בפרק טז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 נקבע הליך מקוצר ויעיל לניהול תביעה לפינוי מושכר שחוק הגנת הדייר אינו חל עליו.
הליך זה נחשב כהליך מהיר במיוחד מאחר ועל פי התקנות על בית משפט לקבוע דיון במועד שלא יהיה מאוחר מ 30 ימים מהמועד שבו צפוי להיות מוגש כתב הגנה מטעם השוכר. לכתב התביעה ולכתב ההגנה קיימת אף חובה לצרף תצהירי עדות ראשית ואת כל הראיות.
הכללים החלים על ההליך קובעים, בין היתר, כי הדיון בתובענה יסתיים בתוך יום אחד, כי סיכום טענות יהיה בעל פה ביום הדיון בתובענה וכי עם תום הדיון בתובענה ולכל המאוחר בתוך ארבעה עשר ימים, ייתן בית המשפט פסק דין.
מכאן שההליך של תביעה לפינוי מושכר צפוי להסתיים בפרק זמן קצר של 60 ימים מיום הגשת התביעה.
יצוין שהרקע לחקיקת ההליך המהיר לפינוי מושכר נבע מתופעה ששררה לפני החקיקה בה חלק משוכרי הדירות חדלו לשלם דמי שכירות כאשר במקביל לא פינו את הדירות ביודעם שלבעלי הדירות יקח חודשים רבים אם לא שנים לפנותם מהנכס.
אז נוצר מצב בו עם תום ההליך המשפטי מצאו עצם לרוב בעלי הדירות עומדים בפני שוקת שבורה בהעדר יכולת ממשית לגבות את חוב דמי השכירות שהלך וטפח עם התמשכות ההליך המשפטי לפינוי הדייר מהנכס.
יחד עם זאת, אליה וקוץ בה, בשל קיומו של הליך בזק לפינוי שוכר , נוצר לעיתים הרושם שידו של המשכיר בחלק מהמקרים הפכה קלה מידי על ההדק, בכל הנוגע להגשת תביעת פינוי נגד שוכר הגם שלא תמיד יש בסיס ענייני ומוצדק לכך.
במקרה שנדון בתא"ח 51813-11-13 עוזיאל נגד ברזובסקי הגישה התובעת נגד הנתבעת תביעת פינוי כאשר עילות תביעתה לפינוי נבעו מכך שלטענתה הנתבעת מנהלת בבית שהושכר לה עסק לגידול וזיווג כלבים, בניגוד למטרת השכירות, הנתבעת ביטלה המחאה על סך 5,000 ₪ שמסרה לה בגין דמי השכירות וכן שהנתבעת מנעה ממנה להיכנס למושכר.
הנתבעת, שהיתה מיוצגת על ידי משרדנו, הגישה כתב הגנה מפורט מטעמה, במסגרתו הכחישה את כל עילות הפינוי וטענה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב וכי הסיבה האמיתית להגשתה נבעה מכך שהתובעת מעוניינת לחזור ולהתגורר בדירה שהושכרה לה בשל שינוי תוכניותיה לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת.
באשר "לעילת הפינוי" לה טענה התובעת , בקשר לניהול עסק לגידול וזיווג כלבים, טענה הנתבעת שהתובעת לא הוכיחה מאום ביחס לכך ולו מהטעם שהיא לא הציגה כל ראיה המצביעה על ניהול עסק שכזה בבית שהושכר לה וכי החזקת חיות מחמד כשלעצמה, לא מהווה ראיה לניהול עסק וכי בחוזה השכירות, לא נאסר עליה להחזיק חיות מחמד.
לעניין זה, אף הוסיפה הנתבעת כי עוד במהלך פגישתה הראשונה עם התובעת הדגישה בפניה כי היא מחזיקה בשלוש חיות מחמד וזו הסיבה שחיפשה אף לשכור בית עם חצר, ולתובעת לא היתה שום התנגדות בקשר לכך.
לעניין נסיבות ביטול ההמחאה של החודש האחרון טענה הנתבעת כי בינה לבין התובעת סוכם כי, המחאה זו תוצג לפירעון רק לאחר שיערך פרוטוקול המפרט את הליקויים והפגמים של מצב הבית וכן לאחר שהתובעת תסלק את חובות העבר הרובצים על הבית, אך התובעת הפרה סיכום זה והציגה את השיק לפירעון שלא כדין.
באשר לעילת הפינוי השלישית של התובעת, הנוגעת לאי מתן אפשרות לבקר בנכס, טענה הנתבעת כי התובעת לא באמת חפצה לבקר בבית מאחר והתנהגה כלפיה בברוטליות ובניגוד להוראות החוזה הקובעות ביקור של משכיר בנכס תוך תאום מראש והלכה למעשה ניסתה לכפות עליה ביקור במועד שרירותי ללא שום תאום איתה.
עוד טענה הנתבעת כי הסיבה האמיתית להגשת תביעת הפינוי נגדה נובעת מכך שהתובעת חזרה בה מכוונתה להשכיר לה את הדירה בשל שינוי תוכניותיה לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת לארה"ב.
הכרעת בית משפט
בפסק דינו של בית משפט שלום בפתח תקווה, שניתן על ידי כב' השופטת עדנה יוסף קוזין מיום 01.03.14, דחה בית המשפט את תביעת הפינוי על כל ראשיה ועילותיה וחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום של 12,500 ש"ח.
מכאן מתבקשת המסקנה שדמם של משכירי דירות במדינת ישראל לא בהכרח סמוק יותר מדמם של שוכרים וכי במידה ויש בידי שוכר טענות הגנה ראויות וטובות כנגד תביעת פינוי שמוגשת נגדו, שלא בתום לב או ללא בסיס עניני ומוצדק, בהחלט רצוי להתגונן כנגד התביעה ולא להרים ידיים.
לקריאת הסיכומים מטעם הנתבעת, בתביעה לפינוי משוכר שהוגשו על ידי משרדנו.