דו משמעותו הניגודית של האבל

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach