|
|
|
|
|
|
|
|
לידת הים, לפי ספר איוב
|
|
|
|
|
מן הכתוב בתחילת ספר בראשית ניתן להסיק שהמים הקדמונים היו קיימים על פני היקום ומתחתיו מאז ומעולם. עם זאת, בנאום אלוהים מן הסערה, בספר איוב, מצוי תיאור מפתיע הנוגע, כמדומה, בזמנים קדומים יותר ומספר על פריצתו של הים הקדמוני מבטן האדמה. כתינוק ענקים חייתי, תוקפן ופרוע, כגור תנינים רב און, מגיח הים מקרביה ומבקש להטביע את העולם, לבלעו, להחריבו עד שנכלא בחומות בצורות:
וַיָּסֶךְ בִּדְּלָתַיִם יָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא, בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.
וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. (איוב לח: ח-יא)
מעמקי האדמה מהם פרץ הים משולים לרחם אישה (אנלוגיה זו עולה בקנה אחד עם פריצת מי השפיר בתחילת תהליך הלידה). ולפי פסוקים אחרים, גם ההיפך הוא הנכון. חדרי בטנה של האם הנושאת ברחמה את עוברה משולים למעמקי השאול החשוכים הסוגרים על העובר בדלתות (איוב ג:י), לתחתיות ארץ שבה הוא נוצר ושבה הוא לובש צורה לפני צאתו למרחב המואר:
כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי, תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי. (...). לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ, אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר, רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ [כי אתה יצרת את אבריי הפנימיים, עטפת אותי במחיצת הגנה כשהייתי בבטן אמי. (...). שלדי לא נסתר ממך כאשר עוצב בסתר, כאשר נרקם בשרי במעמקי האדמה]. (תהילים קלט:יג, טו)
עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבָעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי. (איוב י:יא)
אם ירצה האל, יהפוך את בטן האם לקבר, כמו השאול על מתיו, מקבר אל קבר יובל (איוב י:יח-כב), אם ירצה, יחלץ את התינוק בשלום מרחם ויניחו על שדי אמו, יספק לו מזונו ומחסורו. (תהילים כב:י)
הרחם משול גם למקום מסתור שהים פורץ ממנו כגדוד לוחמים המגיח ממארב (שופטים כ:לג). מימיו שהציפו את כל הארץ מתוארים בתהילים כבגד המכסה את כל פניה כולן ואף את הגבוהות שבפסגות ההרים:
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ [כיסית את הארץ במי התהום], עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. (תהילים קד:ו, פסוק זה הינו דו משמעי וניתן גם לפרשו באופן הפוך, כמו רש"י ומצודת דוד, כיסית את התהום לבל יעלה וישטוף את העולם. לצורך ענייננו, נתמקד, כאן, בפירוש המים המציפים ונזנח את המים המרוסנים).
אך הבורא שם מסך (וַיָּסֶךְ, סכך, ס.כ.כ), מחיצה, משני עבריו, שני סכרים העוצרים בעדו מלפרוץ גבולות ולהתפשט כאוות נפשו. סלע מעבר מזה וסלע מעבר מזה החוסמים את שצפו:
וַיָּסֶךְ בִּדְּלָתַיִם יָם.
אף מפוררים לגרגירי חול זעירים וניידים, לא מאבדים הסלעים את יכולתם המפליאה לעצור את געש הגלים ההומים. רצועת חול צרה תכלא את הים לא פחות מאשר סלעים אדירים ומלאי הוד:
הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ, נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָּחִילוּ, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַּלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ. (ירמיהו ה:כב)
כאב דואג ומחנך, מסור אך תקיף, גוער אדון העולם בילד השובב והסורר ומחתל אותו במעטפת ענן וערפל המונעת ממנו להתגבה ולהתרחב ללא גבול. אלוהים מגן על הרך/העז הנולד ומגביל את חופש תנועתו. גור התנין (איוב ז:יב), הכפיר, הלביא (ישעיהו ה:כט-ל) זקוק לרסן שיגן עליו גם בפני עצמו:
בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.
גערה והרגעה כאחד. הטיפול הראשוני ביילוד לאחר חיתוך חבל הטבור כלל רחיצת גופו במים, שפשופו במלח וחיתולו בליפופים של בדים כדי ליישר את איבריו ולתמוך בשריריו הרכים (יחזקאל טז:ד). הגבולות מושמים לים מכל צדדיו:
וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי.
שברתי את זינוק הים בעזרת גדרות. או חפרתי סביבו תעלות. או שברתי את החופים הסלעים כדי שיהיו לו לגבול. או שברתי במשמעות של מדדתי - מדדתי את גבולותיו לפני שהצבתים. החוכמה הנואמת בפרק ח בספר משלי אומרת אמירה דומה:
בְּשׁוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ [חוק במשמעות של גבול מוחשי וחוק במשמעות של צו, גזירה מגבילה] וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו [פה במשמעות של פתח, קצה ופה במשמעות של דבר האל, גזירתו]. (משלי ח:כט)
יש הרואים במשפט וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי המשך לתיאור דאגתו האבהית של הבורא שהכין לים-תינוק שקעים באדמה, עריסות להניח בהם את גופו המגודל ולהרגיע את רוחו הסוערת. חוק, לא רק במשמעות של גבול מוחשי, אלא גם במשמעות של צו, גזירה. ומכאן, המשך דימויו של הים כילוד אישה שגם עליו הטיל אלוהים חוקים וציוויים.
מוחשיותם של גבולות הים מודגשת בדימוי עירוני:
וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
כעיר מבוצרת, כך הים. שפתו משולה לחומה ושני סלעיו, זוג שומרי סף, משולים לדלתיים נעולות בבריח. ים כעיר, מתחם בין קצוות:
עָרִים בְּצֻרֹת, חוֹמָה גְבֹהָה, דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. (דברים ג:ה)
שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת. (מלכים א, ד:יג)
דימוי שתי דלתות הנחושת הסוגרות על הים מפה ומפה, מעבר מזה ומעבר מזה, ממשיך בפסוק הבא שבו מופיעה פעמיים המילה פה, פעם בסיומת הא - פֹּה ופעם בסיומת אלף - פֹּא:
וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.
פֹּה, פֶּה, פֹּא – מילים המקפלות בחובן את סיפור הבריאה. דבר אלוהים - פִּיו, כאן - פֹּה, עתה – פֹּא. האלף המחליפה את ההא מסמלת את אינסופיותו ונצחיותו של האל לפי תפיסת כותבי המקרא המצהירים ללא הרף ובכל האמצעים הספרותיים והלשוניים שצו אלוהים הוא השולט, כאן ועכשיו, כמו בכל המקומות ובכל התקופות. אלוהים אמר אז לים: עד כאן, עד קצה אחד זה, מותר לך להגיע ולא תלך הלאה, וכאן, בקצה שני זה, תיעצר התגבהות גליך. פֹּא – פֵּאָה (במדבר לד:ג; יהושוע יח:יד) – קצה. גם בביטוי מִפֶּה לְפֶה (מלכים ב, י:כא, כא:טז), כלומר מדלת לדלת (דלתיים), מקצה לקצה, טעונה המילה פֶּה במשמעות זו של פתח גבולי. אך פֶּה הוא גם פִּיו של אלוהים, וכאן רומזת המילה לתווך, לאמצע, לפה האנלוגי לבטן, למעיה של התהום מהם פרץ הים, לקרביו של האב הבורא, לאבן השתייה, לטבור העולם שבו החל הכול.
כותבת המאמר מאחלת שנה טובה לקוראים ושמחה לבשר על יציאתו לאור של ספרה במהדורה מודפסת:
אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים
קישורית לדף הספר באתר בוקנט:
http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.UincXNK8CFY
הספר זמין גם בגרסה אלקטרונית באתר מנדלי ובאתר עברית של סטימצקי.
מוזמנים לקרוא ממנו פרק ראשון באתר סימניה:
http://simania.co.il/e/4527/0
מוזמנים לבקר בבלוג שלי, לשון, ספרות, אמנות:
https://liebermanorna.wordpress.com/
|
|
|
תגיות המאמר: מים, עברית, אדמה, תינוק, עובר, בטן, ים, לשון, מקרא, תהילים, רחם, בריאה, בריח, שפת, איוב, קדמוני, לידתו, תנין, דלתיים, חומות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אודות כותב המאמר:
שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה
עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.
כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.
ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י, היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.
הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.
חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.
ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.
מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב, בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.
מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון Tsayon (צייה) לציון Tsiyon , עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).
עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד:
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)
ד"ר אורנה ליברמן
המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות
קישור לספר:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן
|
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.
|
|
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?
|
|
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...
|
|
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.
|
|
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.
|
|
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.
|
|
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?
|
מאמרים נוספים בנושא יהדות
|
האם יש פסוקים בתורה שבכתב המדברים על תורה שבעל פה?
|
|
טענות של דתות אחרות.
ומאין לנו שהיה זה באמת אלוקים שנתן את התורה לישראל?
|
|
בתורת ישראל. בכל דת תמיד היתה שגורה האמונה במנהיג אחד שרק אליו התגלה האל וכל מי ששכל בראשו יבין מיד שקל לשקר ולהמציא תורה באופן כזה. לעומת זאת, בתורת ישראל אנו רואים התגלות לאומית לעם שלם, מעמד הר סיני.
|
|
מאין לנו שיש תכלית לחיים שלנו ולא באנו הנה רק כדי ליהנות.
|
|
לאלוקים אין בורא. משום שאלוקים הוא היוצר את התהליך של "בורא ונברא"/"נולד ומוליד", הוא עצמו אינו שייך לתהליך אותו יצר. עצם זה שאלוקים יצר את כח המשיכה לא אומר שאלוקים עצמו כפוף אליו.
האם יש הסבר "מדעי" יותר מדוע לאלוקים אין אלוקים?
|
|
אם לא ניתן לדמיין את האלוקים אז איך ניתן להאמין בו? מהו בעצם אלוקים אם כך?
|
|
המדע כידוע לכל, משרת אותנו בטכנולוגיה, מציאת תרופות למחלות, וביחוד נוחות. זאת הסיבה שרוב האנשים החליטו לבחור ולדבוק במדע ובממסד המדעי, כי הם ראו בו את המייצג הבלעדי של הידע והקידמה המשרתים אותנו בחיינו.
|
|
|
|
|