אתיקה עיתונאית

א.בסעיפי המקרה שלפנינו עולות דילמות בנוגע לנכונות פרסום הממצאים, כפי שניתן לראותם ולנמקם על פי תקנון האתיקה העיתונאית. הדילמה הראשונה נוגעת לפסקה הראשונה בעבודה. בפסקה זאת מדובר על עיתונאי שחדר לביה"ס במסווה והציץ לתיקים אישיים של תלמידים בבית הספר ובהם מצא פרטים שעלולים להיות קשורים לרצח. אם נשפוט על כף המאזניים, אז לפי סעיף 4 ב בתקנון האומר שלא יימנע עיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, כמובן שבתור עורך יש להוציא את המידע לאור. אולם, ישנם מספר סעיפים בתקנון האתיקה אשר מצביעים אחרת. לפי סעיף 10 א בתקנון (במידה ואלו לא היו קטינים נימוקים אלו היו תקפים לגבי סעיף 8) העוסק בפרסום אודות "קטינים", לא יפרסם עיתונאי פרטים כולל שם, פרטים מזהים וצילום ומידע אותו הקטין אלא אם יש עניין ציבורי בפרסום המזדהה ובמידה הראויה ובמידה ויש אישור מההורים או האפוטרופוס, וזאת משם שטרם מלאו לילדים 14 שנים. כפי שהמידע הגיע לידיי, הנני מבין כי אין שום הסכמה מצד ההורים, וכן אין עובדות משמעותיות שהוכחו המקשרות את אותם ילדים החברים בכת השטן לאותו רצח ספציפי. כמו כן בפסקה מדובר על כך שאותם ילדים אף אושפזו בביה"ח לחולי נפש. להערכתי במידה ודבר כזה יבוא לידיעת הציבור כל עוד לא הוכח קשר בן אותם ילדים לרצח, פרסום הפרטים יוכל לגרום לפולמוס בציבור הקוראים בכלל ובקרב ציבור המקורב לביה"ס בפרט ועל כן עליי להתחשב בסעיף 14 לתקנון המדבר פרסום בדבר העלול לגרום לתופעת גזענות או אפליה פסולה בעקבות מוצא, צבע עור וכן מחלה כלשהי. בהקשר הילדים בפסקה מדובר כביכול באשפוז עקב חדש למחלת נפש. עד כה, במידה והייתי צריך לשקול האם לפרסם את המידע הנ"ל או לאו, החלטתי אכן הייתה שמידע מסוג זה לא הייתי מפרסם. אולם אם הייתי זקוק לחיזוק נוסף, הייתי מוצא אותו בדמות סעיף מס' 20. המדבר על אמצעים פסולים, ובניהם חדירה שלא כדין לרשות הפרט. אותו עיתונאי ניצל את תפקידו כדי להיכנס ולחטט שלא כדין בתיקים אישיים ובהם מידע חסוי ולמעשה הם המקור לכל המידע. אי לכך ובהתאם לזאת את המידע אשר בפסקה הראשונה לא הייתי מפרסם. לפי גביזון במקרה זה אין לעיתונאי המקומון הצדקה לפרסום פרטים אישיים של התלמידים ולכן עליהם להגביל את עצמם בנוסף על פי גביזון, העיתונאים ממהרים לפרסם אינפורמציה פוגעת ופולשנית באצטלה של "זכות הציבור לדעת", ו"חופש העיתונות", גביזון טוענת כי פרסום הפוגע בפרטיותו של אדם הוא לגיטימי ומוצדק כאשר מדובר בפועלו של איש ציבור למשל או במידע העשוי לעזור לציבור לנקוט עמדה בנושא ציבורי חשוב. ברור שהעניין הוא כי הפרסום, חייב להיות רלוונטי ונכון לשיח הכתבה. על העיתון להפעיל את שיקול הדעת בעניין פרסום פולשני ופרטי שכן במקרים רבים התוצאה היא עוגמת נפש ואף נזק נפשי חמור. ולכן, גם גביזון הייתה מסכימה כי אין טעם בפרסום הפרשה האמורה.

דילמה נוספת אשר יש להתחבט לגבייה, מצויה במידע המתואר בפסקה החמישית.בפסקה זאת מתוארים דברי הזגג דוד חדד על הגנן הערבי דאמשה. הזגג סיפר דברים אודות הגנן אך ביקש מעיתונאי "לשמור את הדברים בינהם". לפי סעיף 3 ב, במידה ועיתונאי הבטיח למקור שהמידע או הדעה שנמסרו לו יישארו חסויים, אין לפרסם אותם גם אם יש בהם עניין לציבור, סעיף אשר גובר על סעיף 4 ב הטוען שיש לפרסם כל מידע שיש בו עניין לציבור לרבות לחצים ממקורות שונים, וכל על 4 ג שגורס כי יש מותר לפרסם אך ורק ידע הנמסר ישר מפיו של המקור...אולם במידה וסיכמו השנים כי המידע יישאר בינהם- אין לפרסמו. מנגד, עומד לנגד עיני כעורך סעיף 12 א' (ב) סעיף 2. סעיף זה אומר כי לא יפורסמו פרטים אודות אדם שטרם נעצר וטרם הובא למשפט אלא אם יש עניין ציבורי לגביו. במקרה הזה הגנן לא נחשד בדבר ואף לא הוזמן לחקירה אולם אם להתייחס לדבריו של חדד, הרי שראוי לחקור, לשאול ולהעלות תהיות בעקבות התנהגות הזעם אשר הפגין הגנן על התלמידים שלעגו לו. גם בדילמה זאת יש לפנות לסעיף 14, כיון שבפרסום תקרית הגנן והתלמידים בנוסף לציון הלאום שלו עלול לעורר התלהמות מצד ההורים וכן אנטיגוניזם של הציבור הרחב כלפי הלאום הערבי ככלל והגנן בפרט- שאינו נמצא כלל בחזקת אשמה ולא הוכחה אשמתו ויכול למצוא עצמו בעקבות הפרסום חווה מדורי גהינום. בשכלול סעיפי התקנון אשר פורטו בעניין דילמה זאת, אחליט לא לפרסם את המידע הנ"ל אלא לאחר בחינת בדיקה יסודית יותר. דילמה שלישית תהיה האם לפרסם את ממצאי התמונות של הצלם המקומון ראובן זום. סעיף 20 מדבר על חדירה שלא כדין לרשות הפרט כאמצעי פסול, ומשלא קיבל הצלם את האישור לצלם בשטח בית הספר ייתכן וישנה עבירה על סעיף זה. כמו כן זוג המורם החשוד ברומן אינו רלוונטי בהכרח למקרה הרצח ואין תועלת לתחקיר בפרסום זה. אולם כן יש עניין ציבורי רב להלך הרוח בבית הספר לאחר בוצע מקרה חמור כמו רצח, וכן לעניות דעתי יש לפעול לפי סעיף 2 ולהיות נאמן לחופש הציבור לדעת ולכן הייתי בהחלט מפרסם את הפרצה בגדר שמראה על מחדל אבטחתי שיכול להיות לו קשר ישיר לארוע. לא הייתי בוחר לפרסם את נזיפת הגנן בילדה שעלבה בו כיון שנזיפה אכן יכולה להחשב לתגובה אופיינית לעלבון, והייתי נוהג במקרה זה לפי סעיף 8 לתקנון ותקרית זאת לא הייתי מפרסם.

הדילמה הרביעית, היא האם לפרסם את דברי המורה רות נבון על כך שהאלימות בביה"ס רווה ולא נעשה דבר בנידון מצד ההנהלה ללא כל תגובה של ההנהלה ו/או בקשה לתגובה, כפי שמתבקש בסעיף מס'8 לתקנון. תחילה נגדיש שהדילמה נוגעת אך ורק לגבי האלימות ולא לגבי התגופפות הזוג שלהם אין קשר לפרשת רצח ולא רלבנטי לנוא הפרסום. כמו כן בדילמה זאת ישנה בקשת חסיון עיתונאי של המורה. למרות שהתקנון מדבר בסעיף 19 על אי תלות, בכך שאין להישען על גורמים שאינם גלויים, הייתי מפרסם את דברי המורה כמובן ללא שמה ופרטיה כיון שאני רואה בה אבן יסוד בביה"ס ולמרות שאינה גורם גלוי היא אכן גורם פנימי במערכת ורלוונטי עד מאוד, אף לפני כן הייתי דואג לנסות להשיג את תגובת ביה"ס לדברים שנאמרו. הדילמה החמישית והאחרונה נוגעת לפסקה השלישית, ומעלה שאלה האם לפרסם את דבריו של גיל ששון בן ה14, כאשר מצד אחד ניצבת זכות הציבור לדעת על חרושת הסמים, האלימות ועבירות חמורות נוספות כגון העתקת בחינות, ומנגד עומד לנגד עינינו סעיף 10 ב לתקנון האומר כי אין לפרסם פרטים מזהים כאלה ואחרים על  קטין שטרם מלאו לו 18 שנים אלא אם יש עניין ציבורי לדבריו, וכן האם להשמיע ולהשתמש בהקלטות שיש ברשות ואז נעבור למעשה על סעיף 20 המדבר על דרך פסולה להשגת ממצאים, והאזנת סתר היא אחת מהן. להערכתו יש לפרסם את בעיות הסמים בביה"ס ומקרי העתקת הבחינות על מנת לשקף את רוח התנהלות בה תלמידים עושים ככל העולה על רוחם ואסור שמוסד חינוכי ראוי יאפשר זאת. אם זאת הייתי מפרסם את הדברים ללא פרטיו של הילד גיל ששון. כמו כן הייתי מפרסם את המידע אשר שיש ברשות הילד (ההקלטה הקולית והוידאו) שכן לא העיתונאי הציב הזנת סתר בחשאי, אלא כך הושג המידע על ידי הנער עצמו על מנת לשמש לו כערבון, ולכן אין פסול בדבר פרסום הידיעה ע"י העיתונאי. אין הוא פעל באמצעים שאינם כשרים.

ב. לפי מאמרם של פטרסון ווילקינס יש צורך לנקות בדיוק כלומר לפרסם רק את האמת וזאת לאחר שמצליבים מקורות ובודקים עובדות כמו שצריך, במקרה הזה אין הצלבת מקורות ולכן הסבירות היא שהמידע שיימסר לציבור אינו מדויק. לדוג', אם לא יפרסמו שהכתב יתחזה, והמורה התחקתה אחרי שאר המורות, ולא יבקשו את תגובות הגנן, משתמע מכך שאין העיתונאים שומרים על דיוק ואובייקטיביות.

קהילה, לדעת פטרסון ווילקינס יש צורך לפרסם פרטים מתוך דאגה לקהילה, שבפרסות תהיה תועלת חברתית וציבורית לקבלת החלטות או לשיפור אורך החיים. על כן יש צורך לפרסם את האלימות שקיימת בביה"ס ולפרסם את הפרצה בגדר. הדדיות, לנהוג כלפי המקור או המסוקר כפי שעיתונאי היה רוצה שיתנהגו כלפיו כלומר לא לפרסם מידע פרטי שנודע מהתיקים האישיים וכן לא לפרסם את הרומן בין שני המורים כיוון שמדובר בחדירה לפרטיות שלא לצורך עניין ציבורי. עקשנות, עיתונאי חייב להיות עקשן בכדי לגלות את האמת ולהבחין מתי יש לעשות מאמץ נוסף כדי לגלות מידע נכון ולהפעיל משאבים. במקרה שלנו נראה כי הכתבים לא מנסים להצליב מקורות אלה נתפסים למידע סנסציוני, ולא רלוונטי לרצח.פטרסון ווילקינס מדגישים כי האמת תלויה בחוקר ובצורת החקירה, בערכים התרבותיים ובנורמה העיתונאית לארגן כל פריט מידע בצורה של סיפור. ניתן לראות כי אופן החקירה של אמצעים פסולים משפיעה על האמת שהכתבים מגלים.

ג. כאשר אנו מצליבים בן המקרה המתואר לעיל לבן מאמרו של אברמסון, נסיק כי אברמסון היה מכנה את העיתונאים בכינוי "תן". לפי אברמסון, העיתונאות היא לעיתים אוסף של תנים אשר עטים על סיפור ותחקיר כלשהו, תוך כדיי אי שמירת קודי התנהגות אתיים, רמיסת פרטיות וחוסר מתן שיקול דעת ללגיטימציית הכתבה. אברמסון טוען כי הגורם לכך הוא בעיקר הקושי של העיתונאים להבדיל בן ארוע פרטי לציבורי, והאמצעים בהם משתמשים בתחקיר שיש לו עניין ציבורי הם לעיתים פוגעניים ודורסניים כאשר מדובר באירוע פרטי. במקרה שלנו נוכל לומר כי העיתונאים לא ידעו לשים את האצבע על הגבול הדק בין פרטים אשר ראויים לפרסום על תחקיר הרצח שכאמור עליו  יש עניין ציבורי, לבין חדירה לרשות הפרט ופרסום פרטים שקשר ביניהם ובין הרצח לא הוכח והקשר היחידי הוא הסקת מסקנות אישית ופרטית של העיתונאי אשר אין בידיו כל הנתונים. אברמסון במאמרו מביא כדוגמא את סיפור הנשיא הארט אשר בגד באשתו, שזהו ארוע פרטי לכל דבר, אולם העיתונאים הסיקו בעצמם שאדם אשר לא נאמן לאישתו לא יוכל להיות נאמן למדינתו, קשר שלא הוכח באף מחקר, ומכך הפכו את הסיפור לעניין ציבורי, וכיוצא בכך משהו שלהם יש את הזכות המלאה לתחקר, לפרסם, ולהביע עמדה בנושא שהיא הכפשת שמו של הנשיא. מקרה נוסף אותו מביא אברמסון לדוגמא הוא מקרה טומפסון שחזר לעירו בוסטון לאחר 25 שנה על מנת לכהן כראש סניף דואר, וכל מה שהעיתונאות עסקה בו הוא כיצד לפני 25 שנה דקר נער 25 פעמים, וגם שנלקח טומפסון לראיון, תגובתו נערכה והסרט שנעשה בא להבליט את המפלצת שבו- אין כל יחס לכך שכעת האדם משוקם ויכול לנהל סניף דואר שכן 25 שנים הם הרבה זמן באורח חיים של אדם. מקרים אלו יכולים להצטלב עם עצם תחקיר עיתונאים שפרצו לתיקים אישיים של תלמידים, אספו מידע אותו עיבדו בראשם עד כדיי הגעת מסקנות מסוימות ללא כל בדיקת הנתונים כגון הילדים שהיו חברים בכת השטן ואושפזו בבית חולים להפרעות נפש. ישנה כאן חדירה לפרטיות התלמידים ופרסום פרטים אלה יכול אך ורק לפגוע ולהזיק להם בייחוד שלא הוכח כל קשר בן עובדות אלה לרצח שקרה ועל כן, כפי שמכנה זאת אברמסון, ישנו כאן אפיון של "תן רע", והרחקת לכת עם סיפור עיתונאי ללא התחשבות באחריות ציבורית. בדומה לכך, אותו גנן ערבי שנזף בילדים אשר לעגו לו יכול בקלות עקב פרסום שגוי, לוקה ומגמתי להפוך לדמות טראגית על לא עוול בכפו. הגיוני שגנן יגיב וינסה להרגיע ולגרום להפסקת הקנטות מצד ילדים על מקצועו ולאומו. אולם אין ספק שבבחירת מילים מסוימות ובשימוש ציני בלאום הגנן, הפרסום יהפוך את חיו של דאמשה לגיהינום מוחלט- ללא כל קשר נסיבתי מוכח לכך שהיה מעורב ברצח, אלא לפי הסקת מסקנות אישית של העיתונאי. על פי מקרים אלה אברמסון היה מגדיר את העיתונאים המופעים במקרה בעבודתנו כ"תן" רע, אשר אינו פועל על פי קודי אתיקה בסיסים לפיהם צריך לנקוט עיתונאי בעל אחריות ציבורית. 

ד. לסיכום: האינפורמציה שהושגה באופן לא אתי, שלא לומר לא חוקי, על ידי הכתב תחכמון, היא בעייתית ולכן יש לשוב ולנסות להביא את המידע באופן אחר. למשל, תחקור מורים ותלמידים בבית הספר. באם יפורסם המידע, יש להיזהר מאזכור פרטים מזהים של קטינים. בנוסף, יש להבטיח חיסיון עיתונאי למרואיינים שביקשו לא להזדהות, להימנע מפרסום לא רלוונטי ופוגעני (הרומן האסור), ולהדגיש כי החשד בעובד הגנן הוא דעתו של הקולגה שלו בלבד ולא משהו מבוסס. אפשר אפילו להביא את המידע לידי המשטרה לבירור ולעקוב אחרי הממצאים. לבסוף, אין לפרסם את תמונות הקטינים וכמובן שלא את תמונות זוג המורים.