|
|
|
|
|
שאול המלך חלק ג:משיחה סודית בקצה העיר (שמואל א, ט:כה-כז-י:יא)
|
|
|
שאול המלך
חלק ג: משיחה סודית בקצה העיר
(שמואל א, ט: כה-כז – י:א)
על שאול ונערו המגיעים לעירו של שמואל הנביא - רָמָתַיִם צוֹפִים (שמואל א, א:א), מן הסתם, על אף ששם זה אינו נזכר בפרקנו - נאמר:
הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר (...). (שמואל א, ט:יא)
על שאול ונערו העוזבים את העיר, נאמר, כהד ניגודי ומקביל:
הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר (...). (שם, שם:כז)
התאמה זו בין צמד המשפטים הניגודיים רומזת לייעודו של שאול שעליו מוטלת הזכות והחובה לאחד את עם ישראל - הקצה יהיה כתווך, ולהגביה את התנהלותו - ירידה תדמה לעלייה (לא בכדי נמשח שאול בִּקְצֵה הָעִיר לאחר שירד אליו מהַגָּג, שם, שם:כה-כז). ובין העלייה לעיר והירידה ממנה למחרת מפריד ליל הלינה בביתו של שמואל שבו שמע שאול דברי אלוהים - טעם מוקדם של מציאות אחרת שבה החושך יהיה כאור ופני העולם יהיו כפני עיר הנביא. רָמָתַיִם צוֹפִים, שכשמה כן היא - עיר כפולה היושבת על שתי רמות, זו צופה אל זו, ושתיהן צופות אל החוץ, למרחקים, מבטיחות כך את בטחונה - מייצגת דגם מוקטן של כל היקום כולו, שמים וארץ, שיהיו מאוחדים בשלום ובאחווה, כיאות לתאומים, מחוברים יחדיו.
האדם כיקום.
נשיקתו של שמואל לשאול במהלך טקס המשיחה, החותמת את איחודם הרוחני ומסמלת את הגבהתו של שאול לדרגת תאומו הסמלי שמואל, מזכירה את נשיקת עשו לתאומו יעקב (שימו לב לצורה הזהה, וַיִּשָּׁקֵהוּ):
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ [של שאול], וַיִּשָּׁקֵהוּ (...). (שמואל א, י:א)
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ [לקראת יעקב] וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו, וַיִּשָּׁקֵהוּ (...). (בראשית לג:ד)
ברגע חסד דרמטי זה מבין עשו את הכנות שבכוונת אחיו לכפר על העוול שעשה לו. בסצנת איחוד האחים הנרגשת נראים יעקב ועשו כמוחים את חיבוטי מאבקיהם וכבוחרים בחיבוק של תיקון והשלמה, כיאות לתאומים. ואם בנשיקת שמואל לשאול יש מנשיקת עשו ליעקב, בלילו של שאול בעירו של שמואל יש מלילו של יעקב במעבר היבוק.
לילו של יעקב מתואר כך:
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר [האיש אל יעקב]: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרָכְתָּנִי. (בראשית לב:כה-כז)
על לילו של שאול נרמז כך (שימו לב לדמיון בעיצוב הלשוני):
וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג. וַיַּשְׁכִּמוּ, וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּג [הַגָּגָה] לֵאמֹר: קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ, וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם, הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה. הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל: אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, וַיַּעֲבֹר. וְאַתָּה, עֲמֹד כַּיּוֹם, וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים. (שמואל א, ט:כה-כז)
זכה יעקב בפגישה עם יריב שפניו כפני אֱלֹהִים ואֲנָשִׁים (בראשית לב:כט, לג:י), שבעקבותיה בורך בשם חדש, יִשְׂרָאֵל (שם לב:כט). זכה שאול בפגישה עם בעל ברית, אִישׁ אֱלֹהִים (שמואל א, ט:ו), שבעקבותיה נהפך לו לֵב אַחֵר (שם, י:ו,ט). במלאך יש משום איש, שמואל האיש הוא נציג אלוהים. קווי הדמיון הסגנוניים מחדדים, עם זאת, הבדל משמעותי, מעבר בולט מחניכה במאבק, באבק - וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (עם יעקב), לחניכה בדיבור - וַיְדַבֵּר (שמואל) עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג, שלב מתקדם יותר (אַחֵר, הבא אחריו) בסולם ההתעלות (על שני שלבים אלה בבריאה, הכאה ודיבור, עשייה ומאמר, ראו: מגערה, דרך רגיעה, לערגה). דומה ששאול מוצב על הדרך שסלל אבי האומה, יעקב, שיצא מנצח מליל קרב אל שחר של פיוס, חבול בגופו אך שלם ברוחו, כדי להמשיכה, לפתחה ולשכללה, להעלותה אל שיאים חדשים, להכשירה לעת אחרית הימים שבה אדם לאדם יהיה כתאום.
הזיקה בין יעקב לשאול מודגשת גם בפרק י, המספר על משיחת שאול ושלוש האותות הניתנים לו בדרכו חזרה לעירו, פרק שבו משולבים רמזים רבים לציוני דרך חשובים בנדודיו של בחיר האבות, הלוך וחזור. יעקב יוצא מכנען לביתו של לבן, אחי אמו רבקה (לבן שינקום בו את נקמתו של עשו ושיתפייס אתו, כמו עשו), וחוזר משם לאחר שנים רבות. שאול יוצא מביתו לעירו של שמואל וחוזר משם לאחר ימים אחדים:
וַיַּשְׁכִּמוּ וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ (...). (שמואל א, י:א)
שמואל יוצק שמן על ראשו של שאול, כמו יעקב שיצק שמן על ראש האבן שהקים כמצבה, בבוקר שלאחר ליל חלום הסולם:
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. (בראשית כח:יח)
יעקב נמצא בדרכו לפדן ארם, אל לבן, דודו. השמש שוקעת ויעקב לוקח אבן מאבני השדה הפתוח אליו הגיע לכאורה באקראי ומניחה תחת ראשו, על מנת שתשמש לו ככר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו. (בראשית כח:יא). מְרַאֲשׁוֹת, בהקבלה אל מַרְגְּלוֹת, ברבים, לציון צד ימין וצד שמאל. ראשו של יעקב מונח במרכז האבן, סמל לנקודת האמצע של היקום, הבסיס עליו הוא מושתת, אבן השתייה, המזרימה אליו את הגנתה ואת כוח חיותה, הנובעים מהשפע האלוהי. ראשו של יעקב, מוגבה, נתמך באבן הקשה, המרפדת אותו כמו כר רך, משפיעה, מרעיפה, מטיפה עליו מטובה אשר הולך ויורד לצוואר, לשכם, לכתפיים, מתפשט אל כל הגוף, מראש (ישראל) עד עקב (יעקב), בדומה ליקום הנסמך כולו על אבן היסוד-אבן הרֹאשָׁהּ, במחצית הדרך בין שמים לארץ, יונק ממנה את לחלוחיתו, שמנו ונסכו, חב לה את קיומו, יציבותו ובטחונו. אם תוסר, יתמוטט.
שוליה של האבן, נראים מזה ומזה, מבצבצים מפה ומפה, משני עברי ראשו של השוכב. הכפילות הסימטרית משני צדיו של ציר מרכזי, מפגש הימין והשמאל, היא תגה המייצג של הבריאה. עמוד השדרה של האדם מקביל לציר העולם - עמוד התווך של היקום, שצדו הימני מסמל את השמיים וצדו השמאלי מסמל את הארץ (ישעיהו מח:יג, ראו: משמעותו המיסטית של הריבוי הזוגי).
והינה, בחלומו של יעקב, קמה ועולה האבן המונחת, מזדקפת, מתייצבת, עומדת, מתמתחת, מתארכת לסולם:
וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. (שם כח:יב-יג)
המקום שבו הניח יעקב את ראשו, נקודת החיבור בין שמים לארץ, שממנה נברא העולם, הוא עתה אמצע הסולם עליו ניצב ה' המתגלה אליו. זהו לב הלובן, עצם האמצע, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כד:י), שהתקדש במגע שתי ידיו של הבורא שחצו את התוהו האחד, שכולו טמא, לשני חצאים טהורים שצחותם נובעת מבציעתם. בנקודת תווך זו, בחצי הדרך, ניצב אלוהי אברהם ויצחק המדבר אל יעקב ומברכו בהתרחבות ובהתפשטות לכל הכיוונים, כמו בזמן הקדום שבו, החל מצומת אבן השתייה, מהשער, נמשכו, נסללו, נבנו והתפצלו כל דרכיו לקצוות:
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. (שם כח:יד-יז)
בית אל, המקום המקודש הזה, המצוין באבן ובשמן, מבשר את אחרית הימים שבה כל היקום כולו יהיה כמקדש, כביתו של האל, באיחוד קצוות ותווך.
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה (...). (בראשית כח:יח)
השימוש במילה מַצֵּבָה, המקשר אותה ל-מֻצָּב ול-נִצָּב, מאותו שורש י.צ.ב, בא להדגיש שאין המצבה אלא ייצוגו של הסולם:
וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו (...). (בראשית כח:יב-יג)
יעקב יוצק שמן על ראש האבן אשר שם מראשותיו כמו היה הוא ראש הסולם:
וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה (...). (שם שם:יב)
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. (שם שם:יח)
ראש האבן, ראש הסולם וראשו של יעקב כמו מתחברים סמלית למסכת אחת, מונחים זה על זה, חופפים בתיאום, באיחוד מושלם של מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס. היקום הוא כאדם. זהו המסר אליו רומז השימוש במילים רֹאשׁוֹ, רֹאשָׁהּ ו-מְרַאֲשֹׁתָיו. זו האחרונה מופיעה בפרקנו פעמיים, כמו להדגיש את הדואליות השלטת בסיפורו של יעקב, כמו בכל סיפורי המקרא (שימו לב להקבלה הניגודית וַיִּשְׁכַּב/וַיַּשְׁכֵּם, פעלים הגזורים מהשורשים הקרובים שכב/שכמ):
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (שם שם:יא)
המילה מָקוֹם מופיעה שלוש פעמים בפסוק, בהקבלה לשלושת גלגוליה של האבן, בפרקי זמן שונים: בייצוגה הראשון, עם שקיעת השמש, דומה שבאבן פשוטה מדובר, אחת מאבני המקום, שאינה מתבדלת מהן במאומה; בייצוגה השני, בלילה, לובשת האבן דמות סולם קדוש; בייצוגה השלישי, בבוקר, היא מושמת כמצבה:
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה (...). (שם שם:יח)
ערב ובוקר ממסגרים את הלילה המיוחד, שאיננו ככל הלילות. יעקב עולה בסולם הקדושה. בשכבו, טבועה בבחיר האלוהים חותמת הבריאה, וגם בקומו הוא נושא את סמלה. יעקב, שראשו נסמך אל מרכז האבן, נתמך בה כמו בכר, קם, מזדקף, רגליו נטועות בקרקע וראשו שואף לשמים, כמו הסולם שראה בחלומו.
דומה שיעקב נהנה מזכות הכמו בו-זמניות שהיא מסימניה של הקרבה לאלוהים. ראשו כגופו, עירותו כשנתו, יומו כלילו, עלייתו כירידתו, תוך שהוא מזדכך במבחני תלאותיו.
בשובו מגלות פדן ארם למולדתו, חוזר יעקב על פעולת הקמת המצבה ויציקת השמן עליה, באותו מקום, לוז-בית אל, שבו עצר ברדתו לפדן ארם:
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. (...). וַיַּעַל מֵעָלָיו, אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. (שם לה:ט, יד)
קו סמוי נמתח, אם כן, מראש המצבה של יעקב על כל סמליותה אל ראשו של שאול, שנבחר, הוא עצמו, לשמש כאבן ראשה שממנה תיבנה גאולת העם. קו מאגד שאותו מדגיש לא רק הביטוי לָצֶקֶת שֶׁמֶן אלא גם הביטוי לִמְשֹׁחַ. אל יעקב, שמשח את המצבה בשמן בבית אל לאחר חלום הסולם, התגלה אלוהים שוב וציווה עליו לחזור מבית לבן אל מולדתו:
אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה (...). (בראשית לא:יג)
אל שמואל דיבר אלוהים והורה לו למשוח את שאול לנגיד:
כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל (...). (שמואל א, ט:טז)
וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד. (שם, י:א)
יעקב משח את המצבה, שמואל משח את שאול. המשיחה בשמן מורה על יציאה מתחום החולין וכניסה לתחום הקדושה: משה נצטווה לקדש את כלי המקדש על ידי משיחתם בשמן המשחה (שמות ל:כב-ל, מ:ט-יא; במדבר ז:א), כדוגמת יעקב שקידש את המצבה בבית אל. וכמו את כלי המקדש, גם את המשרתים בקודש, הכוהנים, אהרון ובניו, משח משה בשמן המשחה (שמות מ:יב-טז, כט:ד-ז; ויקרא ח:א-יב).
שמן ההיטהרות, ההתקדשות וההתעלות יורד על ראשו של שאול כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב על רֹאשׁ אַהֲרֹן, במזמור קלג, כְּטַל חֶרְמוֹן עַל הַרְרֵי צִיּוֹן, האוצרים בתוכם את אור מי הבריאה הזכים, שאחרי שנגאלו ממארת התוהו, נטפו על היקום בגלי ברכה וחיים הולכים ומתרחבים. מקורו וראשיתו של נהר הישועה, בחזון שפע המים של הנביאים (יחזקאל מז:א-יב; זכריה יד:ו-יא; יואל ד:יז-יט), הוא בבית ה', בקודש הקודשים - ייצוגה הארצי של אבן השתייה, ומשם הוא יוצא וזורם, מסתעף, מרפא ומפרה, הופך שממה מקוללת עקב רוע יושביה, סדום ועמורה, לגן עדן מיושב. בחיר האלוהים כיקום. מראשו של שאול ניגר השמן אל שכמו, אל כל גופו, סמל לכך שמהמלך, ראש העם, ירד השמן אל נתיניו, למען ישבו, אַחִים, גַּם יָחַד, שְׁכֶם אֶחָד, שולחנם ערוך וכוסם רווייה, ששון במעונם.
עתה לא נותר לשאול כי אם ללכת מעם שמואל, לחזור על עקבותיו כדי לקבל את האותות, ערבות להשגחה האלוהית שמעתה ואילך תשרה עליו ותכוון אותו בביצוע משימותיו:
וְהָיָה כִּי תבאינה [תָבֹאנָה] הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ, עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ [אשר יהיה בכוחך לעשות] כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ. (שמואל א, י:ז)
הָאֱלֹהִים עִמָּךְ, מבטיח לו שמואל, כהד לדברי ה' אל יעקב:
וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. (בראשית כח:טו)
שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. (שם לא:ג)
אורנה ליברמן היא מחברת הספר:
שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013
זמין גם כספר אלקטרוני באתר "מנדלי" ובאתר "עברית".
מוזמנים לטעום ממנו טעימה באתר סימניה:
http://simania.co.il/e/4527/0
ולקרוא ביקורות עליו באתר נוריתה:
http://nuritha.co.il/he/node/25107
מוזמנים לבקר בבלוג שלי:
לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה
http://liebermanorna.wordpress.com/
|
|
תגיות המאמר: שמן, יעקב, בית, חלום, אבן, בריאה, המלך, משיחה, עשו, שאול, תוהו, אל, השתייה, רמתים, הסולם, הראשה, לוז, מראשותיו, צופים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אודות כותב המאמר:
שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה
עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.
כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.
ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י, היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.
הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.
חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.
ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.
מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב, בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.
מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון Tsayon (צייה) לציון Tsiyon , עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).
עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד:
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)
ד"ר אורנה ליברמן
המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות
קישור לספר:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.
|
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?
|
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...
|
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.
|
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.
|
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.
|
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?
|
מאמרים נוספים בנושא יהדות
האם יש פסוקים בתורה שבכתב המדברים על תורה שבעל פה?
|
טענות של דתות אחרות.
ומאין לנו שהיה זה באמת אלוקים שנתן את התורה לישראל?
|
בתורת ישראל. בכל דת תמיד היתה שגורה האמונה במנהיג אחד שרק אליו התגלה האל וכל מי ששכל בראשו יבין מיד שקל לשקר ולהמציא תורה באופן כזה. לעומת זאת, בתורת ישראל אנו רואים התגלות לאומית לעם שלם, מעמד הר סיני.
|
מאין לנו שיש תכלית לחיים שלנו ולא באנו הנה רק כדי ליהנות.
|
לאלוקים אין בורא. משום שאלוקים הוא היוצר את התהליך של "בורא ונברא"/"נולד ומוליד", הוא עצמו אינו שייך לתהליך אותו יצר. עצם זה שאלוקים יצר את כח המשיכה לא אומר שאלוקים עצמו כפוף אליו.
האם יש הסבר "מדעי" יותר מדוע לאלוקים אין אלוקים?
|
אם לא ניתן לדמיין את האלוקים אז איך ניתן להאמין בו? מהו בעצם אלוקים אם כך?
|
המדע כידוע לכל, משרת אותנו בטכנולוגיה, מציאת תרופות למחלות, וביחוד נוחות. זאת הסיבה שרוב האנשים החליטו לבחור ולדבוק במדע ובממסד המדעי, כי הם ראו בו את המייצג הבלעדי של הידע והקידמה המשרתים אותנו בחיינו.
|
|
|
|
|