו הבין וגו' (דהי"ב ל' י"ח י"ט) שהם נחלקים וראוים להיות מחוברים. והכונה היא: ה' הטוב יכפר בעד אשר כל לבבו הכין.

יב. מדבר שבא ללמד ונמצא למד, כמו ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון (זכריה י"ב י"א). מספד הדדרמון מלמד על מספד ירושלם והוא בעצמו לא היה ידוע לנו לפי פשוטו לולא בא ללמד על אחרים.

יג. מכלל שאחריו מעשה, והוא פרטו של ראשון. כמו ויברא אלוהים את האדם בצלמו וגו' (בראשית א' כ"ז) הרי זה כלל, ואח"כ פרט מעשיו, שנאמר וייצר ה' אל ים את האדם וגו'. השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון.
 וכן כל ספר משלי אינו כ"א פרטו של ששת הפסוקים אשר בראשו,
 וכן ספר קהלת הוא פרטו של הפסוק הראשון הבל הבלים אמר קהלת.

יד. מדבר קטן שנתלה בגדול הימנו להשמיע האוזן בדרך שהיא שומעת, זה מורה על מה שנראה כהגשמת השי"ת: בצלם אלוהים עשה את האדם, יד ה', עיני ה' וכו' כדי לשבר את האוזן.
 וכן כתב הרד"ק על הנותן שלג כצמר (תהילים קמ"ז ט"ז) אע"פ שהוא פחות ממנו בלובן, מפני שלא יכול לדמותו בלבן ממנו בדברים אשר בארץ.

טו. משני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, כמו היהודים שלושת אלפים ומשאר שבטים שבעת אלפים (ירמיה נ"ב כ"ח). הרי עשרת אלפים, וזה מכריע מה שכתוב אחד אומר עשרת אלפים (מ"ב כ"ד) ואחד אומר שבעת אלפים (שם כ"ה).

טז.מדבר שהוא מיוחד במקומו, למשל המונח "תפילה" - שהוא מיוחד לתחינה אשר יפיל איש לפני ה', "געה" הוא מיוחד להמיית בקר: אם יגעה שור (איוב ו' ה'). "שקק" - להמיית דוב (משלי כ"ח ט"ו), "צהל" - להמיית סוס (ירמיה ח' ט"ז). "שאג" - להמיית ארי (יחזקאל כ"ב כ"ה)," נבח" - להמיית כלב (ישעיה נ"ח י'). וסגנון מיוחד לכל נביא ונביא, ויש נביאים אשר דרכי מליצות ארמיות היו רגילות על לשונם, כמו אין יש רוח בפיהם (תהילים קל"ה י"ד), שהוא דרך לשון ארמית, כמו לא איתי (דניאל ב' י').

יז. מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר, כמו בסיפור מהפכת סדום ועמורה לא נתפרש כי אם המטרת גפרית ואש (בראשית י"ט כ"ד). ולא המטרת מלח. ולא מובן מה שכתוב ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. אך נתפרש במקום אחר: גפרית ומלח שרפה כל ארצה (דברים כ"ט כ"ב).
 וכן בספור יוסף נאמר אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא נתפרש במקומו בעת מכירתו (בראשית ל"ז).

יח. מדבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל, כיצד? ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כ"ב ל'), אין לי אלא בשדה, בעיר מנין? ת"ל וטרפה לא יאכל (ויקרא כ"ב ח'), א"כ למה נאמר בשדה? דבר הכתוב בהווה, שדרך הבהמות להטרף בשדה יותר מבעיר.
 וכן: כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כ"ב ל'). שאסור גם באחרים, אלא מפני שדרך האלמנה והיתום להיות מעונים.
 וכן מכשפה לא תחייה (שם כ"ב י"ז). ה"ה במכשף, אלא מפני שרוב נשים מצויות בכשפים (סנהדרין ס"ז).

יט. מדבר שנאמר בזה, והוא הדין לחברו, כמו: בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו (משלי י' א'). שהדבר שנאמר באב הוא הדין באם וכן להיפך.
 וכן תועבת ה' אבן ואבן ומאזני מרמה לא טוב (שם כ' כ"ג), שניהם הם תועבת ה', ושניהם לא טובים.

כ. מדבר שנאמר בזה ואינו עניין לו, אבל הוא עניין לחברו. כיצד? וזאת ליהודה (דברים ל"ג, ז'). ואינו עניין ליהודה, שהרי הוא אומר שמע ה' קול יהודה, תנהו עניין לשמעון.

כא. מדבר שהוקש לשתי מידות ואתה נותן לו כוח היפה שבשתיהם. כמו יפה כלבנה ברה כחמה (שה"ש ו' י'). הקיש את הרעיה ללבנה ולחמה, ונתן לה הכח היפה שבשתיהן: יופי ונועם הלבנה ובור וזוהר החמה, וע"ז דרשו במדרש: אי מה הלבנה אין אורה ברור וכו' ת"ל ברה כחמה, אי מה החמה קופחת וכו', ת"ל יפה כלבנה.

כב. מדבר שחברו מוכיח עליו. הוא מה ששגור בפי המדקדקים:מושך עצמו ואחר עמו. כיצד? מתן בסתר יכפה אף, ושוחד בחק חמה עזה. מלת "יכפה" מוסב גם על שוחד כי יכפה חמה.
 וכן אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני (תהילים ל"א ד'). "אל" הראשון מוכיח על השני.

כג. מדבר שהוא מוכיח על חברו, הוא מושך עצמו ואחר עמו הפוך. כמו בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גזרה (משלי י"ז א'). "שמע" השני מוסב גם על הראשון, והוא אפוא: בן חכם שמע מוסר אב.
 יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה (שם ט"ו סוף), "לפני" השני מוכיח על הראשון, והוה כאלו היה כתוב לפני יראת ה' ומוסר - חכמה, כי אם אין חכמה אין יראה (אבות פ"ג י"ז),

כד. מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו, כיצד? וישלח יהוידע וגו' לכו ראו את הארץ ואת יריחו (יהושע ב' א'). והלא יריחו בבלל הארץ הייתה, ולמה יצאה? ללמד על עצמה ששקולה נגד כל הארץ בחזקה.
 כיוצא בו, ויפקידו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל (ש"ב ב' ל'). והלא עשהאל בכלל היה, ולמה יצא? לומר ששקול כנגד כולם.

כה. מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו, כמו קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהילים קמ"ח י"ח). הקורא באמת יצא מן כלל הקוראים, ללמד על תכונת הכלל הכולל רק את אלה אשר יקראוהו באמת.

כו. ממשל, כמו: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה (ב"ב ט"ו.).
 מתים שהחיה יחזקאל...ר' יהודה אומר אמת משל היה...באמת משל היה (סנהדרין צ"ב:).
 בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב? אלא דרוש וקבל שכר וכו'.
 עיר הנדחת לא הייתה ולא עתידה להיות וכו' אלא דרוש וקבל שכר.

כז. מלשון נופל על לשון כמו שלמד משה לעשות השרף מנחושת. נחש-נחשת, לשון נופל על לשון (ב"ר פל"א).
 הרבה פסוקים נאמרו בדרך הזה: גד גדוד יגודנו והוא יגוד (בראשית מ"ט), בלחי החמור חמור חמורתים (שופטים ט"ו מ"ז), ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה (ישעיה ה' ז').

כח. מנגד, תקבולת. כמו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה (בראשית מ"ט י"ז) לולא מלת לבושו לא היינו יודעים הוראת מלת סותה, שאין לה דומה במקרא.
להשמיענו כי החותם החיצון עיקרו בבית המשפט לעניין החוקה הנימוסית ובשני בתים אלו יתהוו עיקרי זהות האומה אמנם יחלק לשני חלקים פנימי וחיצון והחיצון עיקרו שידון בכללים פילוסופיים בשיטות האריסטוטליות והאפלטוניות  כעיקר מנחה תוך כדי הבחנת שלבי השינויים בתפיסות הפילוסופיות עד ימינו אלה,והתחקות אחר שרשי השיטות  לשאר התרבויות אשר כאן כעת ובעתיד  לצורך גיבוש הכללים הדומים לכללי החותם הפנימי השני וזאת לחלק החוקה השניה,[לשם כך יוצרך להקמת גוף אקדמאי אשר יתעסק בעניינים אלו בפרט,האוניברסיטה ללימודי הפילוסופיה ומן ההכרח שיהה בסטנדרט הגבוה ביותר בעולם ויש לו תפקיד נוסף כפי שנתבאר במעטפת למחברת המבוך,]אמנם החותם החיצון הוא חותם כולם,ואם נכשיר חבר מושבעים לענייני חוקי החוקה השניה יצתרכו להיות מומחים בכללים הנז מה גם שיש עוד מכלול של כללים כפי שהביא הרמח'ל והם שייכים בכל סוג של דיון 'וזה בפרובינציות אחר הגוף העיקרי לענייני החוקה השניה אשר הוא עיקר החותם החיצון והבן כי ב' מיני כללי החותם נועדו ליצור מידור מערכתי[שבעיקרי ידונו בכללים הראשונים וכלפי הפרובינציות יעתקו בניסוח ע'פ הכללים השניים והנה במעטפת המבוך הצופה פני עתיד יתבאר מכאן עתה כי ישנם כמה שיטות בחותם העיקרי ובכאן נוכל ליצור חותם עיקרי לכל פרובינציה בשיטה שונה ומי שלא ידע על הענין לא יוכל להבין את שיטת הממשל וזאת לבד מן החותם השני הפרובינציאלי מעיקרו והבן היטב מאמרנו פרובינציה במחברת המבוך כי אין עיקר הכוונה אלא כפי ענין מעטפת המבוך ומעתה ראוי שתחזור על מאמר מבוך הסתירות בעיון  ותוכל הבין עניינו הכולל השייך למאמר מעטפת מחברת המבוך וכן תבין ענין מחברת המבוך הפנימי,ומפתח המבוך והצורך אליהם והוא תשתית פרויקט חומש והבן היטב], ואולי אם נתבונן היטב נוכל לומר כי
שם באלו הכללים נמצאת  הדמוקרטיה האמיתית לא כפי שהורגלנו לחשוב
שהדמוקרטיה היא מעין ברירת מחדל של ההנהגה האנושית ,אולי היא שלב נוסף של ההתפתחות התרבותית[ועניין זה קשור לסוגיית הרחבת ויעול מנגנון האוניברסיטאות כפי שהוצע לרמה המתקדמת ביותר ואפשר שכדאי לשקול הפרטה חלקית והנפקת מניות ומעורבות ברמה גלובלית כך שיהא אפשר לגבש קבוצות  החדרת ערכים יהדות - לא בדוכני רחוב
ועתה אעירך על כינויו שהוא אדנ"י, וזה סודו בעצמו א' א"ד אד"נ אדנ"י, והוא שנאמר עליו "נכון כסאך מאז" (תהלים צג' ‏ב'‏). ודע כי זהו סוד גדול מן העליונים שבכל הקבלה, ויש לך ‏להשים שניהם זה אחר זה ולעשות משניהם מילה אחת בצורה זו, א' א"ד אד"נ אדנ"י אדני"י אדניי"ה אדנייה"ו אדנייהו"ה. וסודו "ומפני שמי נחת הוא" (מלאכי ב' ה'). וצרפיהו גם כן להפך י' י"ה יה"ו יהו"ה יהוה"א יהוהא"ד יהוהאד"נ יהוהאדנ"י, וסודו "נאם יהוה לאדני שב לימיני" (תהלים קי' א'). ‏

תן לאל שבח והודאה שהודעתיך זה הסוד המופלג בשני השמות, שהם כוללים שבעים ושתים אותיות. ואם תזכירם בנקודה הראויה לקדשם תשנה הטבע בבואם בהכרח. וגם מלותיהם ד' ואם תשימם עם אותיותיהם שהם ע"ב יבואו (ע"ב ד"י) [עב"ד]. וכולם הם אלוהיים משנים הטבע שהם הכסא, וזהו סוד "אצבע אלהים הוא" (שמות ח' טו'), כלומר האצבע משנה הטבע בכח אלהי"ם הנזכר שהוא מדת הדין. ‏

ואני יודע באמת כי כל מה שאני מדבר בו או זולתו, אני או זולתי מן המפרשים היודעים דבר מן ענייני הקבלה המורים שינוי הטבע בהכריח בו כח ידיעת השם, יהיו דברינו בזה זרים מאד וקרובים לשיבוש בעיני המעיינים בחכמה לפי השגת שכלם. והם הפילוסופים אשר אריסטוטלוס בעיניהם גדול מאד ממובחר הנביאים מרע"ה. ואני אסכים עמהם בדברי אמת לבד ואודה להם שאריסטוטלוס היה חכם גדול מאד מתוך עיונו ופילפולו, לפי הנמצא בספרי שאר הפילוסופים וגם בספריו המורים על רוב חכמתו. אמנם באמת שהוא לא השיג למעלת המדברים ברוח הקודש המכריח את משיגיו, לדבר בעל כורחם במעלות המציאות. אע"פ שיש לכל אדם רוח הקודש בכח, והוא ‏לא השיג אמיתתו. שאילו השיג אמיתתו לא היה מאמין קדמות העולם, כל שכן שלא השיג למעלת הנבואה. ואם דבר זה כפי כל יכלתו נתאמתו אצלו מצד עצמו והודיעו הכוחות כולם אשר בם הוצאות לתכלית הפעולה האמיתית אשר בה משתנה הטבע. כמו שמצינו בנביאים מיוחדים שעשו כן לפי הזמן והמקום לקדש את השם, לא להשתגע בדברי הבאי כפי חפץ הפתאים והראויים מדברי רז"ל על זה, ר"ל שאפשר לשנות בם את הטבע בכח ידיעת השם, הוא מאמר "והמשתמש בתגא חלף". ויש מפרשים תגא שהוא תלמיד חכם, ואסור להשתמש בו. אמנם פירושו באמת תגא הוא כתר תורה, וירצו לומר המשתמש בשם המפורש עבר על דעת המקום שלא הודיע שמו לאדם אלא לקדשו בלבד. ‏

וכבר הודעתיך שסתרי התורה הוא השם המיוחד, ואם אי אפשר לפועלם איך ישתמשו בו. אמנם לכבוד הש"י מותר לפי הזמן והמקום כאשר עשו הנביאים האמיתיים ע"ה. וכמו שאמר הכתוב "ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט' טז'), מתוך שינוי הטבע. כי לא יתודע מעלת שמו ית' להמון אלא מתוך זה. ולפיכך כשאמר אדם בפיו או כותב בספר שאפשר לשנות את הטבע אין ראוי למשכיל להכזיבו, אם הוא בעל תורה ומתייחס במאמיניה. אמנם יאמין שאפשר זה לעשותו לכל יודע דרך בכוח השם, וכשיכוון ידע האמת בו ויעלה אז ממדרגת האמונה למדרגת הידיעה בו. ואע"פ שיש בעניין זה סוד מופלג וראוי להסתירו אפילו מן המשכילים, אי אפשר לי שלא ארמוז ממנו מעט לפי ההכרח בזה המקום. והוא כי כל משכיל יודע שקריעת ים סוף שהוא הנס המעולה הידוע, עניינו לפי מה שקבלנו בי"ב דרכים לי"ב שבטים, כולו היה מורגש. וממה שנתאמת במופתים נחתכים אצל המעיינים מן הג' דרכים אשר בהשגה הנקראים גשמי ודמיוני ושכלי הדרך המעולה שבהם הוא השכלי ואחריו הגשמי ואחריו הדמיוני. כי הגשמי הוא המורגש החיצוני והדמיוני הוא המורגש הפנימי והשכלי הוא הפנימי מהפנימי. והנה גם הוא סוד פנים בתוך פנים. אם כן אנחנו היום אם נשיג מאותו הפלא דבר בכח ידיעת השם, שכן הוא העניין בלי ספק, הנה השגנו ממנו יותר מאותם שעברו בתוך הים ביבשה בהרגשת גופם לבד. אמנם אם היו שם אנשים אשר השיגו האמת בשכלם בכח ידיעת השם והשיגו הדבר שלם בתכליתו בהרגש ובשכל, אין ספק כי הם יותר מעולים ממי שזה השיג בדעתו לבד. וכך העירונו רבותינו ז"ל באמרם על אותו הדור דעה לפי שהקטנה בנשותיהם השיגה השגות נפלאות, והוא מאמרם ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ע"ה. והסתכל כל מה שאמרתי לך בשכל שלם ותמצא האמת צפון בתוכו כי איני רשאי להרחיב בו יותר.