הלכה מחייבת – תקדים, הלכה מנחה

ד"ר איתמר כוכבי עורך דין, רואה חשבון וכלכלן

הטכניון – הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, מרצה בקורסים "חשבונאות ניהולית מתקדמת" ו"בקרת עלויות".

מרצה מצטיין טכניוני – הצטיינות יתירה בהוראה לשנת תשע"ה סמסטר חורף.

מרצה מצטיין טכניוני – ראוי לשבח בהוראה לשנת התשע"ו.

אוניברסיטת חיפה – הפקולטה לניהול – מנהל עסקים, מרצה בקורס "עקרונות החשבונאות" לתואר MBA.

מחבר הספר: "רווחה בעולם קפיטליסטי" Welfare in a Capitalist World, אשר יצא לאור בהוצאת ספריית גלובס.

ד"ר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה Dr. Faculty of Law, University of Haifa.

תקציר שיעורי מבוא:

הלכה מחייבת – הלכת התקדים

הלכה פסוקה מחייבת (או בשמה השגור, תקדים מחייב) הינה הלכה ברורה שנפסקה ואינה

צריכה עיון. הלכה שנפסקה בבית משפט עליון מחייבת כל בית משפט למעט בית המשפט העליון

עצמו. ס' 20 (ב) לחוק יסוד השפיטה קובע בזו הלשון: "(ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט

העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון".  מהאמור עולה כי עיקרון התקדים

חל במשפט הישראלי. עם פסיקתו של בית המשפט העליון, נוצר תקדים אשר לערכאות בדרגות

הנמוכות כגון: בית המשפט המחוזי והשלום אין אפשרות לסטות מפסיקתו המחייבת של העליון.

באופן דומה, הלכה שנקבע בבית הדין הארצי לעבודה מחייבת את בתי הדין האזוריים לעבודה.

הלכה מנחה

פסיקת בית המשפט המחוזי בנושא מסוים מהווה פסיקה מנחה ואינה מחייבת בתי המשפט

בערכאות נמוכות ממנו, מאחר והיא הלכה מנחה.

ס' 20 (א) לחוק יסוד השפיטה קובע בזו הלשון: "(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו".

הלכה בבית משפט מחוזי מנחה כלפי בית משפט השלום. ואולם, כאשר נקבעת הלכה בבית המשפט המחוזי, (כאמור ההלכה הינה הלכה מנחה), היא אינה מהווה הלכה פסוקה מחייבת בנושא הנדון, ויכול בית משפט השלום לפסוק בניגוד להלכת בית המשפט המחוזי.

המשמעות היא, שפסיקת ביהמ"ש העליון מחייבת את בתי המשפט המחוזיים והשלום ואילו פסיקת  בית משפט מחוזי מנחה את בית משפט שלום (בית משפט השלום יכול לפסוק כנגד פסיקת בית המשפט המחוזי, אולם הוא יהיה חייב בהנמקה מיוחדת שתהיה פתוחה לביקורת במקרה של ערעור).

סיכום ומסקנות:

'הלכה פסוקה מחייבת' פירושה הוא: הלכה ברורה 'שאינה צריכה עיון'. הלכה פסוקה מחייבת קובעת כי הלכותיו הפסוקות של בית המשפט העליון , 'מחייבות' לפחות את כל בתי המשפט האחרים. תורת 'ההלכה הפסוקה' ידועה כתורת ה'תקדים'.

'הלכה פסוקה מנחה' פירושה הוא: שההלכה מנחה בית משפט בדרגה נמוכה אך לא באותה דרגה. ההנחיה מעניקה שיקול דעת לשופט. אין בהלכה המנחה, דבר שיגביל את שיקול דעתו של השופט, אלא בעיקר יש בה מסירת גושפנקא משפטית לשימוש בשיקול דעת. להבדיל מהלכה פסוקה מחייבת אשר נקבעה בבית המשפט העליון, הלכותיהם הפסוקות של שאר בתי המשפט, אין בהן אלא כדי 'להנחות' בלבד.

הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת את בתי המשפט המחוזיים והשלום. הלכה בבתי המשפט המחוזיים מנחה כלפי בתי משפט השלום. לעניין המושג הלכה מנחה, הכוונה היא שאם בית משפט השלום יפסוק בניגוד לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, פסיקתו של בית משפט השלום לא תהא עילה לערעור, להבדיל מפסיקה המנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון, המהווה עילה לערעור. לעניין הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון. לא כל פסק הדין נחשב לחלק המחייב כלפי מקרים עתידיים. לעניין זה יש לפסק הדין שני חלקים:

1. החלק המחייב כלפי מקרים עתידיים הנקרא רציו.

2. החלק שאינו מחייב כלפי מקרים עתידיים הנקרא אוביטר.

רציו – הרציו נחשב החלק המחייב בפסק הדין. הרציו הוא אותו חלק של פסק הדין שהיה נחוץ באופן ישיר להכרעה. מדובר בעובדות המהותיות שהובילו את השופט להחליט כפי שהחליט כולל הכלל המשפטי. (כלל משפטי, מכתיב מה צריך לעשות מבחינה משפטית. לדוגמא: סופיות הדיון הינה כלל משפטי. לעומת זאת: "כבד את אביך ואת אימך" הינו כלל מוסרי אך אינו כלל משפטי).

אוביטר – האוביטר נחשב כחלק שאינו מחייב בפסק הדין. האוביטר הינו אמרת אגב, הכולל את החלקים אשר לא היו נחוצים באופן ישיר להכרעה.

אם נתקלים בתקדים מחייב, שעומד בניגוד לאינטרס של הלקוח. יש לנסות ולאבחן את המקרה שלפנינו מהמקרה שבפסק הדין. על מנת שהמקרה המסוים לא ייכנס לתקדים המחייב, ניתן לנסות לאבחן את המקרה שלפנינו מההלכה הפסוקה המחייבת.

דוגמא מקיפה בנושא התקדים, עולה באופן מפורט בפסק הדין של בית משפט העליון בעניין:

אבנר בוסקילה - רע"א 1287/92 בוסקילה ראש המועצה הדתית טבריה נ' שאול צמח.

בפסק הדין נידונה באריכות השאלה: האם ראוי שבית משפט העליון יסטה מפסיקה שנקבעה?

בפסק הדין האמור, מצוטטים דבריו של השופט פרופ' ברק מספרו "שיקול דעת שיפוטי" כדלהלן:

"השיקולים השונים מחייבים, לדעתי, את המסקנה כי סטייה מתקדים תהיה חריג ולא הכלל, וכי היא תעשה בנסיבות מיוחדות. 'נטל ההוכחה' בעניין זה, ראוי שיוטל על זה המבקש לסטות מהתקדים, ולא על מי שמבקש לכבדו.

על כן, מקום שכפות המאזניים הן מאוינות, יש לדבוק בתקדים ולא לזנוח אותו. רק כאשר כפות המאזניים נוטות בצורה ברורה לטובת סטייה מהתקדים, יש לבחור בדרך זו".

יתר על כן כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט שמגר, קובע בפסק הדין האמור כדלהלן:

"... הנוהג המקובל על הכל עד כה היה, כי משנתגבש תקדים בבית משפט זה, אין בית משפט זה סוטה ממנו אלא במקרים מיוחדים וקשים, ובעיקר כאשר ההלכה הקודמת מתגלה כמוטעית. קראתי דברי חברי הנכבד השופט ברק, אשר פירט את השיקולים שמן הראוי שיתלוו לבחינתה של השאלה, אם לכבד תקדים וללכת בעקבותיו או שמא לסטות ממנו ולבחור בלבוש חדש להלכה. ההנמקה מקובלת עלי; לא כן יישומה הלכה למעשה במקרה שבפנינו..."

כב' השופט ברק קובע בפסק הדין:

"מבקש אני להעלות את נימוקי, מדוע ראוי הוא לסטות מתקדים זה, במקרה שלפנינו.

1. סטייה מתקדים קודם של בית-המשפט העליון הוא עניין רציני. אמת, אין כל קדושה בתקדים ואין כל מסטיות ביצירתו. אך גם אין כל חזון בסטייה ממנו. בית-המשפט העליון רשאי לסטות מתקדימיו (סעיף 20(ב) לחוק-יסוד השפיטה) אך הוא יעשה שימוש בסמכותו זו, במקרים הקשים, רק במקרים מיוחדים (ראה ע"פ2251/90חג' יחיא נ. מדינת ישראל (טרם פורסם)). כל שניתן לומר בדרך ההכללה הוא כי בכל מקרה ספציפי על השופט לקחת בחשבון מחד גיסא, את מכלול השיקולים התומכים בכיבוד התקדים ובהליכה בעקבותיו, ומאידך גיסא, את ההיקף המלא של השיקולים המצביעים לכיוון סטייה מהתקדים והבחירה באפשרות חדשה. על השופט ליתן לכל אחד ממערכת השיקולים הללו את משקלו הראוי. משעשה כן, עליו להעמיד השיקולים זה כנגד זה, ועליו לבחור באותה אפשרות אשר ידה על העליונה. על השופט לשאול עצמו אם הנזק בקיום הדין הקיים ולה על הנזק בשינויו בדרך שיפוטית. השאלה היא אם השיקולים התומכים בדין החדש, משקלם עולה על השיקולים התומכים בדין הישן והנזק הנגרם בשל עצם השינוי. ...

2. בצד אחד של המאזניים יש להעמיד את הדין הקיים והשיקולים התומכים בהמשך קיומו. מבין שיקולים אלה יש להזכיר את הצורך לקיים יציבות, ודאות, עקביות והמשכיות. בצדק ציין המשנה לנשיא, השופט אלון, כי יש להתחשב "בצורך ביציבות הפסיקה, בוודאותה ובהמשכיותה. (ע"פ2251/90הנ"ל). סטייה מתקדים מזעזעת את המערכת הנורמטיבית ופוגעת בה. הציבור והשלטון הסתמכו על הדין הקיים, ובנו סביבו את תכניותיהם. סטייה מהתקדים פוגעת בעקרון ההסתמכות, ובצורך לקיים ודאות ובטחון. עדיף דין קיים וידוע על-פני חוסר הוודאות הכרוך בשינויים בו לשם שיפור...סטייה מתקדים פוגעת בעקביות המבוססת על צדק, הגינות ושוויון. היא פוגעת בהמשכיות של השיטה ובצורך של ההווה להשתלב עם העבר כדי לקדם את פני העתיד. השופט אינו משתלב במרקם המשפט הקיים, אלא פורץ גדר ועושה שבת לעצמו, וכתוצאה מכך קיים חשש כי "במרוצת הזמן ייהפך מוסד שיפוטי זה מ'בית משפט' ל'בית שופטים', אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו" (השופט זילברג בד"נ23/60בלן נ. המוציאים לאור של צוואת ליטוינסקי, פ"ד טו' 70, 75). בצדק ציין השופט אור כ "אין לשכוח, שההוראה, על-פיה אין הלכה שנפסקה בבית-המשפט העליון מחייבת את בית-המשפט העליון, באה כרוכה ביחד - באותו סעיף חוק עצמו - עם ההוראה שהלכה שנפסקה על-ידי בית-המשפט העליון מחייבת כל בית-משפט אחר. ללמדך, שכששוקל בית-המשפט העליון אם לשנות הלכה אם לאו - האם לסטות מתקדימו אם לאו – עליו לזכור שההלכה חייבה עד כה את כל הערכאות האחרות, יש להניח כי אלה פעלו על-פיה, והציבור כולו יוצא מתוך ההנחה שזו ההלכה המחייבת (ע"פ2251/90).

3.בצד השיקולים הנורמטיביים, עומדים שיקולים מוסדיים התומכים בהשארת הדין הקיים על מכונו. הפעלה ראויה ויעילה של "שירותי משפט" מצדיקה עמידה על התקדים ואי-סטייה ממנו. העבודה השיפוטית תהא בלתי אפשרית, ומאמץ של דורות היה יורד לטמיון, אילו כל החלטה שיפוטית הייתה נתונה בכל פעם לעיון מחדש. אך מעבר לכך, לא פעם ראוי הוא כי "הסטייה" מהלכה קודמת תעשה בדרך החקיקה, וסטייה הלכתית תיתפס כפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. סטיות רבות מדי סופן פגיעה בכבוד שהבריות רוחשים לבתי-המשפט ובאמון שהם נותנים בהם. כבר ציין שופט אחד כי תקדים אינו צריך לדמות לכרטיס התקף אך ליום השימוש בו (השופט רוברטס בפרשת669, . 649U.s 321, smith v. Allwnght(1944)).

4. כנגד שיקולים התומכים בדין קיים והשוללים סטייה ממנו, עומדים שיקולים כבדי משקל המצדיקים את השינוי במישור הנורמטיבי. יש לציין כי כל מערכת נורמטיבית, כדי להתקיים צריכה להתפתח ולהתאים עצמה לצרכים המשתנים. ההיסטוריה של המשפט היא ההיסטוריה של התאמת המשפט לצרכי החברה המשתנים. אין להבטיח יציבות, ודאות, עקביות והמשכיות, בלא להבטיח שינוי. עמידה על הקיים אינה מבטיחה יציבות. עמד על כך פרופ' לבונטין בדבריו היפים: "בטחון במשפט, בטחון בכלל, באותה מידה אבסולוטית המבוקשת על-ידי כלל התקדים המחייב, היא מקסם שווא. סוד היציבות טמון בהיפוכה לכאורה, בגמישות, שכן החיים אינם קופאים, ולכן המשפט שהוא אחד הכלים החברתיים להכוונת סדרי החיים, יתכחש לייעודו אם לא יסגל לעצמו ממידת הניידות והגמישות המצויה בחומר אותו עליו להסדיר, כלומר, בחיים". (לבונטין, "הרהורים על התקדים", חוק ומשפט 1, גליון 17, עמ' 1).

הערה:  המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. רק הוראות החוק, הפסיקה או הוראות המוסד המטפל, מחייבות וקובעות.

הכותב: ד"ר איתמר כוכבי, הינו מרצה בפקולטה הנדסת תעשייה וניהול בטכניון בחיפה כ-20 שנה, בקורסים חשבונאות ניהולית מתקדמת ובקרת עלויות. כמו כן, מרצה באוניברסיטת חיפה, בפקולטה לניהול – מנהל עסקים, לתואר MBA, בקורס "עקרונות החשבונאות".

ד"ר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. Dr. Faculty of  Law, University of Haifa, ISRAEL.

במקצועו רואה חשבון וכלכלן (כ-23 שנה), וכן עורך דין. בעל משרד עריכת דין (רואה חשבון), בקריית הממשלה בחיפה. תחום התמחותו דיני מיסים, משפט מסחרי ודיני עבודה.

מחבר הספר: "רווחה בעולם קפיטליסטי" Welfare in a Capitalist World, אשר יצא לאור בהוצאת ספריית גלובס.

מיקום המשרד: קריית הממשלה פל ים  7, חיפה, טל: 8621350- 04, פקס: 8621349- 04, פל': 5443671- 050

e-mail: cpa-adv-itamar@bezeqint.net