ללא ספק אחת הפנינות הנדירות ביותר ביופייה בארצנו, אתר מצוקי דרגות מתנשא לגובה 400 מטר המצוקים הנמשכים קילומטרים רבים צפון לאתר ודרומית לו. הרוח הדרום מזרחית בעצמה של כ – 12 קמ"ש במשבים, הפיכה תקוות לחבורת המרחפים שעשו את הדרך ממרכז הארץ. לאחר ההתארגנות בעמדת הנחיתה, עלינו במספר רכבים לאתר. הדרך המתעקלת למעלה הייתה עבורי הזמן המתאים ביותר לקבל תדריכים אחרונים על הרקע הבטיחותי של האתר מאמנון האן. העובדה שהאתר הזה היה מחוץ להיכרותי במשך תקופה כה ארוכה מאז שאני בספורט, קיבלה משמעות חזקה יותר ויותר ככל שרכב השטח טיפס במעלה השבילים לכוון עמדת ההמראה. איך יכולתי להחמיץ כל כך הרבה הזדמנויות להתחבר לחוות את כל זה מהאוויר , זה כבר בונוס שאין אפשרות להשוות אותו עם כל חוויה אחרת.
ככל שהתקרבנו לעמדת ההמראה, ההתרגשות הכללית בין החברים הייתה מוחשית יותר. מספר מצנחים היו כבר פרוסים בעמדה עם הגעתנו. זיווה כבר הייתה מוכנה להמראה , איתמר המתין למשב, ויוסי שטייף כבר הייה באוויר חסר סבלנות, ממתין שהחברה יצטרפו אליו. התדריכים האחרונים לפני ההמראה, נזרקו לעברי מכל עבר בצעקות מהחברים שכבר היו עסוקים בהכנות אחרונות להמראה. לא יכולתי להתעלם מהנוף הנדיר שנגלה לנגד עיני. מתחת נפערה תהום פראית, מלפנים הצבע הכחול ירוק של ים המלח, ומרחוק הרי אדום מעבר לאגם נבלעים באובך של הבוקר הכחול. השמיים הבהירם, השמש המטפסת במעלה מסלולה מכיוון מזרח והרוח הקרירה שנשבה בעצלתיים, היו לסימנים מובהקים לכך שהיום הזה הולך להיות יום נפלא.
אני מניף במשב.... מספר צעדים לאחור.. מסתובב.. והופ.... אני באוויר. פנייה ימינה לכיוון צפון מביאה אותי לעילוי של העמדה. אני חש במבטים של שאר החברה העוקבים אחר התנהגות המצנח באוויר. שני סיבובים לאורך העמדה מעלים אותי מספיק גבוה כדי להחזיק את הרכס. אמנון שולח לי הנחיות אחרונות מהקרקע, אני בקושי שומע אותו. האוויר הצלול תופח על פני, ומרוב התרגשות, אני שוכח להתיישב ברתמה. את הדקות הבאות אני מעביר במאמצים לשמור את גובה הרכס. ככל שאני עולה יותר, הרוח חזקה יותר והאופטימיות מקבלת חיזוק עוד ועוד. תרמיקה ! הרכיב הדרומי של הרוח סוחף אותי צפונית לעמדה תוך סיבוב בתוך התרמיקה.. אבל אני בטיפוס, הווריו מצפצף בעצלתיים, יש עילוי !! אני עולה ועולה והסיבובי ם נהפכים לחדים יותר. שומר מרכז עילוי. 200 מעל העמדה, התרמיקה מתפוגגת, יש לי זמן ליהנות מהנוף. עמדת ההמראה המרוחקת נראית כעת ככתם לבן בים של חום בהיר פראי. מידי פעם יוצא מצנח לאוויר. החברה מצטרפים , אני מקבל תוספת עידוד.
להק של נשרים ניראה מרחוק בתנועה סיבובית ובטיפוס. אני ממהר לעברם. בזמן שאני מספיק להגיע, כבר אין כלום. התרמיקות באזור, לא חזקות במיוחד. פה ושם בועה עולה עד 200 – 300 מטר מעל הרכס, ואז צריך להמתין למחזור הבא. הרדיפה אחרי להק הנשרים מביאה אותי עוד כמה מאות מטרים צפונה יותר. בלי משים, אני כבר כמעט ולא רואה את העמדה. מתחתי הצוקים נעשים פראיים יותר ויותר. בכל פסגה ופסגה לאורך הצוק, משתחררת לה תרמיקה. מידי כמה מאות מטרים נפער קניון אל תוך הצוק, וזה המקום הטוב ביותר למצוא עילוי. בגלל הרכיב הדרומי של הרוח , יש להיזהר מהרוטורים בצד הנגדי, אך האוויר רגוע לחלוטין והטיסה חלקה.
אני מתעכב מעל אחד הקניונים, פרץ של עילוי 2.5+ עד 3 מ/ש עולה כל 4–5 דקות. הדבר הזה מחזיק אותי בגובה 200 מעל פני הים במשך כחצי שעה. אני פונה הלוך ושוב ופשוט נהנה מכל רגע. לפתע אני רואה תחתי, באחד השבילים בתוך קניון, על צלע ההר, חבורת מטיילים העומדת ובוהה בדבר הצהוב הזה שהופיע להם בשמיים. ההשתאות שלהם מוחשית. גם בגובה כמה מאות מטרים אני יכול לחוש את המבטים פעורי הפה שלהם. רכבי השטח שלהם עומדים בצד והם מביטים בי. אני עולה בתרמיקה פונה דרומה ומטפס, חוזר מטפס בפנייה צפונה שוב עולה ושוב פונה ,וחוזר חלילה. חצי שעה, 45 דקות אני בנקודה הזו. מצנח בצבע וורוד לילך מגיע מכיוון דרום, שועט לעברי. אני בטוח שזה אמנון, אנחנו יחד בתוך תרמיקה. הרגשה נפלאה. כאשר המבטים נפגשים באוויר, אני פורש ידיים לצדדים , ומקבל מענה דומה מהמצנח השני. המרחק בינינו הוא כ- 50 או 60 מטר. סיבוב אחד בתוך העילוי, המצנח השני נופל מהעילוי ופונה דרומה. אני מסמן את נקודת הנפילה שלו ומשתדל לא להגיע אליה. פונה בחדות חזרה צפונה וממשיך לכיוון הפסגה הבאה. בדרך אני מאבד גובה. בזמן שאני מגיע לפסגה הבאה, אני כבר בגובה הרכס. אני בטוח שהמצנח הוורוד מאחורי, זה אמנון. אני ממשיך בטיסה לאורך קו רכס, הרכיב הדרומי מטיס אותי במהירות גבוהה לאורך הגאיות והמפרצונים. אני מרוכז מאוד, שומר גובה. מדי פעם המצנח מטפס מעל גובה רכס, אך אין לי כוונה לפנות לאחור שוב. כעת אני בטיסת מרחק. אין לי כל מושג להיכן אגיע והמיקום שלי ברגע זה לא מטריד אותי. שקיעה. אני יורד מתחת לגובה רכס, הפסגה הבאה הנראית מבטיחה היא במרחק עשרות מטרים ממני. אני שועט לעברה. קרב מאוד לצוקים. מדי פעם חוטף חיתחות קל. הברקס החיצוני בהיכון חד ומתוח עם לחץ חיובי ביד. אני מגיע מתחת לפסגה והצפיות שלי מתממשות. העילוי שאני פוגש מעלה אותי חזרה לגובה הרכס. תוך כדי טיסה רצות לי מחשבות רבות, הצוקים הפראיים החולפים מספר מטרים בודדים ממני מזכירים מעשה בראשית. שכבות סלע בצבע אדמדם, והנקיקים אשר בתוכם, הם נחלתם של נשרים בלבד. אני קרוב מאוד למקומות בהם לא דרכה רגל אדם מאז הבריאה. שותף ושכן לקיני נשרים. מבט ימינה, כביש ים המלח משתרך בצמוד למצוקים. אני בגובה הרכס. כ- 300 מטר מעל הכביש. עמדת הביקורת של הצבא כבר מאוד קרובה. מגדל התצפית והעמדה על הכביש, חולפים מתחתי ואני בחיפוש מתמיד אחר אתר נחיתה זמין. הטיסה לאורך הצוק נמשכת. אני נצמד יותר ויותר לקווים הישרים בצוק. ניהוג גוף לעבר הצוק, עם ברקס חיצוני בהיכון. מידי פעם שקיעה ושוב טיפוס תודות לפסגה בהירה שקולטת חום ומעלה ואתי חזרה לקו הרכס. ההרגשה היא נפלאה. אני עוד מספיק לתהות אם הוורוד שמאחורי (בטוח שזה אמנון), עדיין איתי. אין לי אפשרות להביט לאחור ולחפש אותו. אני ממשיך לכיוון צפון ומוצא את עצמי תחת ענן רחב. הצל שלו שולח אותי מתחת לגובה ההר. אין טעם להתעקש. אני מוותר. השמיים מתכסים בעננים כהרף עין והשמש החביבה של הבוקר כבר לא כאן.
בגובה מחצית הרכס אני מקבל החלטה . מימין מעבר לכביש אני מזהה עמדת נחיתה נהדרת. אין לי מושג להיכן הגעתי, אך הדגלים במבנה והחניון רחב הידיים הם אתר הנחיתה הנכון והטוב ביותר. 200 מעל הכביש אני מבצע סבסוב חד, מעין באז בצורת Wing Over שיוצא לי ככה סתם בשביל הכיף.אולי מתוך חדוות הטיסה הנפלאה שאני עומד לסיים. קרוב לשעתיים ומחצה נפלאות עומדות להסתיים ובוודאי שדה הנחיתה הכול כך מושלם עוזר להרגשה הטובה. עוד שמינייה קטנה וחדה מעל החניון. האדמה מתקרבת במהירות. 50 מטר מעפ"ש, הצפה (פלייר) ונגיעה עדינה ונוחה באימא אדמה. הנביחות הידידותיות של זאב חביב ואחריו צעיר מקומי מקדמים את פני. הדבר הראשון שאני שומע מהצעיר הלבוש חולצת רשות שמורות הטבע הוא: "מאיפה נחתת לי ?!" במקום לענות לו, אני רוצה לדעת "איך קוראים למקום הזה ? לאיפה הגעתי ?!" "עין פשחה" הוא עונה. אני מרים מבט לכיוון הרכס ומחפש את המצנח הוורד, אני עוד מספיק לראות את קצה הכנף שלו, כאשר הוא בפיינל מעבר לכביש בין הצמחייה הצפופה. הרגשת סיפוק ממלאת אותי, ואין לי מילים לתאר את התחושה.
טלפון קצר לזיווה ומסתבר שהוורוד מאחורי זה נחי אילון. מספר דקות לאחר מכן הוא מגיע עם התיק על הגב, כובע קיבוצניקים, וחיוך שופע הנאה. לחיצת היד האמיצה והחיוך ההדדי מבטא את ההרגשה האדירה של שנינו.... בלי מילים.
זוהי הפעם הראשונה שטסתי במצוקי דרגות. היום הנפלא הזה ביטא את הקסם המיוחד הגלום בספורט שלנו. עם חברים נהדרים, פרגון הדדי וטיסה במגבלות בטיחות....
שלח תגובה למחבר
© כל הזכויות שמורות 2002
בקרו באתר סיתוונית - בית ספר לרחיפה