הכל נשאר במשפחה?

כמה לא פשוט לעבוד בכפיפה אחת בעסק שבו דור אחד מעריץ את ה"פנקס והיד רושמת" והשני את הסמארטפון. האחד נולד לתרבות טכנולוגית, אינדיווידואלית ומהירה והשני לתרבות המכבדת את עבודת הכפיים, תרבות משתפת ומשפחתית אך גם איטית יותר.

בעסק משפחתי, כמו בעסקים רבים אחרים, נוכל למצוא שני אנשים שמייצגים דורות שונים ועובדים יחד. בדרך כלל יהיו אלה הורים וילדים אבל גם כמובן שני אחים שפער הגילים בינם הוא מספיק גדול בשביל לחוש בשוני. עד לפני מספר שנים, עוד לפני שהטכנולוגיה תפסה מקום בחיינו, הגדירו "שנות דור" כ 25 שנים אבל הגדרה זו לא תקפה יותר. כיום נוטים הסוציולוגים להגדיר את פער הדורות בין 5-10 שנים, מה שכמובן הופך את העניין לסבוך ומורכב יותר.

אם בעסקים משפחתיים עסקינן אז נשאלת השאלה: האם ניתן לעבוד בשיתוף פעולה ולהצליח בעסק משפחתי תוך שיתוף של כמה דורות יחד אשר נולדו לסביבה אחרת ושונים בסגנון חייהם, או שמראש פרויקט זה מועד לכישלון?.

אם נתבונן לעומק נבחין בשני מרכיבים עיקריים התורמים לשוני הקיים בין הדורות:

לכל אדם יש רצונות שונים ושאיפות שונות בשלבים שונים בחייו. השאיפות שלנו בגיל ההתבגרות שונים מאלו שבשנות ה 20-30 או בגילאי 40-50. אם בשנות ה 20 קיים בנו רצון עז להתנסות, לחוות ולהתפתח הרי שבגילאי 40-50 קיים רצון להתבסס, לנוח ולדאוג לדור ההמשך.

כך יוצא שההורים חושבים שונה מילדיהם בגלל השלב השונה בו הם נמצאים בחייהם. הם כבר אנשים בוגרים, בעלי ניסיון עשיר בכל תחומי החיים ומעוניינים לחוות את החיים (כולל העסק) בצורה אחרת מילדיהם.

בנוסף, צריך להכיר בעובדה שהעולם השתנה. הדור הצעיר גדל בסביבה שונה מזו שגדלו הוריו. זהו דור של הישרדות מול דור שחי ברווחה כלכלית. דור של צניעות לעומת דור של מותגים. דור איטי שדורש זמן לכל מהלך לעומת דור שבו הקצב והתזמון הם אלוהיו. השוני בסביבה בה כל אחד צמח עד לבגרות יכול לגרום לחוסר הבנה האחד את השני. ללא מודעות של שני הצדדים לפער בין הדורות ולצורך בתקשורת כמנוף להצלחת העסק, יכול זה להעמיק עד כדי חוסר יכולת לגשר.

הוא דומה לי אך שונה

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור על עסק משפחתי, עסק שבו עבדו בשיתוף אב ושני בניו. האב, יזם בנשמתו, הקים את העסק מאפס, ממש מכלום. השקיע את כל זמנו מרצו והונו בעסק ולימים הכניס את שני בניו הבוגרים לעבוד עימו. החיים בעסק התנהלו עם עליות ומורדות אך בכל פעם שהגיעו הם לידי חוסר הסכמה לגבי נושאים עקרוניים היה אחד הבנים עוזב את העסק בטריקת דלת והאב היה רץ אחריו ומבקש שיחזור. אפשר לומר היום בבירור כי כל אחד מהצדדים ראה את העסק מזווית אחרת, מהשקפת עולמו שלו, וקיים היה קושי רב לגשר על הפערים. עם הזמן הלכו וגדלו מספר "טריקות הדלת" והאב, ברגע מכונן של תובנה, הבין את מה שלא הבין קודם לכן. האב, שגדל בסביבה חברתית שורדת, שנלחם עוד מילדות על הזכות "לחיות", ראה בכל קושי בחיים הזדמנות לצמיחה, כפי שהוא צמח מכל הקשיים שחווה. ואילו בנו, שגדל ברווחה כלכלית, חווה קושי כאיום וככישלון ולא היו בידיו הכלים להתמודד עם כך. בסופו של דבר, בטריקת הדלת האחרונה, עזב הילד את העסק אך האב פסק מלרדוף אחריו וחיכה שזה יירגע וישוב בעצמו לעסק, וכך אכן קרה.

בשביל כבוד צריך לעבוד!

נלך צעד אחורה וננסה להבין את מקומם של ההורים בעסק המשפחתי. ההורים השקיעו את מירב מרצם ועוצמתם כדי לבנות את ה"בייבי" שעובד כעת. ה"בייבי" במקרה זה הוא העסק המשפחתי. בשלב כלשהו נכנסים הילדים לעסק וכאן נדרשים ההורים לשיתוף פעולה ולאמונה ביכולת ילדם לעשות את עבודתם נאמנה. כאן נשאלת השאלה: האם אפשר לעבוד יחד ולהצליח כאשר קיים פער דורות שמשמעותו הסתכלות שונה על החיים מתוך חוויות שונות של כל דור?.

ראשית, הפער יכול להצטמצם ואף להיעלם אם וכאשר כל צד יעריך את הצד השני. הערכה משמעותה חוסר זלזול והתמודדות עם הנושאים שהשני מעלה או כמו שכתוב בתהילים: "מכל מלמדיי השכלתי". מכל דור אפשר ללמוד, הצעירים מהמבוגרים אך גם הפוך ולכן סובלנות והקשבה הן מילות המפתח כאן.

בנוסף, אני ממליצה כי במצבים של חוסר הבנה ישמשו ההורים כצד הבוגר והאחראי וזאת כיוון שבמובן מסוים הם יכולים להבין את ילדם כי כבר חוו שלב זה בחייהם. מכאן אין להסיק שלילדים הפריבילגיה לשבת בחיבוק ידיים ולא לתרום לחיבור. גם הם צריכים לעשות צעדים בוני אימון בזמן של חוסר הבנה ותסכול. האחריות, בסופו של דבר, נופלת על כתפי שניהם.

ביחד ולא לחוד

אחד הדברים המורכבים לרובנו (בכל שלב בחיים) היא קבלת סמכות. הסמכות מיוחסת לאותה עוצמה הנמצאת מעלינו כמו: ההורים שלנו, המורים בבית הספר, המפקדים בצבא, או הבוסים במקום העבודה, עוצמה שאנו אמורים לקבל את מרותה.

בעסק משפחתי בו הורים וילדים עובדים יחד נוצר טשטוש בתחום זה כך שלעיתים אנו מוצאים כי לילד קושי בהתנהלות מול הסמכות בעסק, שבמקרה זה הם הוריו. לעיתים נגלה כי ההתנהלות מולם לא נוחה ואפילו קצת מורכבת ומסובכת.

המלצה ראשונה מכוונת לבני דור ההמשך והיא להתייחס להורים כבוסים בעסק ולהקטין את מקומם כהורים בזמן העבודה וזאת למה? כפי שלא נאמר כל דבר לבוס שלנו בעבודה מחשש למקום עבודה אך גם ממקום של כבוד ויראה לסמכות, כך נפעל מול הבוס בעסק המשפחתי גם אם ההם ההורים. זאת אומרת שעצם היותם ההורים שלך לא מאפשר לך לפעול ולטעון כל דבר ללא עצירה וחשיבה!.

המלצה שניה מיועדת לשני הצדדים, גם להורים וגם לילדים. ההמלצה היא לנסות לפענח בזמן ויכוח או חוסר בהירות: מה הצד השני רוצה באמת! תוך התייחסות לשאלה: מה עוצמת התגובה של הצד השני גורמת לך? האם עוצמת התגובה של הצד השני מערערת או לא. התייחסות לנקודה זו תאפשר לשני הצדדים לדעת האם קיים מרחק רב בין השניים או שהמרחק קטן וניתן לגישור.

המלצה אחרונה היא: לקיחת אחריות. למרות שכאשר יש ויכוחים וחילוקי דעות יש ציפייה לבוא לקראת השני ולהיפגש באמצע הרי שבמקרים כאלו יש סיכוי שאחד הצדדים ירגיש שעליו ללכת צעד אחד רחוק מהרגיל כדי למנוע פיצוץ. האחריות היא גם על "המוזיקה" שמתנגנת בזמן הויכוח כדי שזו לא תגיע לאוקטאבות גבוהות וגם על הענייניות כך שלהט הויכוח לא יגרור כל אחד מהצדדים לנישות אישיות ולא רלוונטיות. פשוט? ממש לא, הרצון לקחת עמדת שותפות היא מורכבת בשלב הביצוע.

לסיכום, לאורך כל הפעילות העסקית המשותפת יחד מומלץ לזכור שיש לשני הצדדים פרויקט משותף שאותו צריך להזין ולהמשיך. כאשר צורת התייחסות לעסק מכילה בתוכה גם אחריות על היחסים הרי שמכאן תתאפשר צמיחה לכל הדורות הקיימים והבאים לאחריו.

כותבת המאמר:

חדוה יוסף  יעוץ לעסקים משפחתיים

דוקטורנטית למנהל עסקים בחקר עסקים משפחתיים

נייד 054-9039990

http://www.fbusiness-consulting.co.il/

E-mail: hedvajosef@gmail.com

חונכת מטעם מט"י