נַחֲלַיִם: מנהר גן העדן לנחל בית המקדש

עברי הנהר

נאום הפרידה של יהושוע לפני מותו, שבו הוא עורך סקירה היסטורית של חסדי אלוהים לישראל מימי האבות, פותח כך:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם [לפני זמן רב], תֶּרַח, אבִי אַבְרָהָם וַאבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אחֵרִים.  וָאֶקַּח אֶת אבִיכֶם, אֶת אַבְרָהָם, מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וארב (וָאַרְבֶּה) אֶת זַרְעוֹ, וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק.  (יהושוע  כד:ב-ג)

הכוונה בפסוק ב: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אבוֹתֵיכֶם, היא כמובן לנהר הפרת. אך לא  נהיר עד תום לאיזה נהר הכוונה בהמשך, בתחילת פסוק ג:  וָאֶקַּח אֶת אבִיכֶם, אֶת אַבְרָהָם, מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן.  בפסוק ב - בְּעֵבֶר הַנָּהָר, בפסוק ג - מֵעֵבֶר הַנָּהָר. אותו צירוף, בשינוי אות היחס, מופיע, אם כן, פעמיים, בשני פסוקים רצופים בתחילת פרקו האחרון של ספר יהושוע, אלא שבפעם השנייה דומה שבכפל משמעות עסקינן. אין מדובר רק בנהר הפרת כי אם גם בנהר הירדן. מילה אחת, נהר, הרומזת אל שני נהרות. שניים שהם אחד, רמז וסמל למעשה בראשית, למים הכפולים, לים שחולק לשני חצאים, למים מתחת ולמים מעל. אברהם חצה את הפרת ולאחר מכן את הירדן כאשר עזב, במצוות אלוהים, את המקום מעבר לנהר שבו עבדו אבותיו אלוהים אחרים. בעברו את הנהרות, יצא אברהם מבית אלילים, השיל את האני הקודם ולבש זהות חדשה, נולד שנית.

וכמוהו עשה יעקב כאשר חצה את הפרת ביציאתו מגלות חרן שבה היה עבד לחותנו לבן (בראשית לא:כא) וכאשר חצה את הירדן בכניסתו לארץ הגאולה, במקום שבו הועמד במבחן, שוחרר מאימת תאומו-אויבו עשיו, חווה התגלות אלוהית וזכה לשינוי שמו (בראשית לב:כג-לב; ראו: מַעְבְּרוֹת הירדן: מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מִבְּרִיאָה לְעֶבְרָה).

במקביל לסיפור שני האבות, כך גם עם ישראל חצה שני מקווי מים, ים סוף ביצאו מעבדות מצרים ונהר הירדן בהיכנסו לארץ. חציות כפולות אלה שמשמעותן הסמלית היא השלת האני הקודם ולידה מחדש, וזאת בקצב של קרשנדו - ככל שמתקרבים לארץ הבחירה, כן שלמה יותר ההיטהרות -  מוליכות כולן אל מיתוס הבריאה בתחילת ספר בראשית ומשחזרות אותו בגרסות שונות ומגוונות:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. (בראשית א: ו-ח)

מיתוס בריאת העולם כחציית המים הקדמוניים לשני בדלים/גזרים/בתרים/ פלגים/נהרות, בדל עליון ובדל תחתון, נהר עליון ונהר תחתון, חופף ללידתו המחודשת של חוצה מקווי המים. בגופו, המחלק אותם לשניים, משחזר ההולך את בקיעתם המזככת: מי הטומאה המעופשים  הולידו את מעיינות הישועה הצלולים. מעבר נהר הפרת וים סוף מסמל את בריאת הארץ בעוד שמעבר נהר הירדן, גבולה המזרחי של הארץ הטובה, מסמל את בריאת השמים. ככל שמתקרב ההולך אל הר המוריה הנתפס כמרכז היקום, כלב לבו של גן העדן,

כאבן השתייה הקדושה שממנה נברא/נושע העולם תוך שהתפשט גלים גלים אל כל עבריו/אבריו, כן מתחזקת שותפותו במעשה הבריאה, כן מתעלה נפשו וכן עולה רמת רוחניותו.

סיפור בריאת העולם כביתור ישות מימית קמאית ואדירת ממדים, מיתוס משותף לכל תרבויות המזרח, שהיה חקוק וצרוב בתודעתם של אנשיהן, משתקף ומשוחזר לא רק בסיפוריו של המקרא כי אם גם בביטויים תוחמי מרחב ובשמות מקומות, לכל ארכו.

כך הדבר, למשל, בביטוי עֶבְרֵי נָהָר (ישעיהו ז:כ), המציין, במקורו, את שני צדיו של הרקיע, קו קרח קרוש, זך כספיר, שרקע/קרע את מי התוהו החשוכים, גזרם וחילקם לשני נהרות מוארים (נָהַר פירושו גם זָרַם וגם זָרַח), נהר השמים ונהר הארץ.

כך גם הדבר בצורת היחיד של ביטוי זה, עֵבֶר הַנָּהָר, המופיעה, כמו שראינו, בפרק כד בספר יהושוע, ושהיקרויותיה רבות ומגוונות לכל אורך המקרא, למשל: עֵבֶר הַיַּרְדֵּן (דברים ד: מט), בְּעֵבֶר אַרְנוֹן (שופטים יא:יח), מֵעֵבֶר לְנַהרֵי כוּשׁ (ישעיהו יח:א), מֵעֵבֶר לַיָּם (דברים ל:יג), ובהרחבת משמעות, המכשול הטבעי המימי, נהר או ים, מוחלף במקביל יבשתי, למשל: בְּעֵבֶר הָעֵמֶק (שמואל א לא:ז) או מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר (איוב א:יט). ביטוי זה, בצורת היחיד שלו, מצביע כמובן על צד אחד בלבד, שפעמים מסמל את הקרקע ופעמים מסמל את הרקיע -  סמליות הקוראת לבני אדם לרומם ולהגביה את מקום מושבם אל דרגת קדושתם של השמים הזכים שעינם כעין אבן הספיר.

מקום פגישת הערבות

כך גם הדבר באחד משמותיו של ההר שעליו עולה משה לפני מותו וממנו הוא רואה (עבר/ראה) את ארץ כנען מבלי לבוא/לעבור אליה (בא/עבר) - הַר הָעבָרִים, ליד עַרְבֹת מוֹאָב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, לֵאמֹר:  עלֵה אֶל הַר הָעבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ, אשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אשֶׁר אנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאחֻזָּה.  וּמֻת בָּהָר אשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ,  כַּאשֶׁר מֵת אַהרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן, עַל אשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אשֶׁר אנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים לב:מח-נב)

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, אֶת הַגִּלְעָד, עַד דָּן.  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב, וְאֶת הַכִּכָּר, בִּקְעַת יְרֵחוֹ, עִיר הַתְּמָרִים, עַד צֹעַר.  וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעךָ אֶתְּנֶנָּה. הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה, עֶבֶד ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב, עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  וּמֹשֶׁה, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּמֹתוֹ, לֹא כָהתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.  וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.  (דברים לד: א-ח; שימו לב להקבלה בין המשפטים וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, לב:נב -  וְשָׁמָּה לֹא תַעבֹר לד:ד, הקבלה המבליטה את קרבת השרשים בוא/עבר - אלף ועין הן אותיות קרובות בהיגויין, וקרבה הדוקה קיימת גם בין וו ל-בית שכן בית רפויה מבוטאת כ-וו)

משה נמצא בעַרְבֹת מוֹאָב, תחנתם האחרונה של ישראל לפני כניסתם לכנען (במדבר לג:מז-נו), ומשם הוא עולה אל הַר הָעבָרִים (ראו גם במדבר כז:יב-יד), אשר על מעברות הירדן, שמהן ניתן לעבור אל ארץ כנען. מהַר הָעבָרִים ניתן לראות (עבר/ראה) את כנען אך ההר עצמו נמצא בצפון ארץ מואב, מישור פורה, מבותר בנחלים, שהשתרע בין ים המלח במערב למדבר הערבי הסורי במזרח, בין עמון בצפון לאדום בדרום. מואב הגיעה בימי שגשוגה עד לירדן כפי שניתן ללמוד מהכינוי עַרְבוֹת מוֹאָב שניתן לחלק הדרומי של ערבות הירדן. עַרְבוֹת מוֹאָב ממזרח לירדן מקבילות לעַרְבוֹת יְרִיחוֹ(יהושוע ה:י) ממערב לו, שהיו גם הן פוריות, מושקות ומעובדות לגנים ומטעים. שני החבלים הפוריים המשיקים זה לזה משני צדי הנהר מסמלים את בריאת השמים והארץ, מעברו האחד ומעברו האחר של קו הרקיע. ערבות מואב, על סף הכניסה לישראל, בתחום הקדושה, אך מחוצה לה הן הארץ וערבות יריחו, בגבול ישראל, אך כבר בתוכה, הן השמים. בד בבד מייצגות שתי הערבות, חוץ ופנים, את אחרית הימים שבה תשאפנה ארצות הגלות להידמות לארץ ישראל, לפי חזונות הנביאים.  אזורי החוץ יעלו אז, ככל האפשר, לדרגת לב התווך, תוך טשטוש הגבול בין טומאה, שתחדל להיות, לבין קדושה, שתיעצם ותגבר.

מבריאה לעברה

עם זאת, המילה ערָבָה מופיעה במקרא, בפסוקים רבים, כנרדפת למדבר שממה, ארץ מלחה (ראו: גן עדן ומדבר במקרא – דו משמעותה הניגודית של המילה ערבה). איום טמון איפוא בצירופים עַרְבוֹת מוֹאָב ו-עַרְבוֹת יְרִיחוֹ שרכיבם הראשון מורה על צחיחות ושבשיכול אותיות יהפוך ל-עֶבְרָה. הימצאות המילה עַרְבוֹת בשמות חבלים פוריים אלה משמשת כתמרור אזהרה לעתיד. הגורל הצפוי למואב, לפי הנביאים, אכן יתהפך. סופה של הממלכה המבוצרת ותושביה השבעים יהיה חורבן וחידלון, כדברי הנביאים, אשר האשימוה בגאווה, גאון ועֶבְרָה:

שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב, גֵּא מְאֹד,  גַּאוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ, לֹא כֵן בַּדָּיו [התפארויותיו הכוזבות אינן אמת, ריקות].  לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב, כֻּלֹּה יְיֵלִיל,  לַאשִׁישֵׁי קִיר חרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ, אַךְ נְכָאִים [לכן, משום גאוותו, רק הוא, מואב, ייליל על עצמו, כל כולו, יקונן על יסודות העיר קיר חרשת, בירתו, יבכה על הריסותיה]. (ישעיהו טז:ו-ז; ראו גם ירמיהו מח)

גם בני עמון, קרוביהם ובעלי בריתם של מואב, לפי המקרא, מואשמים בהאשמות דומות וצפויים לגורל זהה:

שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם [אשר הטיחו עלבונות בעמי וגילו גאווה ויהירות כשפלשו לשטחו כדי לכבוש ולהתרחב]. לָכֵן, חַי אָנִי, נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעמֹרָה, מִמְשַׁק חָרוּל [סבך חרולים, חָרוּל הוא קוץ מדברי, מ-חרל, קרוב ל-חרב] וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם, שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם. זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ [והתנשאו] עַל עַם ה' צְבָאוֹת. (צפניה ב:ח-י)

נבואתו של צפניה פורטת על הקשר בין ייסוד מואב ועמון לבין סופם, בין ראשית לאחרית.

אביהם ואמותיהם של מואב ועמון היו כידוע לוט ושתי בנותיו, שניצלו מחורבנן המוחלט של ערי הכיכר המפורסמות, ממהפכת סדום ועמורה (בראשית יח-יט), אך  ענשן של ערי הרשע אשר פסח על האבות ישיג את הצאצאים. מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעמֹרָה.

קשר בין חטאן ועונשן של סדום ועמורה גם לחטאה וענשה של ירושלים נרמז בדברי הנביא יחזקאל, העונים כהד על פסוקו של ספר בראשית:

וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר, שַׁעַר אשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים [הפונה לצד מזרח]. וְהִנֵּה, כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים [מצד מזרח], וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ.  וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אשֶׁר רָאִיתִי, כַּמַּרְאֶה אשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר [הדמות שהופיעה הייתה כדמות שראיתי כשבאתי להינבא על חורבן העיר ירושלים], וּמַרְאוֹת, כַּמַּרְאֶה אשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר; וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. (יחזקאל מג:א-ג)

משפט הזמן בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר שבו מתייחס יחזקאל לנבואתו על חורבן ירושלים (פרק יא) מהדהד משפטי זמן אחרים, העושים שימוש באותו פועל, שַׁחֵת, לגבי סדום ועמורה, ערי הכיכר:

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עמֹרָה, כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאכָה צֹעַר.  (בראשית יג:י)

וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת ה', מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאדָמָה. וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אשֶׁר עָמַד שָׁם [יום קודם], אֶת פְּנֵי [לפני] ה'. וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר, וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.  וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהפֵכָה, בַּהפֹךְ אֶת הֶעָרִים אשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. (שם יט:כה-כט)

אנשי ירושלים המושחתת ירדו לדרגת תועבותיהם של תושבי סדום ועמורה המושחתות. בני ישראל טימאו באליליהם, בזנוניהם ובתועבותיהם את בית המקדש, הקימו מחיצה בינם לבין אלוהים במקום שבו היו אמורים להיות הקרובים ביותר אליו ועוררו את חמתו. זוהי התמונה המצטיירת מהמשך דברי יחזקאל בדברו על העבר שלא יהיה עוד:

וּכְבוֹד ה'  בָּא אֶל הַבָּיִת, דֶּרֶךְ שַׁעַר אשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים [שפנה לצד מזרח].  וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ, וַתְּבִאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי, וְהִנֵּה, מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת.  וָאֶשְׁמַע מִדַּבֵּר אֵלַי מֵהַבָּיִת, וְאִישׁ הָיָה עֹמֵד אֶצְלִי.  וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, [ראה] אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי, הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם.  בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם [רק קיר הפריד בין פסלי האלילים שהוכנסו לחצרות המקדש לבין הבית עצמו], וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעבוֹתָם אשֶׁר עָשׂוּ, וָאכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחקוּ אֶת זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי, וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם.  (יחזקאל מג: ד-ט)

מעברה חזרה לבריאה

האִישׁ, המשמש לנביא כמדריך ומראה לו את בית המקדש שייבנה בעתיד לבוא כאילו הוא עומד כבר על מכונו (מ-מח), מוליך אותו שוב אל השער המזרחי. מהשער הזה הנביא ראה את כבוד ה' עוזב את המקדש בעקבות חילולו (יחזקאל י:יח-יט, יא:כב-כג),  ומהשער הזה הוא רואה את כבוד ה' חוזר אל המקדש שהוכן לקבלתו. וְהִנֵּה, כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ – כמו בבריאה הראשונה בבראשית שבה, בקולו, ברא את האור מתוך החושך וריפא מים רבים מתוך מים רבים. הנביא נופל על פניו ורוח נושאת אותו אל החצר הפנימית של המקדש ושם הוא שומע את קול אלוהים מדבר אליו ומבטיח לו שכאן, בבית הזה, יהיה מקום כסאו ומקום כפות רגליו וכאן ישכון בתוך בני ישראל לעולם.

כניסת כבוד ה' למקדש מעוררת יציאת מים מופלאים מתחת למפתנו. בשנים עשר הפסוקים הראשונים של פרק מז, שנהוג לכנותם "חזון המים החיים", רואה יחזקאל את המעיין הקדוש מתגבר מעצמו לנחל עמוק, גואה, זורם מזרחה, יורד לעמק הירדן ומפריח בדרכו את אדמת השממה המלוחה, המצמיחה כהרף עין עצי מאכל ומרפא. בהישפך הקילוח אל ים המלח, נמלאים מימיו של זה בדגים רבים. תיאור הנחל המרפא, המפרה והמפריח חוזר על זה של נהר גן העדן.

יחזקאל אומר: וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה [מזרחה], כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים [חזית הבית פונה למזרח], (...). (יחזקאל מז:א).

בבראשית כתוב: וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם [במזרח]; (...) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; (בראשית ב:ח,י)

הַנָּהָר היוצא מֵעֵדֶן בבראשית והַנַּחַל היוצא מִן הַמִּקְדָּש שחוזה בו יחזקאל מתאחדים בספר תהילים לנַחַל עדנים, למְקוֹר חַיִּים:

יִרְוְיֻן [בני אדם] מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עדָנֶיךָ תַשְׁקֵם. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. (תהילים לו:ט-י)

גן העדן נמצא במרומיו של הר (בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ, יחזקאל כח:יג-יד), שממרומי פסגתו הגיר מימיו הנהר שהתפלג לארבע זרועות, ששלח ארבע שלוחות, זורמות מחוצה לו, הולכות וסובבות, תוחמות ארצות עולם, משקות אותן ומרעיפות עליהן  טוב:

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.  שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחוִילָה אשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.  (בראשית ב:י-יד)

יחזקאל מובא בחזונו אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד (מ:ב),  שעליו הוא רואה את בית המקדש העתיד להיבנות, שכדוגמת קודמיו, יוקם מחדש על ההר שעליו שכן גן העדן הבראשיתי.

מעיין הישועה שהזין את נהר גן העדן קולח מאבן השתיה בין שמים לארץ שבה התאחדו מי התוהו ובוהו ומי הטוהר והפריון, שבה השפיעה הטהרה על היפוכה הטומאה לשנות את טבעה והטמיאה אותה בקרבה (ראו: מים:מגערה, דרך רגיעה, לערגה). כמו הנהר הבראשיתי שביטל את קללת התוהו, כך גם הנחל, שרואה הנביא יחזקאל, מוחה את גילולי האלילות שאדם וחוה פתחו בהם כשהתפתו לעצת הנחש, שסדום ועמורה, מואב ובני עמון, ואף בני ישראל חזרו והמשיכו בהם. סוגדי הנחש ויורשיהם חיללו את קדושת גן האלוהים – התגשמותו המובהקת ביותר של נצחון הבריאה על הטומאה, ונענשו בשממת קוצים ומלחה, בזעת אפיים, בגירוש, עבדות ומוות, ממאפייני עולם התוהו.

ישיבת כבוד ה' בתוך בני ישראל מביאה לבריאה שנייה שתהיה בבחינת תיקון לאסון החטא הקדמון ולחורבן בית המקדש. זרועה המבצעת הוא הנחל הכפול, נַחלַיִם, שמימי וארצי, ביטויו הגשמי של מערכת הערכים המנוגדת לזו של האלילות:

וַיֹּאמֶר אֵלַי: הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה [זורמים אל המחוז המזרחי], וְיָרְדוּ  עַל הָערָבָה, וּבָאוּ הַיָּמָּה [המים המלוחים] אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים [המים המתוקים] וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם [ויומתקו המים המלוחים: מי ים המלח יבואו ויתערבבו במים הַמּוּצָאִים מהמקדש ויירפאו ממליחותם]. וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחלַיִם [כל יצור שיבוא במגע עם מי נַחלַיִם] - יִחְיֶה, וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ [המים האחרים, המלוחים] וָחָי כֹּל אשֶׁר יָבוֹא [שם נַחלַיִם, וחי כל יצור שיגמע ממי נַחלַיִם]. (יחזקאל מז:ח-ט)

מי המעיין המפכים מתחת לפתח המקדש, שנעשו זרם עז, שקולחים ללא הפסק, יוצאים אל האזור המזרחי, יורדים אל הערבה ובאים-חודרים אל מי ים המלח (לא ניתן להתעלם מהקונוטציה המינית המרומזת בצירוף וּבָאוּ אֶל). וכי אין בריאה כרוכה בתחילתה באיחוד הפכים, בעירוב מים במים, בבלילת מים טמאים, רעים, מי מרה, מי תוהו ובוהו במים טובים, קדושים, טהורים? במגעם עם המים, הַמּוּצָאִים מהמקדש אל תוכם, נרפאים מי ים המוות ממליחותם העקרה ונעשים מתוקים וחיים. עונש המלחה ושממת הערָבָה מתהפך לגאולת המתיקות והערֵבוּת לחיך. כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, הָערָבָה, שהייתה לפני עונשה כְּגַן ה', תחדש ימיה כקדם, ואף יותר מכך. מימיה המתוקים שיינקו ממעיין המקדש הקדוש יצמיחו עצים שפירותיהם המתחדשים כל חודש מתוקים למאכל ועליהם ירוקי העד טובים לרפואה:

וְעַל הַנַּחַל יַעלֶה עַל שְׂפָתוֹ, מִזֶּה וּמִזֶּה, כָּל עֵץ מַאכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר [כל חודש וחודש ייתן פירות חדשים], כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים; והיו (וְהָיָה) פִרְיוֹ לְמַאכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. (יחזקאל מז:יב)

מִזֶּה וּמִזֶּה, מעברו האחד ומעברו האחר של הנחל תהיינה הערָבות ערֵבות. ערבה-מדבר תהייה לערבה-גן עדן. הצד השמאלי של הנהר יידמה לצד הימני. השפה, הסף, העֵבֶר, החוף המייצג את הארץ יזדכך, ייעצם בחפותו עד כדי הידמות, במידת  האפשר, לדרגת קדושת הרקיע שעינו כעין אבן הספיר. וכי אין המילה ערָבוֹת מציינת גם את השמים, ככתוב:

שִׁירוּ, לֵאלֹהִים,  זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ [שירו תהילה] לָרֹכֵב בָּערָבוֹת [לרוכב על עננים], בְּיָהּ שְׁמוֹ [אשר יה שמו], וְעִלְזוּ לְפָנָיו. (תהילים סח:ה)

מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, שִׁירוּ לֵאלֹהִים,  זַמְּרוּ אדֹנָי, סֶלָה. לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ, קוֹל עֹז. (שם שם:לג-לד)

בעידן האוטופי שלו ייחלו הנביאים, יהיה כל העולם כולו כנווה מדבר קדום, שיתפשט גלים ברים אברים, אל כל עבריו, שבו יתוקן כל עיוות, יצטלל כל צל ויערב כל ערב.

מוזמנים לבקר בבלוג שלי, לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

https://liebermanorna.wordpress.com/

הוצאתי גם ספר

אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, סלע, 2013

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.ViOM1oehecw

הספר זמין גם בגרסה אלקטרונית באתר מנדלי ובאתר עברית של סטימצקי.

מוזמנים לקרוא ממנו את הפרק הראשון באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0