ביטול הסכם

עובר לדיון בנימוקים לביטול חוזה נזכיר בקצרה שניים מהתנאים היסודיים שבלעדיהם לא משתכלל חוזה - גמירות דעת ומסוימות המופיעים בסעיפים 2 ו- 5 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן "חוק החוזים" או "חוק החוזים חלק כללי"). שני יסודות אלו הם עצמאיים ובהעדר אחד מהם לא משתכלל חוזה. למרות זאת, בין שני יסודות אלו מתקיימים יחסי גומלין ויכול והם ישלימו אחד את השני. תכופות ילמד בית המשפט על השתכללותו של אחד מהם ע"פ בחינת קיומו של האחר (ראה ע"א 3380/97 תמגר, חברה לפיתוח בע"מ נ' גושן פ"ד נב(4) 673, 682 (1998); ע"א 701/87 ש' ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1) 1, 8-9 (1989))

להלן נתייחס בקצרה לכל אחד בתנאים אלו, בהקשר לענייננו שהינו ביטול חוזה:

גמירות דעת:

תנאי יסודי לשכלול חוזה הנו כי הצדדים גמרו בדעתם לכרות ביניהם חוזה מסוים. גמירות הדעת מוגדרת כרצון המגובש של הצדדים להתקשר בחוזה, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות (ראה: ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים, פ"ד מה(2) 811, 819). גמירות הדעת צריכה להיות מכוונת להתקשרות עם צד מסוים והמבחן להתקיימותה, הגם שכלולים בו גם מרכיבים סובייקטיביים, הנו מבחן אובייקטיבי, היינו הביטוי החיצוני של בעל הדין להגשמת רצונו להתקשר בהסכם (ראה ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 743). על הביטוי החיצוני להסכם רשאי להסתמך הצד המתקשר השני.

משמעות הדברים היא שגמירות דעתם של הצדדים נלמדת ונבחנת ע"פ אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריו ותוכן החוזה הם הנתונים שעל פיהם יבדוק האדם הסביר (בית המשפט) את קיומה או העדרה של גמירות הדעת (ראה ג. שלו "דיני חוזים", דין תש"ן, בעמ' 91 – 93 וד' פרידמן, נ כהן "חוזים", אבירם כרך א', תשנ"א בעמ' 157). בהעדר גמירות דעת לא משתכללת הסכמה בין הצדדים וההסכם בטל.

אם נשוב לענייננו – העילות לביטול חוזה, נזכיר את הכלל שמתקשר בהסכם (בחתימה או בצורה אחרת) מביע את גמירות דעתו ויוצר מצג של הסכמה שעליו רשאי להסתמך המתקשר האחר. סטייה מכלל זה, היינו מצב שבו לא ייראה בית המשפט את חתימת המתקשר בהסכם כגמירות הדעת, תהיה כאשר צד להסכם, שטוען להסתמכות על הסכמת המתקשר בהסכם, אשם בכך שהסכמתו של הצד האחר אינה מהווה גמירות דעת אמיתית. כאשר לדוגמא ראובן חותם על הסכם ומוכח שלוי הקשה עליו את הבנת ההסכם או קריאתו כהלכה או פעל בכפיה או הטעיה או עושק וכיו"ב. במקרה כזה עשוי בית המשפט לסטות מן המבחן האובייקטיבי (היינו החתימה על החוזה או כל מצג אחר לגמירות דעת כביכול) ולקבוע שאותו מצג מעולם לא היווה בפועל גמירות דעת ולכן הצד הטוען לכך לא היה רשאי להסתמך על מצג זה מעולם. (ראה ספרם של פדידמן וכהן הנ"ל בעמ' 172).

מסוימות

הצעה הינה הצעה מסוימת אם היא "מלאה ומדויקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במו"מ משלים נוסף" (ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר פ"ד ל(2) 260, 269 (1976)). ניתן לומר המילים אחרות כי על מנת לבסס את יסוד המסוימות בחוזה יש צורך בפירוט והסכמה על הפרטים החיוניים בעסקה.

רק לאחר בדיקת יסוד גמירות הדעת קמה ועולה השאלה האם ההסכם עומד בדרישת המסוימות. יש לציין כי במשפט הישראלי הכלל הוא שהיעדר מסוימות לא מהווה עילה למתקשר בחוזה להשתחרר מחיובים שקיבל על עצמו מתוך גמירות דעת. במקרה בו ניתן לתת לחיובי הצדדים פירוש נאות המאפשר את קיומו של ההסכם או באין אפשרות כזו, כאשר ניתן להשלים את החוזה על יסוד מנגנוני השלמה הקבועים בחוק (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) נטיית בית המשפט היא לאכוף את ההסכם, גם אם הוא לא מסוים דיו (ראה ע"א 1734/96 כהן נ' כהן (פורסם בנבו). זאת ועוד, כאשר זה בלתי אפשרי לפרש את ההסכם או להשלימו כאמור, ולא ניתן לאכוף את ההסכם,רשאי להעניק בית המשפט לצד הנפגע סעד של פיצויים (ראה ע"א 108/84 סתם נ' אברהם מרקוביץ - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ, פ"ד מב(1) 757, 766 (1988))

יש לציין כי בנוסף לשני היסודות של "גמירות הדעת" ו- "מסוימות" קיים יסוד חשוב, אולי אחד החשובים ביותר בדיני החוזים ובמשפט הישראלי בכלל, והוא דרישת תום הלב -הן במו"מ לכריתת ההסכם (סעיף 12 לחוק החוזים) והן בקיומו (סעיף 39). מאחר ונושא זה רחב ועמוק מאד, נרחיב בעניין זה במאמר אחר.

בהמשך הדברים נמשיך נדון בעילות הקבועות בחוק החוזים (חלק כללי) לביטול הסכם:

חוזה למראית עין

סעיף 13 לחוק החוזים קובע:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד- בטל"

חוזה למראית עין הינו חוזה אשר קיימת בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבית רצונם האמיתי (ג' שלו, דיני חוזים (דין, מהדורה 2, תשנ"ה). בחוזה למראית עין קיימת הסכמה סמויה בין הצדדים בעניין אחד או בכמה עניינים והאמור בחוזה הינו למראית עין בלבד. הצדדים לחוזה למראית עין אינם מעוניינים בעסקה משפטית ביניהם, או שהם מעוניינים בעסקה משפטית אחרת וזאת על מנת ליהנות מיתרונות כאלו ואחרים (לדוגמא התחמקות ממס או התחמקות מנושים). ראה ע"א 53/86 עמיחי סולל נ' מתתיהו צוקרמן, פ"ד מב(2) 625)

נטל ההוכחה מוטל על הטוען שמדובר בחוזה למראית עין. מטבע הדברים העורכים חוזה למראית עין מטשטשים את כוונתם האמיתית "ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" ולפיכך הראיות שיוצגו להוכחת חוזה למראית עין הינן בד"כ ראיות נסיבתיות (ראה ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, עמ' 42-43).

אכן, מאחר וחוזה למראית עין אינו מבטא את כוונת הצדדים ורצונם האמיתי, אין לחוזה זה תוקף מחייב ביחסים ביניהם והחוזה בטל (ראה ע"א 630/78 י' ביטון ואח' נ' מזרחי, פורסם במאגר המשפטי נבו, בעמ' 581, ראה גם ע"א מ' סלהוב ואח' נ' גליה, חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ פורסם במאגר המשפטי נבו, בעמ' 217)

טעות

סעיף 14 לחוק החוזים קובע כדלקמן:

(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.

(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.

עילת ביטול חוזה מחמת טעות צריכה לעמוד בארבעה יסודות מצטברים: (1) קיומה של טעות (2) קשר סיבתי בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה (3) יסודיות הטעות, היינו שניתן להניח שללא הטעות לא היה מתקשר בחוזה (4) ידיעת הצד השני (בפועל או בכוח) על הטעות ועל יסודיותה של הטעות (ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי תשס"ה-2005) בעמ' 277).

"טעות" הנה "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (ראה ספרה הנ"ל של פרופ' שלו בעמ' 282-285). ניתן להגדיר טעות גם כ"פער בין דימויה של המציאות לבין המציאות כפי שהיא" (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג-1992) בעמ' 668).

כאמור בסעיף 14(א), לאחר שהובהרה קיומה של הטעות יש לבדוק האם ההתקשרות נעשתה על בסיס טעות זו, והאם ניתן להניח שללא הטעות לא היה מתקשר הצד הטועה בהסכם.

השלב האחרון, ועל מנת להראות עילת הביטול ע"פ סעיף 14(א), יש להראות שהצד השני ידע, או שצריך היה לדעת, על הטעות ועל יסודיותה (ידיעה "כפולה"). ידיעתו של הצד השני צריכה להיות לא רק לגבי עצם הטעות שנפלה לפני הצד האחר, אלא גם על כך, שמבחינתו של הצד האחר, מדובר בטעות יסודית, היינו וכלשון הסעיף "שלולא הטעות (הצד האחר) לא היה מתקשר בחוזה" (ראה: דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632, 666)

ההבדל בין סעיף 14(א) לחוק לבין סעיף 14(ב) לחוק הוא שבס"ק (א) נדונים מקרים בהם דבק פגם בהתנהגותו של הצד השני לחוזה ואילו בס"ק (ב) נדונים מקרים בהם לא דבק רבב כלשהו בהתנהגותו של הצד השני לחוזה (ראה פסק דין כנען הנ"ל בעמ' 666)

יודגש כי בעוד שדרישת סעיף 15 כי הטעות תיגרם על-ידי הצד האחר, מציב סעיף 14 את הדרישה כי הטעות תהא יסודית. טעות המקימה עילת ביטול היא טעות יסודית, שאלמלא הוא לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לא כן לעניין הטעות העומדת ביסוד עילת הביטול בגין ההטעיה – זו אינה צריכה להיות יסודית (ספרה הנ"ל של פרופ' שלו בעמ' 217).

הנחת היסוד בדיני הפגמים בכריתת חוזה הנה כי במקום בו נפל פגם בכריתת חוזה, אחריות הצדדים לכך אינה שווה. הפער בין הצד הטועה לבין הצד השני עומד בבסיסו של סעיף 14(א) לחוק החוזים. מקום בו הצד השני יודע או צריך לדעת על הטעות, דבק בו פגם (בין אם מוסרי או משפטי) הניתן לתיקון ע"י הקניית זכות הביטול לצד הטועה. ההצדקה לכך היא מוסרית ומשפטית: צד היודע על טעות ואינו מתריע על כך אינו זכאי ליהנות מפירותיו של ההסכם. מבחינה כלכלית התרעה על טעות יכולה לחסוך משאבים לצד הטועה ולחברה כולה (ספרה הנ"ל של פרופ' שלו בעמ' 284 - 286). למען השלמת התמונה נציין רק כי נימוקים אלו נחלשים שעה ששתי הצדדים פעלו ברשלנות באשר במקרה כזה אין אשם מוסרי וגם, מבחינת התועלת הכלכלית, לא ברור לחלוטין (כמו במקרה של צד שידע על הטעות) מי הוא אותו "מונע הנזק הזול".

לעניין "טעות בכדאיות העסקה", שאין היא ממין הטעויות המקימות לטועה זכות לביטול החוזה ע"פ סעיף 15 לחוק, אימץ בית המשפט העליות את תיאורית הסיכון שהציע פרופ' פרידמן ולפיה: טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם צד נטל על עצמו סיכון מסוים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך" (ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט י"ד (תשמ"ט) 459). על דרך השלילה ניתן לומר כי טעות שיש בה כדי לעוות את תמונת הציפיות, הסיכונים והשיקולים המסחריים שעמדו לנגד עיני המתקשר בחוזה, איננה טעות בכדאיות העסקה, גם אם יש לה השלכות כלכליות המקרינות על שווי הממכר.

הטעיה:

סעיף 15 לחוק החוזים, הדן בזכות לביטול הסכם מחמת הטעיה קובע כדלקמן:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו רשאי לבטל את החוזה. לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

כאמור לעיל, טעות הינה הערכה שגויה של המציאות, פעולה מתוך הערכה שגויה שכזו יכולה ללקות בפגם ברצון, היינו פגם בגמירות הדעת (ראה ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 840 וראה דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ב' 1992 בעמ' 668). הטעיה יכולה להיות או מחדל או פעולה אקטיבית של צד להסכם. כאשר לדוגמא צד להסכם אינו מגלה לצד השני עובדה, אשר בנסיבות העניין היה עליו לגלותה והצד השני פועל בחוסר ידיעה לגבי עובדה, המדובר בהטעיה.

חובת הגילוי היא אחת מהחובות הנגזרות מעקרון תום הלב אשר אומץ כעקרון על בדיני החוזים. הצדדים אינם נדרשים לגלות כל נתון ונתון הקשור לעסקה גם אם בכך הם פועלים כנגד האינטרסים של עצמם. אין המדובר בנטל אלטרואיסטי גורף וזאת על מנת שלא לפגוע ביציבות חיי המסחר ובציפיותיו של צד אשר חתם על הסכם מתוך הנחה שהעסקה תצא לפועל כמוסכם (ראה ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231 (1978). עם כל זאת, הסיפא לסעיף 15 מטיל על צד להסכם לגלות עובדות שעליו לגלותן ע"פ הדין (לדוגמא סעיף 16 לחוק המכר וסעיף 8 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א -1971, או סעיף 8(א) לחוק המתווכים). בניגוד לחובת הגילוי הקמה "לפי דין" או "לפי נוהג", חובת הגילוי "לפי הנסיבות" תלויה בנסיבות העובדתיות המיוחדות של של כל עסקה ועסקה והיא נבחנת ע"פ נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. בכל ניתן בית המשפט חופש רב בקביעת היקפה של חובת הגילוי (ראה ספרם של פרידמן וכהן הנ"ל בעמ' 812 וספרה של שלו בע"מ 320).

ומהמקורות:

אסור למוכר או לקונה להונות את חברו, שנאמר: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו¹, ובאונאת ממון הכתוב מדבר², בין שנתאנה הלוקח ובין שנתאנה המוכר³. ולא יאמר שמא שוה כך וכך במקום פלוני או שמא לזמן פלוני ישוה כך, כי אין במקח וממכר אלא מקומו ושעתו⁴

1. ויקרא כה יד

2. תו"כ שם; ב"מ נח ב.

3. ברייתא ב"מ נא א; המקח והממכר לרה"ג, שער לה, הלכות משפטי ההונאה. רמב"ם מכירה פי"ב ה"א, טוש"ע חו"מ

4. רבינו ירוחם נ"ט ח"ב, הובא בב"י. ועי' רא"ש קדושין פ"א סי' יז.

(מתוך האנציקלופדיה תלמודית)

כאן יצוין כי ע"פ סעיף 16 לחוק החוזים קובע כי טעות סופר וכיו"ב טעויות בחוזה אינן עילה לביטולו.

כפיה:

סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת בכפייה:

(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאילבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה.

אין הגדרה בחוק מה היא כפיה והמחוקק רק קובע כי פעולה כאמור בס"ק (ב) אינה מהווה כפיה. הפסיקה קבעה ככלל כי ייראו ככפיה כל אמצעי שאינו חוקי. שימוש באמצעים חוקיים כדי לגרום לאדם לחתום על הסכם אינו מהווה כפיה (ראה ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה בעמ' 236 וד' פרידמן, נ' כהן "חוזים" (כרך ב', תשנ"ג בעמ' 898). יש לזכור כי גם הפעלה של אמצעים חוקיים כפופה לסייגים וההכרעה האם הלחץ מגיע לכלל לחץ פסול, תלוי בנסיבות המקרה.

בע"א 1569/93 יוסי מאיר נ' פרנפורד (ישראל) בע"מ, (פד"י מ"ח (5) 705 בעמוד 719) התייחס ביהמ"ש לבעייתיות בהבחנה בין לחץ כלכלי לגיטימי ובין לחץ כלכלי ההופך לכפייה: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי – חברתי – כלכלי, ואשר חיי עסקים ומחסר תקינים והוגנים לא יכלו לשאתם".

עושק:

הפגם מסוג עושק קבוע בסעיף 18 לחוק החוזים, אשר זו לשונו:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה"

הנה כי כן, על ביטול מחמת עושק לעמוד בשלשה תנאים מצטברים: (1) מצבו של המתקשר, היינו מצוקה, או חולשה שכלית / גופנית או חוסר נסיון (2) התנהגות הצד השני, היינו האם הוא ניצל את מצבו של המתקשר (3) תנאי החוזה, אשר נוצרו כתוצאה ממצבו של המתקשר והתנהגות הצד השני, חורגים באופן בלתי סביר מהמקובל. (ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו (1), 762, בעמ' 767)

כן נפסק, כי היסודות העומדים ביסוד עילת העושק אינם רק מצטברים, אלא גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים", וכי "כל אחד מן היסודות צריך להתקיים במלוא-תוקפו". יסודות העילה "אוצלים זה על זה", ומקימים "קשר דו-צדדי, קשר של סיבה ומסובב" (ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, התשס"ה, עמ' 344, 350-351). בהקשר זה הדגישה הפסיקה, כי "קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק", וכי כך למשל תנאי חוזה גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר גמירות הדעת של המתקשר-הנפגע, כמו גם "חולשה חמורה" שלו שתחייב בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם (ראה ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה (1) 939, 948).

כמו בעילת הכפייה גם בעילת העושק פגם מרצון נובע ממצוקתו או מחולשתו של הצד המתקשר. בשונה מעילת הכפייה שם נדרש שהמצוקה תיגרם מלחץ שהפעיל הצד שכנגד בעילת העושק אין דרישה כזו ודי שהצד השני ניצל את המצוקה. הבדל נוסף הוא מידת הפגם ברצון, בספרם של פרידמן וכהן הנ"ל (בעמ' 979) הם סבורים כי ע"פ עילת העושק די בפגם "מתון" יחסית מזה הנדרש בעילת הכפיה. למרות זאת יש לזכור כאמור כי עילת ביטול מחמת עושק יכולה לקום אך ורק עם תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. ככל שתנאיו של החוזה בלתי סבירים יותר ניתן להסתפק בפגם ברצון "מתון" יותר. למרות זאת קבעה הפסיקה כי, על מנת להגן על בטחון המסחר החופשי, לא כל מצוקה או חולשה מצדיקים מסקנה כי המדובר בעושק. על כן, המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון צריכים להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע שמצוקות אלו השפיעו על העשוק והסיטו את שיקול הדעת שלו סטייה של ממש.

"בית דוד דינו לבקר משפט והצילו גוזל מיד עושק" (ירמיהו פרק כא פסוק יב')

בית דוד - זכר דוד לפי שהוא היה עושה משפט כמו שאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו כן היה ראוי שיעשו בניו ובני ביתו שילמדו מעשיו הטובים: דינו לבקר משפט - לבקר קודם שתתעסקו באכילה ושתיה ובדבר מצרככם תשבו במקום הדין לדון כל מי שיבא לצעוק וכן אמר במשה רבינו ע"ה וישב משה לשפט את העם מן הבקר: והצילו גזול מיד עושק - מיד מי שעושק אותו וגוזלו והגוזל הוא מי שחוטף מיד חברו או לוקח מידו או מביתו בחזקה ועושק מי שבא ממון חברו לידו בפקדון או בהלואה או שכירות ואין רוצה לתתו לו מי שגוזל כ"ש שעושק לפיכך אמר והצילו גזול מיד עושק כי הגוזל גוזל ועושק: (פירוש שד"י)

ביטול חלקי:

סעיף 19 לחוק החוזים קובע לאמור:

"ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו."

עולה מלשון החוק כי הסכם שכלולים בו מספר חיובים נפרדים, שלכל אחד ואחד מהם תמורה נפרדת, כך שהוא עומד בפני עצמו, הוא חוזה שניתן להפרדה לחלקים. חלקי החוזה הניתנים להפרדה צריכים ללבוש צורת תניה, או מערכת תניות, שכל אחת ואחת מהן נפרדת מקודמתה. במילים אחרות, על מנת לאפשר קיום חלקי של החוזה צריך שהחלק או החלקים שמקוימים יהיו בלתי תלויים בחלקים המבוטלים. אם לא ניתן לבצע הפרדה שכזו אין מנוס מלבטל את ההסכם כולו. ראה בעניין זה ע"א 3541/98 די וורולי סיאני הנדסה (1990) בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פד"י נו(4) 145, 156; ע"א 677/87 אברהם רויטר נ' מורצקי בנימין בע"מ, פד"י מג(4) 853; ג' שלו, דיני חוזים, (מהדורה שניה, תשנ"ה) 557).

דרך הביטול:

סעיף 20 לחוק החוזים קובע את הדרך לביטול חוזה:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."

סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות) קובע כדלקמן:

"(א)הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.

(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן ארכה, זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.

(ג) ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו".

וסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) קובע לאמור:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה- תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה."

מלשונו של החוק ניתן ללמוד ראשית כי אין ביטול בהעדר הודעת ביטול. ההודעה היא מהלך משפטי חד צדדי וקונסטיטוטיבי, המבטל את חיובי הצדדים (ראה ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 804 (2002)). גם בהודעה שניתנה זמן בלתי סביר לאחר שנודע למבטל על עילת הביטול אין בה בכדי לבטל את ההסכם. יש לזכור כי גילוי הפגם בהסכם אינו מבטל אותו אוטומאטית, דיני החוזים לא מונעים מצד להסכם להמשיך ולקיימו גם לאחר הגילוי ובכך להכשיר את הפגם.

באשר למועד ההודעה פסק בית המשפט העליון כי המונח "תוך זמן סביר" הוא מן הדברים שאין להם שיעור קבוע והוא משתנה ממקרה למקרה. לעיתים תקופה של כמה ימים תיראה בלתי סבירה לחלוטין ואילו לעיתים תקופה ארוכה של חודשים תיראה סבירה לגמרי, הכל לפי נסיבותיו הקונקרטיות של כל הסכם והסכם. בחינת הזמן הסביר למתן הודעת הביטול תיבחן ע"פ העובדות, ע"פ מהות ההסכם וע"פ והתנהגותם של הצדדים (ראה ע"א 760/77 גדעון בן עמי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג (3), 567, 575) וראה גם ע"א 395/83 אריה שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ ואח', פ"ד לט (2), 737, 740

דוגמא לנסיבות קונקרטיות היא זכות הביטול בגין עושק. אם מצוקה כלכלית קשה במיוחד של אדם גורמת לו לחתום על הסכם המעניק לו תמורה מועטה ושאינה סבירה, הרי שהוא יודע על עילת הביטול כבר בחתימה על ההסכם. למרות זאת, אין זה סביר שהוא יודיע על עילת הביטול מייד (שאם לא כן תאוין לגמרי עילת העושק). כל עוד קיים צורך נואש גם בתמורה החלקית הרי שאם יודיע על הביטול הוא לא יקבל גם את תמורה זו, ולכן אין לצפות ממנו להודיע על כך. לפיכך, כאשר מדובר בעושק, ראוי שההודעה על הביטול תינתן בתוך זמן סביר לאחר שנודע לנעשק על הפסקת מצב המצוקה שהוביל לעושק, או לפחות להקלתו. לעומת זאת, ביטול עקב הטעיה למשל, צריך שיהיה תוך זמן סביר לאחר שנודעה עילת הביטול, היינו, אותן עובדות שהוסתרו לכאורה מהצד להסכם.

חשוב לזכור לעניין הודעת הביטול כי השיקול המנחה הוא שינוי מצבו של הצד השני לרעה (ראה: ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג) 1101). כמו כל זכות – גם את ברירת הביטול יש להפעיל בתום לב (עיין למשל: ע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פד"י נז(2) 385, 400). אין לאפשר למתקשר להמתין פרק זמן מופרז, ולבחור אם להפעיל את ברירת הביטול כשנוח לו (השווה: פרידמן וכהן, לעיל, 1105). אם חלף פרק זמן סביר באופן שנפגע הצד שכנגד או שנפגעים צדדים שלישיים – תישלל זכותו של הנפגע כתוצאה מהפגם לבטל את החוזה. ניתן לראות אפוא בדרישה לבטל את החוזה תוך פרק זמן סביר משום ביטוי נוסף של עקרון תום הלב.

יש לזכור שגם במקרה של הפרה יסודית (כאשר מתן ארכה אינו נחוץ לשם שכלול זכות הביטול) מומלץ ליתן ארכת חסד. הדברים נכונים שבעתיים שעה שלא ברור לחלוטין שההפרה אכן יסודית היא, ולכן, לדבריה של פרופ' שלו בספרה "דיני חוזים": "... מתן ארכה מחסן את מעמד הנפגע. גם בנסיבות אחרות שבהן ברור לנפגע שההפרה היא יסודית אין כל נזק במתן ארכה. שכן ממה נפשך: אם המפר יתעשת ויקיים את החוזה בעקבות הארכה, יוכל עדיין הנפגע לתבוע פיצויים בשל הנזק שנגרם לו מחמת ההפרה.... ומנגד, אם המפר לא יקיים את החוזה גם לאחר מתן הארכה, יוכל הנפגע לחזור לזכות הביטול. על פי הוראת סעיף 8 לחוק נדחה מירוץ הזמן הסביר לביטול מאז שנודע לנפגע על ההפרה, עד לחלוף הארכה" (שם בעמ' 554). בהמשך כותבת פרופ' שלו כי ארכה יכולה שתינתן בכל דרך: בע"פ, בכתב או אפילו בהתנהגות ואולם עליה לעמוד בשתי דרישות (1) הארכה צריכה להיות ברורה – המפר צריך לדעת שקיבל ארכה ואם לא ינצל אותה יבוטל ההסכם (2) על הודעת הארכה להגיע לידיעת המפר.

דרך ביטול הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין

פעמים רבות, בד"כ במהלכו של דיון משפטי (אך לא רק) מביאים הצדדים את ההסכם שערכו ביניהם לאישורו של בית המשפט. מה הן העילות ומה היא המשמעות של אישור בית המשפט להסכם ?

לפסק דין, הניתן ע"פ הסכם בין הצדדים למשפט, יש שני פנים: הפן ההסכמי והפן השיפוטי. הוא מורכב משני מרכיבים, והם ההסכם בין הצדדים, מחד, והאישור שניתן להסכם על-ידי בית המשפט, מאידך. צד המבקש לטעון שנפל פגם בהליכי המשפט, עליו להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. לעומת זאת, אם ההליך השיפוטי היה תקין והטענה היא, כי נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור, אלא יש להגיש תובענה עצמאית חדשה (ראה: ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו פ"ד לט (1), 729). יוזכר כי אין בפגמים בחוזה, יהיו אשר יהיו, כדי לגרוע מתוקף פסק הדין שניתן על פיו ולכן, כל עוד לא בוטל פסק הדין, לא ניתן לבטל את ההסכם ולא ניתן להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד.

לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפסק-דין, שעניינן דיני החוזים או כשרות הצדדים, הכירה ההלכה הפסוקה גם בעילה לביטולו של הסכם שאושר, המעוגנת ב"שינוי מהותי בנסיבות". אין המדובר בשינוי נסיבות קל ערך או שיגרתי, שהרי אחרת לא ייתמו ההתדיינויות ולא יהיה אמון בהסכמי פשרה. המדובר אך ורק בנסיבות, היוצרות בעליל מצב של אי-צדק (ראה ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767, 771-772 וראה גם רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה(5) 592, 597) דוגמאות נפוצות לכך היא פסקי דין למזונות ולמשמורת ילדים או צווים כאלו ואחרים שניתנו בהסכמת הצדדים.

תנאי מתלה

סעיף 27 (א) לחוק החוזים קובע:

"חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן: "תנאי מתלה")"

סעיף 29 לחוק החוזים קובע:

"היה חוזה מותנה בתנאי והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה..."

יש להזכיר גם את סעיף 27(ב) לחוק הקובע כי "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רישיון ע"פ חיקוק חזקה שקבלת ההסכמה או הרישיון הוא תנאי מתלה".

הנה כי כן, יכול ויותנה חוזה בתנאי ואם התנאי לא נתקיים במועדו או, בהיעדר מועד עליו הסכימו הצדדים, תוך זמן סביר, החוזה בטל.

פרופ' ג. שלו כתבה בספרה כי "תנאי מתלה" –הוא אירוע בלתי ודאי, חיצוני לחוזה, שבהתרחשותו התנו הצדדים מראש את כניסתם לתוקף של החיובים האופרטיביים של החוזה" [ג' שלו דיני חוזים (מהד' שניה –תשנ"ה) בעמ' 335) חוזה על תנאי מתלה הוא חוזה שקיומו תלוי באירוע חיצוני (שם בעמ' 332).

בע"א 1662/99 חיים נ' חיים פ"ד נו(6) 295, 347) קבע השופט ברק לעניין "זיהוי" תנאי מתלה בחוזה כי: " ... הקביעה אם עניין לנו בחוזה על תנאי מתלה, אם לאו, יכולה להילמד מאומד דעת הצדדים לו, כפי שהיא משתקפת מלשונו ותכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית)"

יצוין כי תנאי מתלה אינו מונע יצירת קשר חוזי תקף עד למועד שנקבע לקיומו של התנאי, אולם אם לא נתקיים התנאי בהגיע מועדו, החוזה, מתבטל למפרע [ר"ע 650/86 הגנה בע"מ נ' נמדע בע"מ פ"ד מ(4) 369, 370 וראו גם: ע"א 187/87 לוי נ' דויטש פ"ד מג(3) 309; שלו - דיני חוזים 333; ד' פרידמן נ' כהן חוזים כרך ג' (תשס"ד – 2003) 33-34). כמובן שאין בכך בכדי למנוע מהצדדים מלטעון להשבת כל מה שנתנו, אם נתנו עד למועד ביטול ההסכם.

יש לזכור בעניין זה את סעיף 28 לחוק בדבר סיכול תנאי.

חוזה בלתי חוקי

סעיף 30 לחוק החוזים קובע כדלקמן:

"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל."

כוונת המחוקק בסעיף 30 הנ"ל היא לפסול את החוזה המנוגד לחוק והכרזתו כמבוטל משרתת מטרה של הרתעה בפני כריתתם של חוזים כאלו. ידע המתקשר בחוזה בלתי חוקי על הסכנה, שלה הוא צפוי, לביטולו של החוזה, על כל המשתמע מכך. (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, המאגר המשפטי נבו, בעמ' 710 וע"א 533/80 אדרעי נ' גדליהו, המאגר המשפטי נבו, בעמ' 285)

הבעייתיות מתעוררת כמובן כאשר טוען אחד המתקשרים בהסכם כי החוזה חוזה בלתי חוקי, וכי הוא נוגד את טובת הכלל ולכן אין לאכוף אותו ואין לפצות את הצד השני בגין הפרתו. כמובן שטענה שכזו שקועה עד צוואר בחוסר הגינות ובחוסר תום לב מצדו של המתקשר בהסכם בלתי חוקי והנה לפתע, על מנת להתחמק מחיוביו, טוען לביטולו מחמת אי חוקיות. בית המשפט מצא את עצמו "במלכוד", מצד אחד סעיף 30 לחוק מטיל חובה לפסול ולבטל חוזה בלתי חוקי ומצד שני תחושת הצדק, ההגינות והמוסריות אינה מתירה להעניש בביטול ההסכם ללא השבה או פיצויים צד אחד ולפטור את הצד השני מהתחייבויותיו, למרות ששניהם טובלים כששרץ בידם באותה מידה וכדבריו של השופט חשין ב דנא 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ (2001) המאגר המשפטי נבו "אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי".

המחוקק התמודד עם תחושת אי צדק זו בסעיף 31 לחוק החוזים:

"הוראות סעיפים 19 [ביטול חלקי – י' ב'] ו- 21 [השבה לאחר ביטול – י' ב'] יחולו, בשינויים המחויבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו"

בית המשפט ראה בסעיף זה מכשיר לאיזון ועשיית צדק בין שני צדדים להסכם בלתי חוקי וכדברי השופט חשין: "שלא יצא חוטא אחד מלפני בית^-המשפט וזר קוצים על ראשו, ואילו חוטא אחר, חוטא כמותו, יצא וזר דפנה על ראשו" (ראה פס"ד טבעול הנ"ל). הגישה כי חוזה בלתי חוקי הוא "מוקצה" וכי אם הפסיד צד כלשהו אין לו להלין על עצמו בלבד, נזנחה. על פי סעיף 31 אמנם חוזה בלתי חוקי יבוטל ואולם יכול בית המשפט, אם ראה לנכון לעשות זאת מטעמים של צדק, לאזן בין החובה לבטל את ההסכם לבין תחושת הצדק.

משמעות החתימה על החוזה:

החותם על חוזה, "חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראה ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פד"י יט(2) 113, 117; וראה גם: ע"א 7456/97 מלכה מליחי נ' חב' שמשון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)). משמעות הדברים היא כי אדם החותם על מסמך בלי לדעת את תוכנו לא יישמע בד"כ בטענה שלא קרא אותו ולא ידע על מה חתם ועל מה התחייב בחוזה. למרות זאת, במקרים קונקרטיים, יוצאים מן הכלל יישמע בית המשפט טענות לסתירת חזקת החתימה.

בספרם הנ"ל כותבים המלומדים פרידמן וכהן על מעמדה של החתימה על החוזה: "בחתימה כשלעצמה אין קסם. העדרה של חתימה אינו מעיד, בהכרח, על העדר גמירת דעת, ואילו קיומה אינו מעיד, בהכרח, על גמירת דעתו של החותם להתקשר בעיסקה" (שם בעמ' 448) ובהמשך הדברים "הויתור על דרישת החתימה מוצדק, איפוא, באותם מקרים 'שבהם ברור כי נעשה נסיון על ידי אחד הצדדים להתחפר מאחורי דרישה פורמליסטית... כדי לסכל התחייבות שנעשתה לאחר גמירות דעת'... חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירת דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה זו נובעת מניסיון החיים ומאורחות המסחר. כדי לסתור את החזקה יש צורך בראיות משמעותיות... דוגמא אפשרית לראייה שתמלא את מקומה של החתימה היא קיום בפועל (מלא או חלקי) של החוזה מצידו של מי שלא חתם. הוא הדין אם אותו צד ניאות לקבל ביצוע מלא או חלקי של החוזה מן הצד האחר..." (ראה גם: ע"א 565/79 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' לויס, פורסם במאגר המשפטי נבו, ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' דינה ג'רבי, פ"ד לז (1), 589, ע"א 632/87 גרנט נ' מרדכי, פורסם במאגר המשפטי נבו, בעמ' 555 וראה גם פסק דינו של השופט ברק (כתוארו אז) בד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701).

הבהרה

דברי ההסבר אשר פורטו במאמר זה הובאו בצורה חלקית, תמציתית ובכלליות. בשום מקרה אין לראות בהם את נוסח החוק. אין המאמר דלעיל מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ובכל מחלוקת בענייני חוזים מומלץ בחום לפנות לעורך דין המתמחה בדיני חוזים על מנת להבטיח את כל זכויותיכם ע"פ הדין.

בר אל ירון, עו"ד

בר אל ושות, משרד עו"ד – דף הבית

קישור למאמרים נוספים מאת משרד עו"ד בר אל ושות'.