דמיון מודרך ו - NLP - לבחור את המילים
המילים שבהן אנחנו משתמשים כמובן מאליו יום-יום, אדם עם עצמו, זה עם זה. מהפה והחוצה, במחשבותינו פנימה. האם אנחנו נותנים עליהן את הדעת - תשומת לב - נותנים להן מקום?
ממש כמו תינוק הלומד ללכת ובוחן, מתנסה ולומד את צעדיו, והיום כבוגר הולך באופן אוטומטי מבלי לתת את הדעת על ההליכה. פשוט הולך - פשוט מדבר.
כך גם עם מילים, השימוש האוטומטי שאנחנו עושים בשפה, הדיבור, המילים וההתבוננות שלנו בהן. מה המשמעות שלהן? האם יש להן יותר ממשמעות אחת? האם אנחנו בודקים וחוקרים את משמעות המילה? יורדים לעומקה של המילה הנאמרת, הנחשבת כאוטומט, לוקחים עליה אחריות?
ואולי בכלל קיבלנו את מובנן של המילים מההורים שלנו, מתוך חיקוי, ומעולם לא הטלנו ספק או בדקנו מה משמעות המילה הזו עבורנו? האם למילים בכלל יש ערך עבורנו? ואיזה ערך יש להן? האם מילים מסוימות הן השתקפות של הורינו או מחנכינו בתוכנו, ומבלי שניתן על כך את הדעת בעצם אנחנו משתמשים במילים כפי שקיבלנו אותן מאנשים אחרים, על משמעותן, האינטונציה שלהן?
או שהפכנו את המילים האלה לשלנו, וכאשר אנחנו משתמשים בהן הן כחומר ביד היוצר, ונוכל ללוש אותן, לגלגל אותן, להפוך אותן ולעצב אותן עד שיהפכו לשלנו, המילה הנאמרת, הנחשבת - כאשר אנו נמצאים עומדים מאחורי, לפני המילה שהרגע הוצאנו מפינו, והיא יצאה ויצרה את עולמה בחוץ באוזניהם של אחרים, או בתוכנו באוזנינו שלנו?
המילה מילה שורשה הוא מ-ל-ל ומשמעותה דיבור, דָבָר, צירוף של הגאים המביע מושג כלשהו. כאשר נחקור יותר בשורשה של המילה נגלה גם: הניע הנה והנה, שחק ומעך כדי להוציא גרגרים, בחש וטרף תבשיל, וגם נבל, נכרת, וגם קיפל את המְלָל (שפה) באריג ותפרו (מילון אבן-שושן).
והרי כל זה נמצא במילים, שאותן אנו יכולים להניע מבפנים החוצה, לגלגל אותן בפינו הנה והנה עד שיוצאים הגרגרים - המילים - לאחר שבחשנו וטרפנו וקיבלנו את התבשיל כולו - המשפטים, המחשבה.
וכל זה מקופל ויוצא מהשפתיים שלנו החוצה, כאשר שפה משמעותה גם קצה, גדה, תחום.
והמילה, לעתים, יכולה גם להפוך למשהו שעדיף היה שייבול, שייכרת, עוד לפני שהגיע לסף שפתנו או מחשבותינו.
אז כיצד נתייחס למילה, כיצד נבדוק למי שייכת המשמעות שלה, והאם כאשר אנו משתמשים בה היא שלנו או של אחרים, כיצד נהפוך אותה שתהיה שלנו מתוך הבנה, מתוך כוונה?
המילים המטפלות בנו
האם נתתם את דעתכם איך מילה יכולה לטפל? כאשר בודקים וחוקרים מילה מסוימת, נגלה שכאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לנשום לתוך המילה, לנכס אותה לעצמנו באופן אחר, להבין אותה בצורות חדשות - נרגיש רגועים יותר, עולם ומלואו יתגלה בפנינו, ואנחנו מתוכה נוכל לבחור את המתאים לנו עכשיו ברגע זה. לפתע יעלו רעיונות חדשים למצב שעד רגע קודם נראה אולי בלתי אפשרי, ועם ההבנה היצירה קורית, והמילה ממקומה החדש מאפשרת שקט ממקום אחר.
ניקח לדוגמה רגע בחיינו שבו אנו יודעים שאנחנו זקוקים למשאב האומץ כדי לאפשר לעצמנו להשיג משהו או לעבור משהו - אך מהו האומץ הזה, מהיכן נקבל אותו?
שורש המילה אומץ הוא א-מ-צ - חוזק וכוח. כאשר נתחיל לשחק עם המילה ונבקש לרדת לעומקה, נגלה שאנחנו יכולים לאמץ את האומץ, לקבל עליו חסות, וגם להתאמץ - לרכז את הכוחות, להתחזק, להשתדל, להתעקש, לדבוק - וגם להתקומם ולהתמרד, או לאמץ ולהצמיד - ואם נמשיך ונשחק עם המילה נגלה בשינוי סדר האותיות גם את המילה למצוא.
מכאן נוכל להתחיל לאמץ לעצמנו בדיוק את האומץ שאנו זקוקים לו, למצוא אותו. נבדוק איך מתאים לנו להתחזק, ואז נמצא את הדרכים שיאפשרו לנו לחזק את עצמנו. ואולי אנחנו דווקא צריכים לקחת על האומץ חסות, או לרכז את הכוחות, ואז נבדוק אילו כוחות חשוב לאסוף בתוכנו ומסביבנו - אולי אלה בני ברית אחרים, אולי אלה היכולות הפנימיות שלנו. ולפעמים פשוט נתעקש או נמרוד ונתקומם.
כאשר אנחנו מקבלים כל-כך הרבה אפשרויות, הדבר היחיד שנותר זה להחליט בדיוק מה מתאים לנו ברגע זה. לאיזה אומץ אנחנו זקוקים, ובמה אנו צריכים להשתמש כדי להפעיל אותו.
או לחלופין ניקח מילה אחרת, סבל - המשמעות הראשונה שתעלה היא משא של דאגות, צרות וייסורים, מועקה חומרית או נפשית. כאשר נעמיק ונבדוק נמצא גם את הסַבָּל, הנושא משא ממקום למקום, ואת הסבולת - כוח הסבל, כושר העמידה במאמץ גוף ורוח. וכאשר נמשיך נגיע לסבלנות, שזו התאפקות, שליטה ברוח וענווה.
והנה גם פה, כאשר אנחנו מודעים לאפשרויות, מתגלה לנו שאנו יכולים לבחור בסבל תוך בדיקה ולמידה של מה אנחנו יכולים לשאת ממקום למקום, מה כוח הסבולת שלנו והאם מתאים לנו בכלל לשאת את זה. או אולי במקרים רבים לקבל שדווקא הסבלנות, השליטה ברוח והענווה, היא התשובה, והיא זו שתשחרר אותנו מהסבל.
כפי שכתב לואיס קרול בספרו "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם":
"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה - לא פחות ולא יותר".
"השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל-כך רבים ושונים".
"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון - זה הכול".