האופנוע הוא כלי נוח לשימוש בהיותו קל, נייד, מגיע לכל מקום (פקקים בכבישים כמעט אינם נוגעים לו) ואין לו מגבלות חנייה. אלא שתכונות מרכזיות אלה הופכות את האופנוע למסוכן הרבה יותר ממכונית: אין לאופנוע מרכב ואין דבר החוצץ בין רוכב האופנוע לבין הדרך (לא דלתות, לא קורות, לא שמשות, ואף לא חגורת בטיחות). לפיכך, הנסיעה על רכב בעל שני גלגלים מסוכנת הרבה יותר מהנסיעה ברכב בעל ארבעה גלגלים.
חסרונות אלו מחייבים את נהג האופנוע לגלות ערנות רבה במיוחד בזמן הנהיגה, כדי שיוכל להבחין בכתמי שמן על הכביש ובכל מכשול אחר המצוי עליו. ערנותו של הנהג צריכה לבוא לידי ביטוי בשני מובנים: הקפדה על כללי הנסיעה בדרך על-פי החוק, והפעלת שיקול דעת בתחום המותר (למשל בקביעת המהירות הסבירה) כדי לשפר את יכולת התגובה של האופנוע בכל מצב.
עד כאן הכול נכון – אבל איך המציאות הזאת משתקפת בלימוד התיאוריה? נציין תחילה כי יש בתקנות התעבורה כללי התנהגות מיוחדים לאופנוע אשר מתווספים לתקנות התעבורה שכל הנהגים מחויבים בהם. יש גם כ-100 שאלות המיוחדות לאופנוע במאגר השאלות של משרד התחבורה, ממנו נבנים מבחני התיאוריה.
עם זאת, על פי הוראות משרד התחבורה, בחינת התיאוריה לרכב פרטי ולאופנוע היא אותה בחינה. המסקנה היא כי נכון להיום אין בבחינת התיאוריה ללומדי אופנוע שאלות ייחודיות לאופנוע והם נדרשים לעבור את אותה בחינה שמחויב בה נהג רכב פרטי.
האם זה טוב? נראה לנו כי בהתאם לנאמר בתחילת המאמר הרי שחשוב להבהיר לרוכבי אופנוע עד כמה הרכיבה היא מסוכנת ומחייבת שיקול דעת מיוחד. העובדה שאין בחינת תיאוריה מיוחדת לרישיון לאופנוע עלולה לפגוע בתהליך ההכשרה של האופנוענים הצעירים. ייתכן שלעניין זה חלק בגידול במספר האופנועים המעורבים בתאונות דרכים הנובעים מטעויות בשיקול דעת ומכך שהנהגים אינם מעריכים נכונה את מגבלות האופנוע עליו הם רוכבים.
המלצת כותבי המאמר היא לעקוב אחר המחקרים האחרונים בנושא תאונות דרכים ואופנועים – ואם תימצא קורלציה בין שני המשתנים הללו – הרי שיש לבצע שינוי מיידי ולייחד בחינת תיאוריה ללומדים לרישיון על אופנועים!