בכל חלומות האדם משחר ההיסטוריה, שזורה הייתה חוויית המעוף כמאווה שאין אפשרות להגשימו, אלא להביט בצפרים לפעור פה ולחלום ולחלום ולחלום... ליאונרדו דה וינצ'י היה האדם הראשון שהתקרב להגשמת החלום הזה.. בדרך מחשבתו ובחזיונו כממציא וחלוץ. אנו, האנשים הפשוטים, היינו תמיד קרובים כפסע קל להגשמת החלום הזה. חסרה הייתה לנו הראייה הנכונה של הפיזיקה הקשורה בהתנהגות של פרודות אוויר והצורה הייחודית של פרופיל כנף, כדי לעוף.
אך למרבה האירוניה, ההתפתחות המדעית הקשור בטיסה, קיבלה מפנה אך ורק במאת השנים האחרונות, למרות העובדה שהחלום הזה ליווה את האדם אלפי שנים. ואז הכרנו את המצנח.
זוכרים את הפטרייה העגלגלה הזו המאטה את מהירות הנפילה של חיילים הקופצים ממטוס ? זה הייה המצנח בצורתו הקרובה ביותר למה שליאונרדו דה-וינצ'י חלם ותכנן. יריעת בד בצורת פטרייה האוספת בתוכה מספיק התנגדות אוויר כדי להאט את קצב הנפילה, לערכים שניתן לחיות עימם בפגישה עם הקרקע. במשך עשרות השנים הראשונות מאז הופעת המצנח הפראשוטי לא התייחסו כלל לדבר הזה ככלי טיס. זה הייה אמצעי זול ואמין להצלת חיי טייסים הנוטשים כלי טיס פגומים, או חיילים המוצנחים מעבר לקווי האויב.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמשך כ- 30 שנה, נשאר המצנח הפראשוטי במתכונתו הישנה עד לתחילת שנות ה- 70. שני גורמים היסטוריים הביאו למפנה בהתפתחות מצנח הרחיפה: תכנית החלל של נאס"א, ומטפסי ההרים באירופה. שתי ההתפתחויות שלכאורה אין קשר ביניהם, אך כל אחת בנפרד הביאה את מצנח הרחיפה למה שהוא כיום. בנאס"א חיפשו דרך לנהג את רכבי החלל הנופלים לים בכניסה לאטמוספרה, ואז הוחל בפיתוח אב טיפוס של מצנח הבנוי מתאים המתמלאים באוויר ובמנגנון המאפשר ניהוג.
באירופה (ללא קשר לנאס"א) חיפשו מטפסי הרים באלפים, דרך קלה ומהירה לגלוש למטה מהפסגות שאליהם הגיעו. עד היום קיים ויכוח ואי בהירות לעניין השורש האמיתי של מצנחי הרחיפה. אך למי שנגוע בווירוס הנקרא "רחיפה במצנחים" אין הדבר הזה משנה כלל וכלל. כאן ניתן לאמור ללא סייג שהחוויה היא עילאית עד כדי התמכרות. זה בהישג יד כדי לרחף במצנח רחיפה אין צורך להיות גאון או אתלט בינלאומי. הכניסה לספורט הזה נעשית בהדרגה ובידידותיות.
תאר לך מצב בו מלבישים עליך רתמה, מחברים לרתמה מצנח רחיפה, אתה על גבעה בגובה 20 מטר בחוף הים ממנה אתה יוצא לאוויר ושוהה כ – 15 שניות ברחיפה. כך זה מתחיל, וכאן אתה נידבק בווירוס...! כבר ראיתי בשנות עיסוקי בספורט הזה אנשים שאותן 15 שניות ראשוניות באוויר, שינו את המשמעות של כל האופי של חייהם.
ראיתי כיצד התרוממות באוויר גורמת לנשימתם להעתק מהתרגשות... לראשונה בחייהם התחושה של להיות, ולו לזמן קצר מאוד, קל מהאוויר... התחושה של התנתקות מכבלי כוח הכבידה... והגלישה הנעימה על כר אוויר עד לחול הרך והנעים של חוף הים, כמו גם הרוח הנעימה המכה לך בפנים, החיבור הנצחי הזה של קו האופק והים הכחול, וממעל השמיים הקיציים הבהירים והאינסופיים... וכל זאת ברקע כאשר אתה גולש לך בהנאה, קל מהאוויר, תלוי בין רצועות המיתרים של כנף מבד עם תחושה של ציפור בטבע.... כל זאת ועוד, מספיק כדי לגרום לך שכרון חושים...
ואז אתה מוצא את עצמך רץ למעלה לגבעה שוב עם המצנח מקופל ואסוף על גבך, מגיע לראש הגבעה מתנשף כקטר, ואינך יכול להתאפק אלא לצאת שוב ושוב ושוב...
אתה נגוע... והווירוס הזה של רחיפה כבר שם עמוק עמוק בליבך... מהיום והלאה כל דגל מתנופף ברוח בכל מקום שבו תהייה, יקבל משמעות מיוחדת עבורך... עוצמת הרוח, כיוון הרוח, מצב השמיים, צורת העננים, והחיבור האמיתי לכיפת השמיים , יהיו חלק מההוויה של חייך. וזו רק ההתחלה.
החוויה האמיתית תגיע מספר ימים לאחר מכן כאשר תגיע למצוק הגובה של מבוא חמה ברמת הגולן. מבוא חמה היא נקודת ההמראה של מצנחי הרחיפה סמוך מאוד למצוקי האון של רמת הגולן. הנוף המדהים ועוצר הנשימה שנגלה לעינך כאשר אתה מגיע לשם לראשונה, ייחרט בזיכרונך לתמיד.
מגובה של כ- 600 מטר מעל הכנרת ניתן לראות ביום טוב את פסגת התבור, מרחק של כ – 30 ק"מ. אגם הכנרת כאילו מונח מתחת לרגליך, והגובה העצום מעל האגם, כאילו מכסה על הנוף הפראי והטרשי של סלעים בצבע חום בהיר הפרושים למרגלות המצוק.
מתחת לעמדת ההמראה, מצטיירים להם השדות המעובדים של תל קציר כאילו משורטטים ביד אומן המשתמש בסרגל מדויק, והתחושה הראשונית מהולה קצת בחשש ופחד גבהים.
זה משכר כמו יין, וזה מעורר כמו לעיסת עלי קוקה... עם קצת מזל ויום בהיר בתחילת הקיץ או באמצעיתו, יופיע ממולך בגובה לא רב מעל המצוק עליו אתה עומד, להק נשרים. בדרך כלל בזוג או בשלישייה ייצאו להם באזור שמעל העמדה סמוך למקום בו הם מקננים, לדאיית ציד. אתה תעמוד פעור פה... כאשר אחד מחבריך יצא לאוויר ויצטרף אל להק הנשרים בדאייה בתוך זרמי האוויר החם העולה מהסלעים מוכי השמש.
ואז יוסיף ויצא מצנח נוסף לאוויר. ועוד אחד ועוד אחד ועוד... תוך זמן קצר יהיו השמיים על רקע הכנרת מתחת ומצוקי ארבל ממול ועמק הירדן מדרום, מלאים בצבעים ססגוניים של מצנחי רחיפה בגובה עצום, דואים וגולשים בין להקות הנשרים ושאר דורסים המקננים במצוקי האון. קריאות המדריכים בקשר יישמעו אז בהד העמוק שהעמק מייצר. האווירה שאתה נשאב אליה בשלב זה תהייה החוויה האמתית ביותר שחווית מעודך....
.... פתח וסגור רגליים אם אתה שומע אותי...!!! יהדהד קולו של המדריך במכשיר הקשר...
זהו זה !
אתה מכור.. נגוע... ולתמיד...החוויה לא נגמרת... ימים ושבועות יעברו לאחר מכן, והתחושה הפנימית תהייה נסערת. כל פרט במשך הטיסה ייחרט עמוק ויעלה שוב ושוב בזיכרון. לעיתים תתעורר בבוקר וזה יהיה הדבר הראשון שימלא את מחשבותיך. ההמתנה לפעם הבאה תהייה תמיד קשה וארוכה.
השבועות והחודשים יעברו להם ואתה תצבור חוויות נוספות ונסיון. והרבה הרבה חברים. תכיר אותם בדרך כלל לאחר הנחיתה בשדה למטה בזמן העלייה למעלה ברכב בצוותא. עם מרחפים נוספים תלמד להכיר את מי שילוו אותך ויהיו חלק ממה שאתה כל כך אוהב. הידידות הנרקמת בינך לבין מרחפים אחרים היא מסוג אחר... משהו מיוחד.
אט אט יעבור הקיץ ויכנס לו החורף. ואתרי הרחיפה החדשים שכיווני הרוח שלו מתאימים לתקופת חורף, יביאו אותך למקומות חדשים. חוויה מסעירה בפני עצמה.
היכולת להגיע למקומות אליהם לא היית מגיע בשום נסיבות אחרות גורמים לך להודות לאל על ההזדמנות שניתנה לך להגיע לחלקי ארץ נדירים. ליהנות מנופים ייחודיים שאין לך אפשרות ליהנות מהם בנסיבות אחרות...
זהו עיסוק בספורט ייחודי. בשלב מסוים בדרך ההתקדמות ורכישת המיומנות, תגיע להבנה של ניצול זרמי אוויר חם. תרמיקה. כאן מקבלת המילה - טיסה – משמעות אמיתית. באמצעות זרמי אוויר חם ניתן לטפס לגבהים דמיוניים, לגמוע מרחקים ארוכים. בכל המובנים של המילה "דאייה" אתה בהחלט מחקה את הציפורים הנודדות. זה נהפך מדע מדויק. פתאום אתה מבין למה החסידות תמיד טסות בתנועה מעגלית, פתאום מתחוור לך סוד החדווה שבטיסה...
לאחר טיסה למרחק (Cross Country) אתה נוחת בשדה מרוחק מכל מקום יישוב ודרך סלולה ואתה צריך לצעוד מרחקים עם הציוד על הגב. אם נתמזל מזלך ואתה מגיע לשם עם מרחף אחר לאחר טיסה בגבהים ביחד וגם נחיתה באותו שדה ביחד... או אז אתם הופכים לאחים בנפש.. החוויה העילאית תקשור אתכם לתמיד וזה היופי הנוסף... וזה לא נגמר...
בפעם הראשונה שתצא לטיול רחיפה בחו"ל יתברר לך עד כמה אתה למעשה ציפור המחליטה לפרוש כנף בכל מקום ובכל זמן שבא לך. 25 ק"ג ציוד כולל מצנח, רתמה, ומכשור אלקטרוני ואתה פשוט מאוד עף לך בכל פינה שתיבחר על פני הגלובוס. התופעה המרעננת ביותר ביציאה לטיול רחיפה בחו"ל תתגלה לך כאשר תגיע לאתר לא מוכר בו תפגוש מרחפים מקומיים אשר לא פגשת מעולם. עד מהרה הם יהפכו לידידים הקרובים שלך. יציעו לך עזרה, ימסרו לך טיפים על האתר הלא מוכר לך, יסבירו לך על שדה הנחיתה, על מסלולי טיסה, איסופים ועוד כהנה וכהנה. הם יאספו אותך, יביאו אותך למחוז חפצך לאחר טיסה משותפת ויהיו לחבריך משכבר הימים.. ללא שפה, ללא גבולות, ללא הבדלים... פשוט מרחפים כמוך עם אהבה אמיתית לחוויות ייחודיות. בגובה 1,930 מטר.... אין אפשרות לצייר תמונה אמיתית של תחושה, נופים וחוויה במילים. כדי להמחיש את העילאיות שבחוויה, את החיבור האמיתי לשמיים, את המראות הנדירים שהם מנת חלקם של מרחפים, צריך להיות שם... זה קשה ומפחיד לכאורה, אך תחושת ההישגיות לאחר טיסת מרחק (כזו שמייד אתאר לך קורא יקר..) מאפילה על הכול.
היכולת לנהוג במרחב תלת מימדי, להתגבר בראש ובראשונה על פחד ראשוני (אצל טייסים וותיקים כבר אין פחד, במקום זאת יש זהירות או פחד בריא..) כמו כן היכולת לתכנן טיסה תוך התחשבות בגורמים רבים כגון רוח, מזג אוויר, מציאת אותם זרמים של אוויר חם וכן תכנון מתמשך... אותה תחושת הישגיות לאחר טיסה כזו, היא משהוא מרומם נפש ואדיר עד כדי דבר בלתי מוכר, במיוחד לאחר שאתה מצליח סוף סוף לאחר ניסיונות לא מעטים..
שלש שנים של עיסוק בספורט הזה ברמת הטיסה המקומית לקחו לי כדי להגיע לרמת מיומנות המספיקה לביצוע טיסת מרחק. בכלל, טיסה במצנחי רחיפה עשויה להיות דאייה ברכס בנתניה, או יציאה באחד ההרים בצפון הארץ.
המיומנות הדרושה לדאות בתרמיקות היא אמנות נרכשת... אף אחד לא נולד עם זה... ....חול המועד סוכות, תשס"ג. סוף הקיץ.. מזג האוויר בהיר וחם. אסף ורבין ואני מחליטים לנצל את כל השבוע של חול המועד לטיסות בצפון. מגיעים לתבור. הרוח קלה ונעימה, שעת בוקר לפנות צהריים. הסרטים המסמנים את כיוון הרוח מתבדרים להם בשובביות מכיוון מערב. בינתיים מצטרפים אלינו בעמדה ישראל בן דוד ויוסי בראמלי - חברים.
תוך מספר דקות אני פורש את המצנח הצהוב שלי, מתהדק בתוך הרתמה, פותח מכשיר קשר, ווריו, GPS, מבצע רצף אחרון של בדיקות חיוניות, מניף את החופה ויוצא לאוויר אל תוך משב רוח צח ורענן השואב אותי כלפי מעלה במהירות ובהנאה...
זמן קצר לאחר ההמראה אני כבר בטיפוס מעל לגובה העמדה. מהכפר הערבי למרגלות התבור, דבורייה, מגיעים קולות המואזינים מהמסגדים, קולות של תפילת הצהריים שלהם מהדהדים בכל העמק ונשמעים בבירור באזני.
הריח החריף של עצי האורן המחטיים המכסים את המורדות המערביים של התבור, מסמנים התפתחות תרמיקה וזה מעודד. אני מבצע סיבובים רבים וממשיך לטפס גבוה יותר ויותר. זמן קצר לאחר מכן אני מספיק גבוה מעל המנזר בקצה המזרחי של ההר. ברחבת החנייה של המנזר בין הקווים הלבנים המסומנים על משטח האספלט השחור, מתרחקות המכוניות ונהפכות לקטנות יותר ויותר.
מרחוק אני כבר רואה את השדות האינסופיים של שדמות דבורה. מאחוריהם מצוקי יבנאל והצבע החום הכהה האדמדם של כל מה שמצוי בין לבין. בלי להרגיש הוויריו כבר מסמן לי גובה של 1,050 מטר. זמן טוב לצאת לקרוס.
אסף נשאר בעמדת ההמראה ומחליט לא לצאת. ישראל בן דוד כבר באוויר ויוסי ברמלי במשך חצי השעה הקרובה יוצא לאוויר ונוחת סמוך להר.
ישראל ואני במרחק 700- 500 מטר בתרמיקות נפרדות. קשר רדיו כל העת. מכשיר ה – GPS שלי מסמן לי את כיוון הרוח והיציאה לכיוון מזרח והטיפוס בתרמיקות נמרחות ועולות, קל ומהיר. הרוח מגיעה מכיוון צפון מערב, באופן טבעי אני מוצא את עצמי חוצה את הכביש המוביל לכפר תבור העובר מזרחית להר, כאשר הגגות האדומים של שדמות דבורה חולפים מתחתי והווריו מראה 1,200 מטר.
אט אט אני נכנס לאזור לא מיושב מעל גבעות רכס יבנאל. לנחות כאן בשטח זה יהיה קצת רחוק. הווריו לא מפסיק לצפצף. טיפוס מתמיד בתווך תרמיקה.
בגובה 1,200 בערך, התרמיקות נגמרות. אני כבר מעל העיירה יבנאל כאשר אני נישאב בעילוי חזק של ענן המצוי מעלי, מייצר. משיכה חזקה אל תוך התרמיקה ואני נכנס לסיבוב מתמשך תוך התרכזות בעילוי. הווריו מצפצף באופן רעשני ביותר של טיפוס בקצבים של 4+ מטר לשנייה לעיתים אף 5+ מטר לשנייה... קצב עלייה מהיר מאוד... אין לי זמן להביט במכשירים, אני עסוק בסימון נקודות ציון קרקעיות במרחק לצורך התרכזות נאותה בתרמיקה... קצב העלייה כל כך חזק שאני מביט לשנייה אחת לעבר הקרקע ואני חווה מחזה שייחרט בזיכרוני לתמיד... האדמה פשוט מתרחקת ממני... אני רואה את השדות נהפכים לקטנים, הכבישים מצטיירים לפתע כחוטים שחורים המשתרכים מעבר לאופק בין גאיות וגבעות...
לפתע אני שומע נהמת מנועי סילון של מטוסי קרב רחוק רחוק ממני... אולי אני גבוה מידי ? מבט לעבר הווריו.. מד הגובה מציין 1,930 מטר... אני מחליט לברוח מהעילוי החזק שהענן מייצר. בשלב זה אני כבר מעל צומת צמח שעל שפת הכנרת. הצבע הירוק כהה שהכינרת מקבלת בחלק הזה שלה, מכיל קפלים על פני המים המסמנים על המצאות רוח ערנית על פני הקרקע.
מצוקי רמת הגולן, תל קציר, האון ומבוא חמה כבר בהישג יד... ישראל בן דוד נוחת על ראמפת אלומות שלאורך מצוקי יבנאל.. מספר דקות לאחר מכן אני מעל שדה הנחיתה בעבר השני של הכנרת..
שעת צהריים, כחום היום... ביליתי בטיסה זו כשעתיים ללא תחושת זמן, זה הזמן לרדת... אני נכנס להליך איבוד גובה מבוקר, מתיישר על השדה ונוחת..
בכביש עין גב המשיק לשדה הנחיתה של מבוא חמה, נעצרות מכוניות כדי להביט בשלבי הטיסה האחרונים שלי... הדבר הצהוב והססגוני בשמיים על רקע המצוקים הטרשיים של רמת הגולן מושך מן הסתם תשומת לב והנאה למביטים...
אני אוסף ציוד, מתקפל ובינתיים מגיע האיסוף... בדרך הביתה למרכז הארץ המחשבות לא מפסיקות להיות מחוברות לחלוטין לאותן שעתיים עילאיות שזה עתה חוויתי. הכניסה לתרמיקות, ההתגנבות אל תוך הענן, הגלישה מעל הכנרת בגובה 1,800 ... הכול נשאר להרבה זמן ומהדהד במחשבה... אני כבר חושב על הפעם הבאה בה אפגוש במכלול נסיבות כל כך טוב שיאפשר לי טיסה אל תוך חוויה דומה.. זוהי דוגמת חוויה אמיתית של יום אחד מתוך רבים רבים אחרים... חוויה עילאית...! סוף דבר ולאחר כל הדברים שסיפרתי כאן, חש אני שלא נגעתי אף בקצה קצהו של עניין.. לא נגעתי בתחום המדע המדויק של פיתוח מצנחי רחיפה, לא נגעתי בנושא בטיחות טיסה, משמעת עצמית חובה הדרושה כדי לטוס בטוח, קורסים, הרצאות, כנסים, דאייה במקומות אקזוטיים בעולם, ואף לא נגעתי בעובדה שזהו תחום עיסוק פנאי הכובש במהירות את העולם....
והאינטרנט מלא בחומר עשיר בתצלומים, (www.sitvanit.com) ובאתרי פורום דיונים ועוד ועוד...
כול זאת אני משאיר לך, קורא יקר, לגלות וללמוד בעצמך..! להתראות באוויר...! תרמיקות לרוב.. !
שימי הנגבי
כל הזכויות שמורות ©
אדר תשס"ג
בקרו באתר סיתוונית - בית ספר לרחיפה